חידושים נבחרים, מלוקטים מתורת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, בביאור דברי רש"י בפירושו עה"ת
הרב מנחם מענדל רייצס
בתוך הים הגדול של תורת הרבי מליובאוויטש זי"ע, בולט ה"זהיר טפי" שהיה לו בלימוד "פשוטו של מקרא" – פירוש רש"י על התורה. במשך שנים רבות (החל משנת תשכ"ה), היה הרבי מקדיש חלק גדול מהתוועדות השבת לעיון ובירור הפשט בדברי רש"י בפרשת השבוע. הרבי העיד על עצמו שהוא משקיע עמל רב בהכנת הדברים ובאמירתם, ולא אחת הביע בפומבי קורת רוח כשראה שהשומעים מפנימים את הדברים ומבינים אותם כראוי.
רבים מביאורי הרבי על רש"י הוגהו על ידו בדקדקנות ונדפסו בסדרת הספרים 'לקוטי שיחות', וחלקם אף התפרסמו בעיבודים שונים במהלך השנים, אולם דומה שעדיין רוב הציבור לא מודע דיו לעושר הגדול שבתחום זה, כשאחת הסיבות המרכזיות היא ה"רוב טובה" – הסגנון הרחב והמקיף שבו נכתבו הדברים, מה שמקשה על הלומד המבקש לדעת את מסקנת הדברים.
לבקשת רבים, פותחים אנו מדור קצר שבו תבוא בכל פעם 'טעימה' מביאורי הרבי על פירוש רש"י על התורה בסגנון חד, קצר וקולע, מה שיאפשר לכל מעיין להפנים ולקלוט בקלות את נקודת ה"אור חדש" שגילה הרבי זי"ע בדברי רש"י. מובן מעצמו, שה'טעימה' היא ממש 'על קצה המזלג', ואינה מבטאת כלל את העושר וההרחבה הגדולה שבמקור – ובכל זאת, תקוותנו שמי ש'יטעם' בקביעות ממדור זה יצליח קצת לעמוד על הפלאת האור הגדול.
בראשית
בתחילת פרשת חטא עץ הדעת, נאמר בכתוב: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' וגו'" (ג, א).
ורש"י מפרש: "ערום מכל – לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל".
על פסוק זה ועל דברי רש"י רבו הדיונים במפרשים, אולם יש להתעכב על דקדוק לשון 'קל' לכאורה: הכתוב מדבר על זה שהנחש היה "ערום", ואילו רש"י כופל לשונו ואומר: "ערמתו וגדולתו". מה טיבה של "גדולה" זו שהוסיף רש"י?
ויש לחדש, שכוונת רש"י היא לכח הדיבור. כלומר: במפרשים יש פולמוס גדול בשאלה: כיצד הצליח הנחש לדבר עם חוה? יש מפרשים שהיה זה נס מיוחד (כפתיחת פי האתון), אולם מפשט הכתוב משמע שבתחילת בריאתו היה הנחש יכול לדבר בטבעו, בשונה מבעלי חיים אחרים שלא ניחנו ביכולת זו (ואין כאן המקום להיכנס להוכחות השונות שהובאו בסוגיא).
זו איפוא כוונת רש"י באומרו "ערמתו וגדולתו" – לנחש היתה "ערמה" במחשבתו, וגם כח דיבור שעל ידו יכול היה להוציא ערמה זו מן הכח אל הפועל, והיא "גדולתו".
לפי זה מתגלה משמעות חדשה גם בהמשך דברי רש"י – "לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל": בתחילה היה הנחש "גדול" מכל החיות והצטיין בכח דיבורו היחודי, ולבסוף לא זו בלבד שניטלה ממנו יכולת הדיבור, אלא שהוא נעשה "ארור מכל" – גרוע וירוד מכולם: בעוד שאר החיות משמיעים קולות שונים: נהימה, שאגה וכדומה, הרי הנחש נסתם פיו לגמרי, ואינו יכול להשמיע שום קול כלל!
(ליתר הרחבה, וכן לדיון בשאלה מדוע רש"י אינו כותב במפורש "ערמתו ודיבורו" – ראו במקור הדברים, לקוטי שיחות חלק י שיחה ג לפרשתנו).
נח
בתוך פירוש רש"י על פרשת נח יש 'דיבור' מפורסם, חביב מאוד על המלמדים, הדרשנים וההמון העם. בכתוב נאמר: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ז, כג).
ורש"י מפרש: "אך נח – לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים, שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר: הן צדיק בארץ ישולם".
לכאורה, חידושו המעניין של רש"י מתחיל במלים "ומדרש אגדה"; אמנם מה שכתב רש"י בתחילת ה'דיבור': "לבד נח, זהו פשוטו" – נראה כמובן מאליו: וכי מי לא מבין שהמלים "וישאר אך נח" משמעותן שרק נח נשאר בקיומו?
אמנם בדקדוק בדברי רש"י מתגלה אור חדש: אם רש"י בא פשוט 'לתרגם' את המלה "אך", שמשמעותה "רק" – מדוע לא כתב בפירוש ובקיצור: "אך = רק"? יותר מזה: מדוע כלל צריך רש"י לפרט את ה'תרגום' המובן מאליו? ולכאורה די היה לומר: "פשוטו כמשמעו" (וכסגנונו הרגיל של רש"י – לדוגמא בפרשתנו ח, ז).
אלא, יש להבין את דברי רש"י כך: רש"י בא לשלול את ההבנה הרגילה, ש"אך" פירושו "רק". וטעמו עמו, שאין שום חידוש בזה שנח יצא מן הכלל, שהרי זה כל תוכן הפרשה – שהקב"ה הפריש את נח מכל האנושות ודאג להציל אותו! והקושיא היא איפוא: מה הצורך במלה "אך"? וכי מה היה חסר אם היה כתוב "וישאר נח"?
על זה בא רש"י ומפרש: "אך נח – לבד נח". המלה "אך" באה להגדיר את מצבו של נח, שהוא נשאר "לבד", בודד; בהוספת המלה "אך" באה התורה להדגיש, שאמנם חייו של נח ניצלו, אבל גם בו חרת המבול את רישומו בכך שהוא נשאר בבדידות. [נחדד יותר: רש"י בא בעצם להפריד בין המלה "וישאר" למלה "אך". לפי ההבנה המקובלת, המלה "אך" צמודה למלה "וישאר" שלפניה, "וישאר רק: נח"; אמנם לפי חידושו של רש"י, המלה "אך" צמודה למלה "נח" שלאחריה – "וישאר: נח בבדידות"].
לפי ביאור זה, מתברר כי גם המלים ה"סתמיות" של רש"י צופנות בתוכן עומק גדול.
הרבי ממשיך ומרחיב גם בהסברת ה"מדרש אגדה" שמביא רש"י, אך קצרה היריעה (ראו במקור הדברים – לקוטי שיחות חלק ה שיחה ב לפרשתנו).