מצות צדקה ודיני מעשר וחומש

מצות גמילות חסדים כוללת כל טובה שאדם מיטיב לחבירו בחינם, בין בממונו בין בגופו, ומקיים בזה מצות "ואהבת לרעך כמוך" ו"והלכת בדרכיו". וע"י הלואה מקיים האדם גם מצות "אם כסף תלוה". ולעיל נתבאר גודל מעלת מצות גמילות חסדים בממונו, ולהלן יבואר גודל ענין מצות צדקה, ופרטי דיני מעשר וחומש.

גודל ענין צדקה-

אף שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, שגמילות חסדים היא בין בגופו בין בממונו, והיא בין לעניים בין לעשירים, והיא בין לחיים בין למתים, ואילו צדקה היא רק בממונו ורק לעניים ולחיים, מ"מ יש דברים שבהם הצדקה עדיפה, שצדקה נותן לו לחלוטין, וגם צריך יותר התגברות היצר, ולא אמרו שעדיפה הלוואה מצדקה אלא במי שירד מנכסיו ומתבייש לקבל צדקה וצריך הלואה כדי להקימו, אבל מי שירד לגמרי והורגל בצדקה עדיף לתת לו מתנה גמורה. והעושה גם צדקה וגם חסד זוכה לחיים צדקה וכבוד, ועל כן צריך להתחזק מאד גם בצדקה. ואיתא בחז"ל שהעולם עומד על הצדקה, והנותן צדקה ממלט נפשו ממיתה ומאריכים לו ימיו ושנותיו (ק"ו משילוח הקן שהיא מצוה קלה שבקלות), וניצל מדינה של גיהנום, וממהרת את הגאולה, ואבותינו הראשונים זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא בזכות הצדקה, ולא נשתבחו אלא בצדקה, ואף הקב"ה וכסא הכבוד נשתבחו בצדקה, ובזכות הצדקה נכסיו מתברכים כפל כפלים ממה שנתן, וגדולה צדקה שהתורה שאין מידה טובה הימנה נמשלה לצדקה ושוותה לה, וענין נכבד מהני), ובפרט בימי השבעה והשלושים שכח הדין מתוח יותר יראה להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד, ובמידה שאדם מודד מודדים לו, וכל מצוה שהבן עושה מועילה לנפטר, וכ"ש שעשית חסד לע"נ הוא תועלת מיוחדת לנפטר שעל ידי זה יתנהגו גם עמו בחסד. ואם מת אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ראוי שיעשה יד ושם לע"נ במצוה קבועה לדורות, ולפחות יתרום ספר הנצרך לרבים ויכתוב עליו שזה לע"נ הנפטר, ויהיה מזה נחת רוח לנפטר כשילמדו בו. (שם).

החיוב שיהיה גמ"ח קבוע בכל עיר-

אף שראוי שכל אחד יהיה לו גמ"ח קבוע, מ"מ אין יד כולם משגת אף לדבר מועט, ויש שאין להם זמן לעסוק בזה, על כן לפחות יתקבצו ביחד לעשות חברת גמ"ח, וההנהגות והתקנות יהיו לפי הממון והביקוש, וראוי לקבוע שלא להלוות אלא על באדם בטוח, דבדבר ציבורי צריך הנהגה קבועה, והעיקר למנות אנשים שיפקחו על הגמ"ח, ואם נהוג לתת משכון בשעת הלואה אין בזה דין השבת העבוט ואיסורי חבלת כלים של אוכל נפש או בגד אלמנה, אבל במשכון שלא בשעת הלואה יש הרבה דינים שצריך בעל גמ"ח לדעת. ולמותר להעריך גודל המצוה שיש לאנשי העיר שיש בה חברת גמ"ח, ומי שיש לו מח בקדקדו לא ינוח ולא ישקוט עד שיראה שיהיה בעיר גמ"ח קבוע, שלא יהיה מצב שעני רוצה ללוות עם משכון ואין לו ממי ללוות והוא בוכה לפני השם, ויהיה הקולר תלוי בצוואר כולם. וחברה זו מעלתה גדולה מסתם גמ"ח, משום שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים, וכל אחד נחשב שהוא גמל חסד לבדו כיון שבלעדיו לא היה העני מוצא ללוות כמו לענין איסורי שבת דחשיב מלאכה בשניים שעשו וזה אינו יכול וזה אינו יכול, ומצוה שהאדם מוציא עליה ממון שכרה גדול יותר ממצוה בחינם, ומכאן תוכחת מגולה לאלו המשתמטים מלתרום להוצאות בית המדרש, ורוצים להנות בחינם מבית המדרש, וידעו שעיקר המצוה תלויה בהוצאת ממון עליה, וגם שכר התורמים גדול כי זהו בכלל החזקת התורה. וגם בחברת גמ"ח יכולה המצוה להתקיים גם כשהוא עוסק בעסקיו או שהוא ישן. וגם יש מעלה מיוחדת במצוה הקבועה לדורות כחברת גמ"ח, וכן התורם להחזקת ישיבות, שהמצוה מוסיפה לו זכויות גם כשיושב בגן עדן. וכל העוסקים בענין הגמ"ח שכרם גדול במאד מאד, והמעשה את חבירו למצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בעצמו, והוא גדול מהעושה עצמו (שהמעשה הרי טורח בגופו ללכת לכל אחד, ויש לו זכויות לפי רבוי האנשים), וכל המזכה את הרבים אין

מעשר כספים-

טוב שירגיל האדם עצמו להפריש מעשר כספים, ויתן שני שליש לעניים ושליש לגמ"ח כיון שמצויים יותר עניים הנצרכים לצדקה, וכשיהיה לו מספיק לגמ"ח שיותר אין צריך בעירו יתן הכל לצדקה, והפרשת מעשר הוא ענין גדול, ואמרו חז"ל "עשר" בשביל שתתעשר, ומותר לנסות בזה את הקב"ה, וצריך להפריש תחילה מעשר מהקרן ואח"כ מהרווח, וכיון שהיצר מקשה על האדם להפריש מהקרן יכול לעשות בזה גמ"ח וללוות מזה גם לעצמו, אך יזהר שאם יבוא מי שהשעה דחוקה לו ילווה בעצמו ממקום אחר כדי להלוות לו, וזה מועיל לשיטת הרמב"ם והשו"ע שסוברים שהלוואה לעני שמך היא צדקה, אבל לרמב"ן שזו מצוה בפני עצמה אין להקל אלא כשמפריש את המעות לחלוטין לשם גמ"ח, וכהש"ך שמתיר לתת מעשר לצרכי מצוה, אמנם כיון שיש מחמירים בזה נכון להחמיר אם לא שהתנה בתחילת קבלתו שיתן המעשר לצרכי מצוה. ואם לווה לפי שעה וכשיזדמן עני יתן לו לצדקה זה מותר גם לשיטת הרמב"ן. וההנהגה הראויה במעות מעשר היא שיתנה שיהיה בלי נדר, וירשום כל רווח שיש לו (בניכוי ההוצאות), וירשום כל הנתינות שנותן לצדקה, וכל חצי שנה או עכ"פ שנה יעשה חשבון כמה הרויח, וינכה את ההפסדים, ואם נתן לצדקה פחות מהמעשר יפריש את ההפרש ויחלקו מיד, ואם אין לפניו את האנשים שבדעתו לתת להם יכול בינתיים להשתמש במעות עד שיזדמנו לו, וכשיזדמנו לו חייב ללוות ולתת להם מיד. ואם יצא בחשבון שנתן יותר מהמעשר י"א שיכול לקזז ממה שיתן אח"כ ויש חולקים, וטוב שיתנה בפירוש בשעת קבלתו שיתן מעות לצדקה משלו על סמך שיגבה אח"כ מהמעשר. וחנוני שאינו יכול לכתוב כל הרווחים, יתנה שמקבל לתת מעשר בערך ולא בצמצום, וישער כמה נתווסף לו בתקופה זו וכמה הוציא על מזונות ובגדים, ומאידך כמה נתן לצדקה, ולפיה יתן לצדקה. צריך לתת מעשר גם מירושה. (פרק י"ח).

חלוקת מעות המעשר-

עיקר המעשר הוא לעניים, וקרוביו העניים קודמים לשאר עניים, ויכול לפרנס ממעות מעשר את בניו הגדולים שאינו מחויב לפרנסם אפי' אם יש לו משלו, וכן באביו ואמו יכול לפרנסם (אך ביש לו תבוא עליו מארה), ואם קרוביו אינם עניים נכון לתת המעשר לעניים עמלי תורה, למען יחזקו בתורת ד', ועל ידי זה מביא ברכה לתוך ביתו, ועיקר המעשר נתקן בשביל עמלי תורה, ואם אינו יכול לתת הכל לעמלי תורה יתן להם לפחות רוב או חצי. ומותר להשתמש במעשר לצורכי מצוה כגון להכניס לחופה חתן וכלה שאין לו עבורם מעות אחרים, או להיות בעל ברית, או לכתוב ספרים ולהשאילם לאחרים וגם ללמוד בהם בעצמו (ויזהר לכתוב שהם ממעות מעשר, כדי שלא יחזיקו בהם היורשים), ויש חולקים, ואם בעל הברית או החתן והכלה מטה ידם, או קנית ספרים לאלו שאין יכולים לקנות בעצמם, או לקנות עליות והמעות הולכים לעניים, בזה אין להחמיר לכו"ע. ולשלם שכר לימוד בניו לת"ת אסור לכו"ע, דאין לפרוע חובו ממעות עניים, אך לצורך בני עניים מותר ויש בזה מצוה רבה. (פרק י"ט).

נתינת חומש-

הרוצה לתת בעין יפה יתן חומש, ויתן מהקרן ואח"כ מהרווח, ונכון לתת מעשר אחד לבעלי תורה, ומעשר אחד לצרכי מצוה. י"א שאם יודע שיש בעיר עניים התאבים ללחם או הצריכים לכסות, חייב לתת חומש מדינא, וכן דעת הגר"א, ודווקא כשידו משגת, אבל אינו מחויב לדחוק עצמו לזה. (פרק י"ט). והנותן מעשר וחומש צדקתו גדולה מאלו הנותנים צדקה בלא חשבון, כי העסק שלו הוא עסק שיש בו מצוה, וטוב שיחשוב בשעת הקבלה שכל עסקיו יהיה בהם חלק לד'.

ואסור לבזבז יותר מחומש אא"כ הוא עשיר מופלג, וכן קודם מותו

מותר לבזבז הרבה (להרמ"א יכול לתת הכל, וי"א עד שליש או חצי ולא יותר), וי"א שמה שחומש זה רק מידה יפה היינו לחפש עניים, אבל אם באו לפניו עניים להאכילם או להלבישם או שבויים לפדותם רשאי לתת יותר מחומש, ומידת חסידות הוא, ואם יש בזה חשש פיקוח נפש לא שייך שיעור חומש. וכן מי שיש לו רווח קבוע שיש בו מעט יותר מכדי מחייתו, מותר לתת המעט הזה לצדקה אף שהוא יותר מחומש. (פ"כ).

התעוררות שלא לפזר ממונו לצרכי הבל-

על האדם להתבונן שאם לצדקה אין לבזבז יותר מחומש, כ"ש שצריך לחוס על ממונו שלא לפזרו לצרכי הבל, ויתכן שבזה יכלה את ממונו ויבוא לידי גזל, ואם חושב שירויח שיחשבו שהוא עשיר ויתנו לו בהקפה, זה אינו כי יגלו שאינו עשיר, ועוד מפסיד בזה שמרגיל את ילדיו לפזרנות ועל ידי זה יפסיד ממונו ויהיה בעל חוב. על כן החכם עיניו בראשו שלא לכלות ממונו בענייני הבל וריק, אלא לעניינים הכרחיים ולצדקה וחסד, ואז טוב לו.

החזקת תורה-

מותר לתת יותר מחומש עבור החזקת תורה, מפני שעל ידי זה יש לו חלק בשכר התורה, וכפי שמוסיף לתת יש לו יותר חלק בשכר התורה. והמחזיק תורה עליו להתייחס למקבל בכבוד כשותף בעסקיו שהרויח על ידו הון רב, ואז יקבל שכרו בעולם הבא בשמחה, ואם לא נוהג כך, במידה שאדם מודד כך מודדים לו, ומצינו בחז"ל שר"מ היה משתכר שלשה סלעים בשבוע והיה משתמש בשתים והשלישי נתן לצדקה, ואמר שאינו דואג לבניו אחריו כי אם בניו יהיו צדיקים יתקיים בהם "ולא ראיתי צדיק נעזב", ואם לא יהיה צדיקים אינו רוצה להניח להם מעות. עוד מצינו בחז"ל שמי שבידו להחזיק תורה ואינו מחזיק, אע"פ שלמד ולימד ושמר ועשה הרי הוא בכלל "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", ואם לא למד וכו' מחמת עוני, ולא היה סיפק בידו להחזיק תורה, והחזיק, הרי הוא ברוך. ורואים מזה גודל הענין להחזיק תורה אף כשמזונותיו מצומצמים, וכ"ש כשהם מרווחים. (פרק כ"א).

החזקת מי שמטה ידו שלא יתמוטט לגמרי-

מי שמטה ידו ויש חשש שיצטרך לבריות, המצוה להחזיקו גדולה יותר מכל צדקה, ומקיים בזה "וכי ימוך אחיך וכו' וחי אחיך עמך", (ודרשו חז"ל מלשון "עמך" שאם לא יתן יכול מצבו ג"כ להתמוטט, ואם יתן יהיו שניהם חיים וקיימים). ואפשר לקיים את המצוה בין בצדקה, ובין ע"י שממציא לו איזה מלאכה, או שוכרו לאיזה שרות, או שעוזרו באיזה ענין שיוכל להתפרנס על ידו, או שיזרז אנשים אחרים לעוזרו, או שמשאילו איזה דבר שיוכל להשתכר בו, ומצוה זו היא אפי' חזר והתמוטט כמה פעמים, ומצוי שקורה לאדם מקרה של הפסד שאם יתנו לו מקצת מעות יוכל לעשות עסק, ומצוה רבה לעוזרו בזה. ומי שמלוה לנופלים ונותן להם לפרוע מעט מעט, עושה בזה חסד גדול, שעל ידי זה יוכלו לפרוע ולא יחזרו לעניותם, וטוב לעשות כך גם בגמ"ח של רבים, ויש מקומות שייסדו חברת "סומך נופלים" המלווים לנופלים באופן שיכולים לפרוע מעט מעט, ובזה מקיימים מצות חסד גם בזמן הפרעון, ואמרו חז"ל שאין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. ומצוי שאדם צריך איזה פועל או נסיעה, ובדרך כלל העוסקים בזה הם עניים ומקיים בזה מצוה זו, וגם אם הוא עשיר הרי ישראל קודם לעכו"ם לענין לקנות או למכור, ואפי' הישראל קצת יקר יותר, ויבטח בקב"ה שיצליח דרכו בענין זה, מלבד שכרו לעולם הבא. (פרק כ"א).

גמ"ח ע"י השאלת כלים וכדומה-

אמרו חז"ל "צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו", ופירש רש"י שמשאילו מעות כלים ובהמה. ומצוה זו מתקיימת אפי' בדברים קטנים, ומי שאין בידו להשאיל דברים גדולים, מ"מ יתבע על מה שהיה יכול בקלות להשאיל דברים קטנים. ומצוה זו היא גם להשאיל לעשיר, וכ"ש לעני. וכל זה בהשאלת סתם כלים, אבל המשאיל ספרי קודש שמטיב עם חבירו טובה נצחית, גם זכותו היא נצחית, וזה בכלל החזקת תורה שמתברך מאת ד'. ויש שנמנעים מכך משום צרות עין, וכבר נתבאר לעיל גנות מידה זו. יש שנמנעים מחמת עצלות, ואילו היו יודעים גודל ערכה של מידת החסד, לא היה שום דבר מונעם מלעסוק בזה, והיו שמחים שנזדמן להם לעשות כך. ויש שנמנעים מחמת שנאה קטנה שיש להם על הנצרך, ועוברים בזה על "לא תקום ולא תטור את בני עמך", ויתבוננו כמה הקב"ה מיטיב עמם ואינו נוטר להם אע"פ שהם חוטאים בדיבור ובמעשה. גם על השואל מוטל שלא לשנות ממה שאמר לו המשאיל, ואם משנה או שמשתמש אחר שעבר זמן ההשאלה הרי הוא גזלן (וה"ה בשואל שלא מדעת), ולא ישאילהו לאחרים אפי' בתוך ימי שאילתו, ויחזיר הכלי לבעליו מיד בסיום ימי השאלה, ואם עיכבו אצלו עדיין הוא חייב בשמירתו עד שיחזירהו, ובימי שאלתו הוא חייב אפי' באונסים. (פרק כ"ב).

צורת נתינת ההלוואה-

איתא בחז"ל שאם אדם נתן לחבירו כל המתנות שבעולם, ופניו זעומות, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום, והמקבל את חבירו בסבר פנים יפות כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. וכן הדין לענין הלואה, שצריך להלוות בסבר פנים יפות, ולא בבזיון, ויתבונן אילו הוא היה המקבל כמה היה רוצה שיתנו לו בסבר פנים יפות, ובפרט אם הלוה הוא מך וע"י ההלואה מחזיק ידו שלא יצטרך לבריות שבזה מקיים להרמב"ם מצות צדקה, שצריך להתנהג כמו שנתבאר לגבי צדקה. ואם אין ביכולתו להלוות לו, ידבר עמו בלשון רכה ויראה לו שהיה רוצה להלוות לו אלא שאינו יכול.

עשית המצוה לשמה-

אמרו חז"ל האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור, וכן הדין במצות חסד וכל כהאי גוונא, שלא נתבטלה המצוה בשביל שכיוון שתהיה לו גם הנאה מזה, ואף שמצוות צריכות כוונה, הכא הרי מ כוין לשם מצוה, אלא שרוצה שהקב"ה ייטיב לו על זה, על כן מצוה שלימה היא. אך יותר טוב שי כוין רק לשם ד' שציוה על זה בתורה, ואז המצוה נעשית באופן הנעלה ותומשך מידת החסד מלמעלה על כל הבריאה. ואם האדם רואה שאינו יכול לכוין לשם מצוה אלא רק לתועלת עצמו, מ"מ לא ימנע מהמצוה, ואמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזה נאמר על מי שמכוין לתועלת שכר או מיראת העונש ואינו מכוין כלל לשם מצוה, (ואם הוא מכוין רק כדי שיכבדוהו י"א שזה בכלל מצוה שלא לשמה, וי"א שזה יותר גרוע ממצוה שלא לשמה, ואם הוא מכוין לשם מצוה והוא רוצה ג"כ שיכבדוהו, בודאי מצוה היא, ואפשר שזה בכלל לשמה),