ההוראה מהענין דחידוש ההתהוות

...כאשר באים ליהודי ואומרים לו: ...עליך להוסיף בעניני העבודה . . יכול לטעון: בקושי מסתדר אנכי עם שאר עניני העבודה, ההתחייבויות כו' שקבלתי על עצמי, וכיו"ב, כיצד אוכל, איפוא, לחשוב על עניני עבודה נוספים?!

...וענין זה שייך גם אצל אלו שנמצאים בדרגא נעלית, ולדוגמא, שלאחרי ריבוי היגיעה בענינים עמוקים בתורת החסידות, טוען, שהתעייף מאד, ובמילא, עליו לנוח קימעא - לא עי"ז שיפסיק מלימודו, ח"ו, כי אם, עי"ז שילמד "למיגרס"...

על כך באה ההוראה מהענין דחידוש ההתהוות:

למאי נפק"מ מה הי' אתמול, עניני העבודה שעסקת בהם אתמול כו' או אפילו ברגע לפני זה – הרי ברגע זה ממש נולדת ונתהווית מאין ואפס המוחלט, ובמילא, עליך לעסוק בכל עניני העבודה באופן של התחדשות, "חדשים" ממש!

ועאכו"כ בנוגע לעייפות סתם – עייפות מאכילת ה"קוגל" בליל שבת... – הרי כבר ישנת די-צרכך, ובמילא, עליך לעסוק בכל עניני העבודה בחיות חדש.

ועד"ז בנוגע לטענה שאינו עוסק בענין מסויים מפני שפגעו בכבודו (כבוד המדומה או אפילו כבוד האמיתי) – למאי נפק"מ מה הי' אתמול, או אפילו ברגע שלפנ"ז, כאשר ברגע שלאח"ז הנך מציאות חדשה לגמרי, ובמילא, אין זה אותו אדם שפגעו בכבודו!

ונקודת הענין – שכאשר יהודי חדור בידיעה והכרה דחידוש ההתהוות בכל רגע ורגע, אזי נקל ביותר לפעול שעבודתו תהי' באופן של התחדשות, "בכל יום יהיו בעיניו כחדשים".

"ובחנוני נא בזאת":

ינסה כאו"א להחדיר בעצמו את הידיעה וההכרה ע"ד חידוש ההתהוות, כלומר, לא רק לחזור על הדברים ("אפזאגן די ווערטער") של תורת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, כי אם, להתבונן ולהתעמק כו' עד שהדבר יחדור בפנימיותו, ובלשון הידוע – שלא מספיק מה שהוא לומד את התורה, אלא, יש צורך שהתורה תלמד אותו, ואז יראה ויווכח שעבודתו תהי' באופן של התחדשות, "כחדשים", עד ל"חדשים" ממש.

(ש"פ תבוא תשמ"ו)