סילוק השכינה והמשכתה (מתוך המאמר 'באתי לגני')

בתחלת הבריאה "עיקר שבינה בתחתונים היתה" אך חטא אדם הראשון גרם להסתלקות השכינה. יסודו של החטא הוא גאוה, הרגשת האני, ומכיון ש"כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם" החטא מסלק את השכינה (חטא הוא לשון חסרון, באשר הרגשת האני גורמת לחסרון במודעות האלקית הטהורה, וממילא אם אני כאן ה' חסר, אז אין אדם). אחרי חטא אדם הראשון באו עוד ששה חטאים של הדורות הבאים – באשר כל חטא הוא ביטוי אחר של גאוה, ההולכת וגוברת מדור לדור (בפי שרואים גם היום...) שסלקו את השכינה עד לרקיע השביעי וממילא הפילו מטה-מטה את מציאות העולם.

התהליך של שבעת החטאים בעצם מבטא את טבעו של עולם על אף גילוי האלקות שבתחלה, "עיקר שבינה בתחתונים", גם כשישנם נסים גדולים בכל שחולף הזמן הם נשכחים, טובעים ונעלמים בתוך טבע העולם. על הרקע הזה ישנו חידוש גדול בכך שבא אברהם אבינו והופך את הכיוון (החץ, ה'וקטור') של התנועה ומתחיל להוריד את השכינה למטה – "יהי אור' זה אברהם", אברהם (ש"התחיל להאיר") חוזר אל האור של היום הראשון לבריאה. מאברהם יש תהליך של שבעה דורות של החזרת השכינה לארץ, עד למשה רבינו שמוריד את השכינה חזרה לארץ.

(שבתות שמות וארא פ"ד)