נולדתי בבית דוסי. אולי עדיף היה להיוולד בבית פחות מחמיר, בלי ייסורי מצפון על כל דבר קטן?
זה כמו לשאול האם כדאי להיוולד בסביבה בעלת מודעות סטרילית גבוהה, שנוקטת משנה זהירות בכל פעם שיש סכנה, ושכל חולה זוכה לטיפול ולמכשירים מתקדמים, או שאולי עדיף לגדול בכפר ישן, פרימיטיבי, ולחיות באופן טבעי? אלא שיש פרט אחד שצריך לשים אליו לב: תוחלת החיים בכפרים כאלה הייתה נמוכה ביותר, וככל שהאנושות התפתחה, תוחלת החיים ואיכותם עלו בצורה תלולה. האם כדאי לא להקפיד על עניינים שמביאים תוחלת ואיכות חיים גבוהות, רק כדי להיות משוחררים יותר? ברור שאיכות החיים יורדת כשיש יותר מחלות ויותר מוות בסביבה. וכשם שהדברים נכונים בבריאות הגוף, כך הם נכונים, ויותר לאין ערוך, בבריאות הנשמה.
לפעמים אני מרגישה שמשהו בי כבוי בעבודת ה'. מה גורם לזה, ומה יכול להחזיר את האור?
רבות מאוד האפשרויות שיכולות להוות סיבה לדבר, וקשה לפרט את כולן. אבל מה שיכול לעזור הוא להסתכל על החיים שלנו ולחפש אילו עניינים גרמו לנו עד היום קושי ואילו סייעו בידינו לשמוח, ולהרבות באלה שסייעו ולהתרחק מאלה שהקשו. לפעמים השמחה מגיעה מעניינים שנראים חיצוניים. רבותינו לימדו ש"אין שמחה אלא בבשר ויין", ואף שנראה חיצוני מאוד לשמוח בגלל יין, התורה הדריכה אותנו להיעזר גם בעניינים חיצוניים כדי להגיע לשמחה. לפעמים ניגונים שמחים עוזרים, לפעמים מקום שהאווירה בו שמחה, ולפעמים מצוות שנוגעות בנו יותר. השמחה בעבודת ה' חשובה כל כך, שהרבה פעמים צריך לשקול לעסוק דווקא בעניינים שהלב שמח בהם, גם אם יש מצוות אחרות שמבחינות מסוימות חשיבותן גדולה יותר.
האם העבודה על תאוות האכילה שווה אצל נשים ואצל גברים?
ככלל, תאוות האכילה בדורותינו התעדנה מאוד. אנחנו דור של ארץ ישראל, שעליה נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", ושמעתי מגדולי עולם, גם מבעלי המוסר, שבדור שלנו זה לא הדגש בעבודה, ובוודאי לא בציבור הרחב. ובעניין החלוקה בין גברים לנשים, ברור שעל נשים מוטלת חובה גדולה הרבה יותר לדאוג לבריאותן ולחיזוק עצמן, והאחריות שלהן על גידול הדור הבא, במובן הפיזי של המילה, חשובה ביותר. העבודה על תאוות האכילה בדור שלנו היא בעיקר בדאגה להיות בריאים: נפש בריאה בגוף בריא. גם ההתעמלות היא חלק מאותו עניין, שמטרתו הבריאות, ולא העיסוק בכיווץ ובמיעוט של האכילה.