פנינים דרוש ואגדה
"כח מעשיו" – תכלית בריאת העולם
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ
מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא כו' (א, א. רש"י)
יש להבין, מהו דיוק הלשון "כח מעשיו", הרי כדי לבטל טענת "ליסטים אתם" די בזה שהעולם הוא "מעשיו" של הקב"ה ובבעלותו, ומה בא ללמדנו ה"כח" שבמעשיו של הקב"ה.
ויש לפרש בדרך הפנימיות:
כיבוש "ארצות שבעה גוים" בעבודה הרוחנית הוא שגם ענינים שהם מצד עצמם גופניים, גשמיים ו'ארציים', כמו הדברים שהאדם עושה לצורך גופו ולתועלתו הגשמית, שאינם שייכים לקדושה אלא הם הנהגות "אומות העולם", גם אותם עליו לכבוש ולהפוך לקדושה, ע"י ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב) ו"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).
וע"ז טוענים האומות: זה שיהודי מקיים מצוות ולומד תורה, מובן. אבל מי התיר ליהודי לגזול ולכבוש מהם כביכול את ענייניו הגשמיים ולהכניסם לקדושה, הרי זה נחלת גויים, ו"ליסטים אתם"!
טענתם זו מתבססת על כך שכל הבריאה הינה "מעשיו" של הקב"ה, ואם כן לכאורה יש להיצמד לאותם גדרים שנקבעו בעולם על ידי הקב"ה וברצונו, ובהסתכלות זו אין מקום לכך שיהודי יחדיר קדושה באותם חלקים בעולם שהוגדרו בשעת בריאתם להיות עניינים גשמיים בלבד.
והתשובה לטענה זו שכל טענתם בשקר יסודה, כי העולם כולו נברא בשביל התורה ובשביל ישראל (רש"י ר"פ בראשית). תכלית בריאת כל הענינים הגשמיים היא מה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז), והיינו, שישראל יהפכו את הענינים הגשמיים שיהיו מכון ומדור לשבתו ית'.
וזהו "כח מעשיו הגיד לעמו". ה"כח" שב"מעשיו" היינו הכוונה והתכלית של הבריאה (ראה או"ת להה"מ עב, ג), ו"כח" וכוונה זו "הגיד לעמו", שהקב"ה המשיך (הגדה לשון המשכה (ראה שבת פז, א. חגיגה יד, א. ועוד)) ומסר עבודה זו לעם ישראל, שיהודי ע"י עבודתו בעולם יהפוך את ענייניו הגשמיים לקדושה.
"מכה בפטיש" – פעולה אחת המכרעת את הכף
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה
כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב, ב. בראשית רבה פ"י, ט)
יש ללמוד מזה הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו:
ידוע שששת ימי בראשית רומזים ל"שית אלפי שנין דהוי עלמא" (ראה רמב"ן עה"ת בראשית ב, ג). וא"כ, הזמן שבו אנו נמצאים עכשיו, בסיום אלף הששי, נרמז בסיום יום הששי למעשה בראשית.
והנה, עלול אדם לחשוב: אחרי עבודתם הנעלית של כל הדורות שקדמונו, הצדיקים הגדולים בעלי נשמות קדושות ביותר, כמו האבות ומשה רבינו, הנביאים, התנאים והאמוראים, עד לדור האחרון – איזו חשיבות יש לעבודה ה"קטנה" שאפשר להוסיף ולעבוד בזמננו זה דעקבתא דמשיחא?
ועל זה באה ההוראה:
כשם שמלאכת הבריאה כולה נשלמה ע"י פעולה קטנה, כהורדת הקורנס על הסדן, ותיכף בסיום פעולה זו נכנסה השבת – כך צריך כל אחד לייקר כל רגע וכל פעולה, כי גם פעולה קטנה יכולה להיות ה"מכה בפטיש", שעל ידה תושלם כל עבודת ימי הגלות, ויבוא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
ובלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד): "עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
