פנינת הרידב"ז

אחת שאלתי מאד ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו (תהילים כז). אחד המקומות בהם אנו יכולים 'לחזות בנועם השם' הוא ע"י לימוד התורה עליה נאמר (שם יט) "תורת ד' תמימה משיבת נפש... פקודי ד' ישרים משמחי לב... הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". אלא שבכדי לחוש תחושות עמוקות ומענגות אלו, צריך לדעת במה המדובר, וכיצד מגיעים לכך.

ישנם הרבה דוגמאות לחיבור רגשי ושכלי ללימוד התורה, ועל ידם האדם מגיע לדביקות אמיתית בקב"ה לחזות בנועם ד', קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. ונביא כאן 7 דוגמאות:

א' הנאה מגוף הלימוד. לחזק בקרבנו את ההבנה שהתורה היא דבר מענין ומרתק, ולא ללמוד רק לשם קיום מצות תלמוד תורה. כפי שאנחנו לא חושבים שמצוות עונג שבת משמעותה היא לאכול דברים לא טעימים, כך לימוד התורה עליו כתב האגלי טל ש'עיקר מצות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו', צריך להיות מתוך מתיקות ותענוג.

ב' ללמוד מתוך איכפתיות ולא באדישות, וכדברי הגמרא (קידושין ל:) 'אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה', והיינו שכאשר החברותא חושב אחרת או שיש ספק בהבנת הדברים, לא להיות אדיש ולחשוב מה נ"מ אם כך או כך, אלא להיות אכפתי לדברים, וללחום מלחמתה של תורה, אם בצורה סוערת כדברי הגמרא הנ"ל, או בצורה נעימה וכדברי הגמרא (סנהדרין כד.) נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה". ופירש רש"י, מחבלים - בלשון עז וחימה מקשין זה לזה, ובני ארץ ישראל נוחים יחד ומעיינים יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור.

ג' אתגר - לראות בנדון או בקושיא אתגר שיש לנו רצון לעמוד על הדברים, כמו להבדיל אדם שאוהב לפתור תשבצים או חידות.

ד' סקרנות לפני הלימוד ובמהלך הלימוד. הקב"ה הטביע באדם הרגשה של חסר בכדי שהוא ירצה לדאוג לצרכיו, כמו הרגשת הרעב בכדי שידע שהוא צריך לאכול וירצה לאכול, הרגשת הצמא כדי שידע שהוא צריך לשתות וירצה לשתות, והרגשת העייפות בכדי שידע שהוא צריך לישון וירצה לישון, והרגשת חסר נוספת הקיימת באדם היא הרגשת הסקרנות, לדעת דברים חדשים, וזו המשיכה לקרוא עיתונים וכו', ועל האדם לנתב צמאון זה לדברי תורה, ולגשת ללימוד מתוך תחושת חסר.

ה' צער בקושיא או באי הבנה. ידועים הסיפורים על גדולי ישראל שהיו תפוסים חזק בקושיא, ועלינו לחזק בקרבנו את התחושה הזו, וגם כאשר אנו יודעים שהגמרא או הראשונים מתרצים את הקושיא, זה לא מונע מאיתנו את הרגשת הכאב והקושי כאשר אנו אוחזים בקושיא.

ו' שמחה בתירוץ או בהבנה. כהמשך לקושי בקושיא אנו יכולים ג"כ להרגיש את השמחה בישוב הקושיא.

ז' התפעלות מהחכמה שבדברים. חכמת התורה היא חכמה עצומה ונפלאה עד מאד, הרבה מעבר לשאר החכמות, וניתן וצריך להרגיש התפעלות מהיופי ומהעוצמה של חכמת התורה.

הדברים הנ"ל אף שההרגשה החזקה בדברים זה דרגות גבוהות, מ"מ בסיס של הדברים הוא דבר השוה לכל נפש, וכאשר האדם חווה מעט מהחוויות האלו הדבר מחבר אותו חזק יותר לתורה ובמשך הזמן הוא חווה את הדברים בצורה חזקה יותר ויותר, עד כדי שהחוויות שלו בלימוד התורה ממלאים אותו בשמחה, והוא לא מרגיש צורך בשאר ההנאות שהעולם הזה מציע שהם נראות לו קטנות וקלושות לעומת העונג האמיתי של עמל התורה.

אחד הדרכים להגיע לזה הוא ע"י הפסקות קצרות, בין נדון לדין, בין שאלה לתשובה, לתת לעצמינו לחוות את הדברים ורק אח"כ להמשיך הלאה, לעשות ענין מכל דבר בפני עצמו, אפילו בתחילה בצורה חיצונית, ובמשך הזמן נתחבר בס"ד לדברים בחיבור פנימי עמוק.