א. ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, ששבת בראשית נוגעת לכל השנה כולה. ובלשון הידוע: "ווי מ'שטעלט זיך אוועק שבת בראשית, אזוי גייט א גאנץ יאר".
במה מתבטאת המיוחד שבשבת בראשית, שדוקא ממנה נמשך על כל ימי השנה? לכאורה זהו תוכנו של כל חודש תשרי: תשרי – אותיות רעשית – הוא הראשית של כל השנה כולה, וכידוע שהמועדים של חודש תשרי (המרובה במועדות) הינם מועדים כלליים שמהם נמשך על כל השנה. החל מראש השנה, שנקרא בשם "ראש השנה" כי הוא ה"ראש" הכולל בתוכו ומנהיג את כל ימי השנה, ועל דרך זה יום הכיפורים (שגם הוא נקרא "ראש השנה" בכתוב), ועל דרך זה חג הסוכות, זמן שמחתנו, עד שמיני עצרת ושמחת תורה – מדוע אם כן מציינים במיוחד את שבת בראשית בכך שנוגע לפועל על כל השנה?
ונקודת הביאור בזה – בפשטות: שבת בראשית מציינת את המעבר מחודש תשרי, המרובה במועדות, לסדר הרגיל של חיי היום יום בשאר חודשי השנה:
שבת בראשית היא (א) הסיום וסך-הכל של חודש תשרי – בהיותה השבת האחרונה של החודש, שאז היא העלי' והשלימות (ויכולו) של סיום המועדים דחודש תשרי – שמיני עצרת ושמחת תורה, שהם עוצרים וקולטים (עצרת מלשון קליטה) ומכניסים בפנימיות את כל הימים טובים של חודש תשרי; ונוסף לזה היא (ב) ההתחלה של העבודה הרגילה של השנה הבאה – בהיותה שבת מברכים חודש מר-חשון, חודש ה"חולין" הראשון של השנה החדשה (שאין בו שום ימים טובים וכו'), כאשר מתחילה, כידוע, עיקר העבודה של "ויעקב הלך לדרכו", לדרכו דוקא – בעניני העולם ועובדין דחול, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
ומכיון ששבת בראשית כוללת בתוכה את שני הענינים – היא השבת האחרונה של חודש תשרי והיא המברכת את חודש ה"חולין" הראשון של השנה – לפיכך נותנת היא כוח מיוחד להנהגה של כל השנה: (המועדים של) חודש תשרי עצמו – מכיון שהוא בדרגת "ראשית" והיה מובדל ומרומם משאר חדשי השנה, הוא ממולא (מרובה) במצוות וקדושה (ובלשון המדרש: "מושבע בכל, גתות בתוכו, ברכות בתוכו, כפור בתוכו כו'"), וממילא אין בטוחים כל כך שיוכלו להמשיך את המצב המרומם של חודש תשרי בימי השבוע הפשוטים של השנה; משא"כ שבת בראשית, בהיותה הן הסיום וחותם דחודש תשרי והן ההתחלה של שנת ה"חולין" (החל משבת מברכים חודש חשון) – כמרומז גם בתיבת (שבת) בראשית – מלשון התחלה וראש – ההתחלה וראש של כל השנה, נוסף לזה שפרשת בראשית היא גם הפרשה הראשונה בתורה, ההתחלה של קריאת כל הפרשיות שבתורה, שאותם קוראים ועמם צריך לחיות במשך כל השנה – הרי היא ה"ממוצע המחבר" ביניהם, הנותנת את הכוח המיוחד שבהתאם לאופן ש"מעמיד" את עצמו אז, כך "ימשך" כל השנה; להמשיך את המצב הנעלה בחודש תשרי בעבודה היום יומית בעולם, בימי החול ובעובדין דחול.
וכפי שמובן גם מתוכנה של פרשת בראשית (שעל שם זה נקראת השבת "שבת בראשית") שבה מדובר אודות מעשה בראשית: על ידי הקריאה בתורה בפסוק בראשית – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – מתחדשת הבריאה של כל עניני העולם לשנה החדשה (שכן קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא), וזה נותן את הכוח להעמיד כפי שצריך להיות את העבודה בעניני העולם במשך השנה הבאה.
ב. הענין יובן ביתר ביאור לפי דברי חז"ל בדיוק הלשון "בראשית", ["מקדם ברא אלקים אין כתיב כאן, ומתחילה אין כתיב כאן, אלא בראשית"] – "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו".
מכיון שדרשת חז"ל היא על תיבת "בראשית" – דקאי בפשטות הכתובים על ראשית בריאת שמים וארץ עם כל פרטי הבריאה (כמדובר בהמשך הכתובים) – מסתבר לומר, ובפרט על פי הידוע ששני פירושים בתיבה אחת יש ביניהם שייכות (וכפי שרואים זאת בלימוד מתיבת "שעטנז" – "שוע טווי ונוז"), שדרשה זו אינה שוללת את הפירוש הפשוט ב"בראשית" (דקאי על ראשית הבריאה), אלא היא באה להוסיף את הדרש דקאי על תורה וישראל שנקראו "ראשית".
לפי זה דרוש ביאור בשייכות בין פירוש חז"ל לפירוש הפשוט – בפשטות ה"ז שני פירושים שונים מן הקצה אל הקצה: לפי דרשת חז"ל אין תיבת "בראשית" מתייחסת לבריאת העולם אלא לתורה וישראל ("בשביל התורה כו' ובשביל ישראל") – שקדמו לבריאה והינם שלא בערך למעלה מהבריאה!
הקושיא מתחזקת יותר לפי פירוש רש"י על הפסוק, שמביא את שני הפירושים, וז"ל: "אין המקרא הזה ("בראשית ברא") אומר אלא דרשוני, כמ"ש רז"ל בשביל התורה כו' ובשביל ישראל כו'". ולאחר מכן ממשיך רש"י: "ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו, בראשית בריית שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' (ואז הי') ויאמר אלקים יהי אור כו', שאין לך ראשית בתורה שאינו דבוק לתיבה שלאחריו".
ואינו מובן: מכיון ש"בראשית ברא" קאי בפשטות הכתובים על בריאת השמים והארץ, ורש"י עצמו אומר שהפירוש השני ("מבראשית" קאי על הבריאה) הוא "כפשוטו", משא"כ הפירוש הראשון הוא "דרשוני" – מדוע מביא רש"י בכלל (שענינו של רש"י הוא פשוטו של מקרא) את הדרשה ש"בראשית" קאי על כוונת הבריאה (תורה וישראל) שהם קדמו ושלא בערך למעלה מהבריאה? ואפילו אם רש"י צריך (מאיזו סיבה) להביא דרשה זו, הי' לו עכ"פ להקדים את הפירוש "כפשוטו"?!
יתירה מזה: בנוגע לכללות פתיחת התורה ב"בראשית ברא גו'" מפרש רש"י (בפירושו לפני זה), ש"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית כו'*. ומזה מובן, שהתחלת התורה היא לא בענין תורה (ומצוות) וישראל, אלא בנוגע לבריאה עצמה ("כח מעשיו הגיד לעמו"). ואעפ"כ מביא אח"כ רש"י ש"בראשית" קאי (לא על הבריאה) אלא על התורה וישראל?!
ג. ויש לומר הביאור בזה:
מלשון חז"ל ש"בראשית" היא כוונת ותכלית כל הבריאה – "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית" – מובן, שזה שהתורה וישראל הם "ראשית" (ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר) אין המדובר (רק) כפי שהם לגמרי נעלים מהבריאה (כי אז לא מתאים לומר שהם "ראשית" הבריאה, ושהבריאה נבראת בשבילם, שזה מורה על שייכות ביניהם), אלא (בעיקר) כפי שהם (התורה וישראל) (באים לידי ביטוי גם למטה, כפי שהם) חלק מהבריאה – הם "ראשית" הבריאה, שבשבילם נברא העולם.
וכפי שמובן מלשון "ראשית" גופא: משמעותה של "ראשית" היא – כמו "ראשית תבואתה" (דקאי על ישראל) – שה"ראשית" היא מלכתחילה (אינה נפרדת משאר התבואה, אלא היא נמצאת) ביחד כדבר אחד עם כל התבואה, ואח"כ בוחרים בה כ"ראשית תבואתו".
ויובן לפי הביאור בתניא בלשון התפלה – "ובנו בחרת מכל עם ולשון":
אדמו"ר הזקן מבאר בתניא, ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם". מכיון שבחירה שייכת דוקא בין שני דברים שוים זה לזה (בענין המבוקש): בדברים שאין להם צדדים שוים, שאין שום תכונות משותפות לשניהם, הם נמצאים בשני מקומות או בשתי דרגות שונות, אין מתאים לומר עליהם הלשון בחירה, שכן תלוי מה רוצים והיכן נפל: או שהבוחר – נמצא, וממנו (ורצונו) נמצא "במקומו" של הדבר הראשון, או "במקומו" של הדבר השני. בבחירה – זה שהוא בוחר באחד מהם (ולא בשני) אין זה בגלל טעם כלשהו, אלא רק משום שכך בחר. אם הוא בוחר דבר מסויים בגלל טעם (בגלל מעלה הנמצאת בדבר) – גם זו אינה בחירה אמיתית, בחירה חפשית – היות והטעם פועל שתהי' נטיית הלב לבחור דבר זה; בחירה אמיתית (בחירה חפשית) היא כאשר אין בה שום טעם ושום נטיה וכו', אלא בחירתו היא רק משום שכך הוא רוצה.
ולכן בחירה אמיתית שייכת רק בנוגע לגוף ה"נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם": כאשר מדובר על נשמתו של יהודי – אין שייך לומר "ובנו בחרת", שהרי הנשמה היהודית, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", אין בה שום דמיון לאומות העולם להבדיל, וממילא אין מתאים על זה הלשון בחירה. ועד"ז בכללות – כאשר מדובר על יהודים כפי שהם למעלה מכל עניני העולם ואומות העולם – גם לא שייך לומר על זה הלשון בחירה. דוקא על גוף היהודי, הנמצא למטה בין העמים, ו"נדמה" לגופי אוה"ע – שייך הענין של "ובנו בחרת", "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים (דוקא)", "אתה בחרתנו (דוקא) מכל העמים".
יתר על כן: דיוק לשון התניא הוא "גוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אוה"ע", ולא "גוף הגשמי הנדמה בגשמיותו" – שכן: גם הגוף הגשמי של היהודי הוא שונה (גם) בגשמיותו מגופי אוה"ע (מצד זיכוך הגוף (דם ובשר) הנעשה ע"י כשרות האכילה ושתי' (הנעשים דם ובשר כבשרו), וכיו"ב), ממילא אין שייך על זה (הגוף הגשמי) בחירה אמיתית, כי בזה שונה היהודי מגויי; דוקא ב"גוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אוה"ע" – שהחומריות היא הדרגא הכי תחתונה [כפשטות הענין, שחומר יסודו מעפר, היסוד והנברא התחתון ביותר, והכל שווה עליו], ולכן הוא "נדמה (בחומריותו) לגופי אוה"ע" – על זה (זקוקים לבחירה ובזה) הו"ע "ובנו בחרת מכל עם ולשון", בחירת הקב"ה שלמעלה מטעם ודעת ב"גוף החומרי" של יהודי.
[ולכן לא שייך שהכוכבים ומזלות של אוה"ע ישאלו על כך: הרי גם אוה"ע הינם ברואיו של הקב"ה (כמו היהודים) וגם הם צריכים לקבל מזונם מהקב"ה ככל הנבראים (כולל היהודים), ועד כפי שטענת העלמות זה היתה "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" – מדוע א"כ נבדלים היהודים? אלא הסיבה לכך, כי "ובנו בחרת מכל עם ולשון", ובחירה היא דוקא במקום שיש דמיון בין שני דברים, והוא בוחר באחד מהם, בלי שום טעם].
מזה מובן, שזה שישראל הם "ראשית" של הבריאה אין זה רק בנוגע לנשמה (המובדלת מהעולם) אלא גם בנוגע לגוף. ואדרבה: בגוף החומרי של יהודי הנדמה בחומריותו לגופי אוה"ע יש עילוי לגבי הנשמה (מצד נשמתם ומ"ע המעלה שיש ליהודים או מצד תכונותיהם וגופם הגשמי כו') – היות ודוקא בו (הגוף החומרי) נתגלתה בחירתו של הקב"ה, ובחירה אמיתית היא רק בעצמות ומהות (שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו).
וי"ל שכשם שזה בנוגע לישראל (ה"ראשית" הראשון), כך, מעין ובדוגמת זה, גם בנוגע לתורה (ה"ראשית" השני) – שלימות התורה היא דוקא כפי שניתנה כאן למטה, ובאופן שהתורה לא בשמים היא, ופסקי דיני התורה תלויים דוקא בהכרעת השכל הגשמי של היהודים*. ועד שהתורה "נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה שהן רוב מצוות התורה כולכם והלכותיהן ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר כו'"; וכאשר התורה נמצאת למטה – מתגלה בה מעלתה העצמית, ובלשון הפיוט: "טוב סחרה מכל סחורה מפז ומפנינים יקרה", שגם כפי שהתורה נמצאת ב"עולם הסחורה", רואים כי "טוב סחרה מכל סחורה כו'", ושלימוד התורה אסור לאוה"ע הנזכר לעיל בנוגע לגוף החומרי של היהודי.
[אך חילוק עיקרי יש בין תורה וישראל: התורה, גם כפי שירדה למטה, הרי היא נשארת בקדושתה, משא"כ גוף היהודי הוא יש נברא גשמי וחומרי; ולאידך – ה"ובנו בחרת" (בחירת העצמות) היא דוקא בגוף הגשמי של היהודי, שמחשבתן של ישראל קדמה אפילו לתורה (ולכן אין התורה תנאי בבחירת העצמות בגוף)].
ד. עפ"ז מובן הפירוש של חז"ל על "בראשית" – "בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית":
עיקר החידוש בזה הוא – לא שהתורה וישראל הינם "ראשית" בעצם (מצ"ע), למעלה לגמרי מהבריאה, אלא – שגם כפי שהם בתוך הבריאה, עד לגוף החומרי של היהודי, מתגלה שם "ראשית" כל הבריאה (שבשבילם נברא העולם).
וזהו החיבור בין שני הפירושים ב"בראשית" (ראשית הבריאה, ותורה וישראל שנקראו ראשית שלמעלה מהבריאה) – שענין זה שתורה וישראל הם למעלה מהבריאה (ראשית), נעשה חלק מהבריאה עצמה: היות והתורה וישראל נעשים חלק מהבריאה ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" בפירושו הפשוט, עד לגוף החומרי (של ישראל) ה"נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע" (ולולי ענין הבחירה אין שום חילוק ביניהם) – ובדרגה זו גופא (בבריאה) נתגלה וניכר בכל העולם שהם "ראשית" של העולם (כפירוש הדרש).
ולכן מקדים רש"י את הפירוש ("דרשוני") "בשביל התורה כו' ובשביל ישראל" – כי לא זו בלבד שאין זה סתירה למציאות העולם (הפירוש הפשוט ב"בראשית ברא"), אלא אדרבה: בזה מתבטאת שלימות העולם עצמה, וזה מגלה את פנימיות הכוונה של מציאות העולם – שכל הבריאה, "את השמים ואת הארץ", היא בכדי לגלות את מעלת הבחירה בישראל (ותורה). ועד שיורגש בעולם בפשטות המעלה שתורה וישראל הינם "ראשית" בערך לשאר חלקי הבריאה.
ויש לקשר זה גם עם סיום פרשת בראשית (נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן) – "ונח מצא חן בעיני ה'": מצא חן בעיני ה' הי' למעלה מכל ענין של טעם כו', ע"ד ענין הבחירה. וע"פ הידוע שזכירת נח "וגם את נח באהבה זכרת" (בפסוקי זכרונות בראש השנה) הינה "מצד עצם מעלת נשמות ישראל" (למעלה מטעם ודעת כו'), יש לומר שיש לזה קשר להתחלת הפרשה "בראשית", "בשביל ישראל שנקראו ראשית". וכך זה נתגלה בעולם – שבגלל ש"נח מצא חן בעיני ה'" הצילו הקב"ה מהמבול. ועד שזה גם הביא למצב של "אלה תולדות נח נח", נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, שגם בתחתונים (גשמיות וחומריות העולם) נעשה נייחא.
ה. בזה יובן גם השייכות עם פירוש רש"י הראשון על "בראשית" – "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו' ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו":
החידוש בזה הוא – לא שתורה וישראל הינם למעלה מהעולם (כפי שזה בא בהדגשה במצוות התורה מתחיל מ"החודש הזה לכם", שניתנו דוקא לישראל), אלא אפילו כפי שישראל נמצאים בעוה"ז הגשמי והחומרי יחד עם אוה"ע (שאת כולם "ברא אלקים" שווים בחומריותם, "כל הארץ של הקב"ה היא" בשווה), ויש מקום לטענה "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", בהיותה "נחלת גוים" שהקב"ה "ברצונו נתנה להם" – שם נתגלה ש"אתה בחרתנו מכל העמים", ו"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כי כשם שהקב"ה בחר בישראל, כך הוא גם בחר – "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – לתת את ארץ ישראל, הארץ הנבחרת (מבין כל הארצות) לעמו הנבחר.
ולהוסיף, שבזה ש"נתנה לנו" את ארץ ישראל הגשמית (ברצונו ובבחירתו), בא לידי ביטוי בגלוי בעוה"ז הגשמי והחומרי, בחירתו של הקב"ה בעם ישראל (גם כפי שהם נמצאים בחומריות העולם).
ויש לקשר זה גם עם המשך הפרשיות: לאחר פ' בראשית ופ' נח (כנ"ל סוס"ד), מגיעים לפ' לך לך, שבה מסופר איך הקב"ה אומר לאברם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הגם שאברם נמצא בגשמיות וחומריות העולם – "ארצך", "מולדתך" ו"בית אביך" – ה"ה צריך לצאת משם ולהתנתק מזה וללכת "אל הארץ אשר אראך", והקב"ה נותן לו אח"כ את ארץ ישראל (את שבעה הארצות ואת הקיני קניזי וקדמוני) כנחלת עולם עבור בנ"י. ועי"ז נעשה "אראך" גם בפירושו הפנימי – "אראך ואגלה אותך בעצמך", שע"י שהיתה אצלו הליכה שלא בערך, מגלה הקב"ה – ע"י בחירתו בבנ"י – את מציאותו האמיתית של אברהם ושל כל יהודי (מי הוא ומה הוא).
ו. ע"פ הנ"ל מובן גם העילוי של שבת בראשית (כאשר קוראים בתורה את כל פ' בראשית), אשר כפי ש"מתייצבים" בה – כך זה נמשך:
יש לומר ששתי המעלות הנ"ל בבנ"י (כפי שהם (מצד נשמתם) למעלה מהעולם, ומעלתם בעולם מצד "אתה בחרתנו") הרי בזמני השנה ה"ז בא לידי ביטוי (בכללות) בהבדל בין חודש תשרי לשאר חדשי השנה: בחודש תשרי, המרובה במועדות, בא לידי ביטוי בגלוי (בעיקר) איך שיהודים נמצאים למעלה מהנהגת העולם, ובמיוחד בשמע"צ ושמח"ת (סיום המועדים) – כאשר קיים המצב של "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", "אנא ומלכא בלחודוהי", ורואים איך שמחים יהודים עם התורה, כשהם למעלה מכל הענינים; ובשאר חדשי השנה העבודה היא (בעיקר) בתוך העולם.
ובשבת בראשית (הסיום של חודש תשרי וההתחלה של חדשי השנה מתחיל משבת מברכים חשון) ישנם שני הענינים: שכל ענין שבתורה – גם הסדר שבתורה – הוא בתכלית הדיוק, עאכו"כ בנוגע ל"בראשית", התחלה של כל התורה. שהתחלה של כל דבר, אפילו בלשון בני אדם, היא בדיוק הכי גדול, עאכו"כ בתורה].
ולמרות זה – נעמד יהודי להכריז בפומבי לפני כו"כ עשיריות מישראל אשר באו לשמוע "תורה" – שקיומם של ישראל תלוי באוה"ע!... הפלאה בדבר חזקה יותר כבואנו עתה מהימים טובים של חודש תשרי כאשר יהודים אמרו כמה פעמים בתפילותיהם "אתה בחרתנו מכל העמים"!
ועד כדי כך הדבר בפשטות – שאף אחד לא חלם שיש צורך להבהיר זאת, ובפרט ליהודי... – אפילו אוה"ע מכירים בכך שבנ"י הם העם הנבחר. ובמשך הדורות הי' זה דבר הפשוט. עד שאפילו בדורות שהיו העלמות והסתרים כו' (כבזמן המשכילים וכיו"ב), לא הי' נעמד רב שיש לו סמיכה ומכריז דבר כזה!
ו(ג) ה"טענה" של אל תתגרה באומות וכו' והחסדים שמקבלים מאוה"ע – אין לה כל שייכות לזה, כי מובן ופשוט, שלא תתגרה באומות וכו' אין זה נוגע ח"ו כלל וכלל ל"בראשית בשביל ישראל" ול"אתה בחרתנו" – וכמדובר לעיל (ס"ז).
ועוד ועיקר (ד): הרי מובן בפשטות, שכאשר המדובר הוא בענין קיום התומ"צ – לא שייך על זה הציווי אל תתגרה וכו'. ועאכו"כ בנדו"ד – כאשר המדובר הוא על פיקוח נפשות בעקבות החזרת השטחים, כפסק הדין בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ט (כמדובר כמ"פ), ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל.. אם באו על עסקי נפשות.. ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת.. ובעיר הסמוכה לספר אפילו אינן רוצין לבוא אלא על עסקי קש ותבן מחללין עליהן את השבת שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".
י. ויהי רצון שיחזור בדבריו. אפילו דוד המלך אמר "שגיאות מי יבין" [ועאכו"כ שלא יגדילו הטעות, ע"י אמירת פירושים וביאורים וכו' היפך האמת, והרי בין כך ובין כך זה לא יעזור, ורק יגרע, שכן "אמת מארץ תצמח"].
ועוד ועיקר – אשר בכלל לא יצטרכו לדבר ולשלול ענינים כאלו, ומכאן ולהבא – ידברו רק בשבחם ומעלתם של כל אחד מישראל, ובמיוחד – ע"י שהם מוסיפים בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד – בשיעורי חת"ת, ר"ת חומש תהלים תניא (כרגיל להזכיר על כך בזמן שמתחילים ללמוד תורה מתחלתה בשמחת תורה), ועוד והוא העיקר: שיתוסף בהכרת כל העולם כולו אוה"ע, במעלתם ושבחם של ישראל – "בראשית בשביל ישראל", וכן – שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ועד – שלימות הגילוי בזה, בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יקויים "ואת הקיני והקנזי והקדמוני", ותיכף ומיד ממש, בשבת בראשית תהא שנת נפלאות בה – גילוי נפלאות הקב"ה, עד לעיקר הנפלאות – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
והולכים תיכף ומיד ל"אלה תולדות נח נח", נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, ולאחר מכן – ל"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", שכל בנ"י – כולל אלה הנמצאים לע"ע בחו"ל [כולל אבות חסידות חב"ד – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק (הנמצאים ב"ארצך", "מולדתך" ו"בית אביך"; האדיטש, ניעזשין, ליובאוויטש), וכל רבותינו נשיאינו וכל הצדיקים והיהודים שבכל הדורות], הולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, בבית המקדש השלישי, בקדש הקדשים, ותיכף ומיד ממש.