סימן תל"ז - חיוב בדיקה בבית שכור
ישראל שעוזב בית של נכרי בתוך ל' יום, אם הוא הולך לבית אחר א"צ לבער את החמץ מבית הנכרי אפי' אם הנכרי לא יכנס לבית לפני פסח, דכיון שאינו עתיד לחזור הרי הוא מפקיר את החמץ שנשאר שם, אבל אם הוא מפרש בים או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח לבית אחר לקיים שם מצות ביעור בעצמו, (או שבעה"ב שם יבדוק עבורו מדין שליחות), י"א שחלה עליו חובת ביעור בבית הנכרי אף אם הנכרי יכנס לבית בפסח ויכניס לשם את חמצו, אמנם אם נכנס לשם ישראל אחר א"צ לבדוק כיון שהישראל השני בודק, וכן הדין כשיוצא מבית ישראל וישראל אחר נכנס. וי"א שאין חיוב על הישראל לבדוק את הבית אפי' אם הנכרי לא נכנס לבית, והגר"ז סובר שדווקא אם הנכרי נכנס לדור בבית א"צ לבדוק. ולדינא יש להקל היכא שהנכרי נכנס לבית.
בדיקת חמץ במקומות שמוכרים לנכרי- חדרים שהאדם מוכר לנכרי בי"ד עם החמץ שבהם, נחלקו האחרונים אם יש חיוב לבודקם בליל י"ד, ואף שאין למחות ביד המקילים, טוב יותר למכור ביום י"ג, והנוהגים למכור רק בי"ד צריכים להזהר לבאר שהוא מוכר את כל החמץ שנמצא בחדר (כדי לכלול גם את מה שבחורים וסדקים), ולא למכור רק את החדר והשיכר והיי"ש שבו.
ל' יום לפני פסח צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל.
סימן תל"ז
חיוב בדיקה בבית שכור
המשכיר בית לחבירו בי"ג ניסן לצורך י"ד ואילך, לדעת השו"ע אין השוכר חייב לבדוק אא"כ קנה השוכר את הבית בדרכי הקניינים (כסף או שטר או חזקה או קנין סודר), וגם מסר לו המשכיר את המפתח, לפני תחילת ליל י"ד, אע"פ שאין דעתו להכנס לדור שם עד אחרי פסח, וכן צריך השוכר לבטל את החמץ, ומ"מ גם המשכיר יבטל את החמץ להדיא. וכן הדין אם אין לבית מנעול וקנאו השוכר. ואם השוכר חזר והפקיד את המפתח אצל המשכיר על המשכיר לבדוק, והפר"ח כתב שעל השוכר לבדוק כיון שיכול לחזור לקחתו. אבל אם השוכר לא זכה בבית, או שלא מסר לו מפתח, חייב המשכיר לבדוק, אפי' אם בהמשך הלילה נכנס השוכר לדור בבית, ואם המשכיר אינו בעיר, חייב השוכר לבדוק. וי"א שהשוכר חייב לבדוק אפי' אם לא קנה אלא רק מסר לו מפתח, דאין המשכיר יכול להכנס, וי"א שנכון להחמיר כשניהם וחלה חובת הבדיקה על השוכר והמשכיר, מיהו לכו"ע יכול אחד להיות שליח של חבירו, ויוצאים ידי חובה לכו"ע.
המוכר בית לחבירו והחזיק הלוקח בבית, אע"פ שהמפתח ביד המוכר חייב הלוקח לבדוק, כיון שאין למוכר שום זכיה בקרקע.
השוכר בית מחבירו בי"ד אחרי שכבר עבר זמן שהיה יכול המשכיר להספיק לבדוק בו, אם המשכיר או אשתו או בני ביתו נמצאים בעיר, ישאלם אם הבית בדוק, דכיון שהיה כל השנה בחזקת שיש בו חמץ אין סומכים על החזקה שנבדק כשאפשר לברר, וכן ישאלם אם ביטלו את החמץ, (ואם שאלם רק על הבדיקה א"צ לבטל). ואם אינם בעיר, הרי הבית בחזקת בדוק, ומבטל את החמץ בליבו ודיו.
השוכר בית שחזקתו בדוק, והיינו בי"ד או שאמר לו המשכיר שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות אפי' במקום שבודקים בשכר, דניחא ליה לאיניש להתעביד מצוה בממונו, ואין המשכיר צריך לתת לשוכר את דמי הבדיקה. וי"א שבמקום שבודקים בשכר, והתנה להדיא שהבית יהיה בדוק, אם השוכר הוציא על זה הוצאות צריך המשכיר לשלם לו. ולדינא פסקו כדעה ראשונה, דיכול לומר קים לי והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם התנה השוכר להדיא שהוא שוכר ע"מ שהבית יהיה בדוק, דעת הפר"ח שהמקח בטל, וכ"כ המקור חיים, וצ"ע לדינא.
נאמנות עבד ואשה וקטן על הבדיקה- בית ששכרו בי"ד וידוע לנו שהמשכיר לא בדקו, ואמרו עבד או אשה או קטן שהגיע לחינוך שהם עצמם בדקוהו, נאמנים, אף אם היה שם ודאי חמץ, כיון שמדאורייתא בביטול סגי, אמנם אם כבר הגיעה שעה שישית שאין ביד השוכר לבטל אינם נאמנים וצריך לבדוק, כיון שאז חיוב הבדיקה הוא מדאורייתא. ולכתחילה אין לתת לעבד או אשה או קטן לבדוק, כיון שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו.
