סימן תל"ט דיני בדיקה בספק חמץ

רוב וקבוע

ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל בפנינו מאחד מהם, ואין ידוע אם נטל חמץ או מצה, ונכנס לבית בדוק, צריך לחזור ולבדוק את הבית, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומשמע שאפילו אם הוא ביטל את החמץ צריך בדיקה. וכתב הרמ"א שאם הככר קטן ויכול העכבר לאוכלו, א"צ לבדוק, דהוי ספק ספיקא. ויש העוסס ש"ע מודה לזה, ולדינא הוא כבוש תחת ידו כגון גר תושב (שנתיישב בארצך ויד ישראל שולטת בו) ושרוי עימו בחצר, ומ"מ צריך לעשות מחיצה גבוהה י' טפחים לפני החמץ כדי שלא יבוא לאוכלו, וכפית כלי לא מועילה, שמא ינטל הכלי, וסדין שאינו קשור למטה לא מועיל מפני שעוברים תחתיו. ומשמע מסתימת הפוסקים שגם אם החמץ צריך הכנה וא"א לאוכלו מיד צריך מחיצה, ובאשל אברהם להגאון מבוטשאטש מיקל בזה אם הקמחים אינם אלא חשש חמץ. ופת עכו"ם צריכה מחיצה אפי' במקום שנוהגים איסור בפת עכו"ם. אמנם בפסח אין לקבל החמץ בהנאה לאחר הפסח, אבל אם בא הנכרי לפדותו בפסח, מותר לקבל ממנו את המעות ולהניח לו לקחת את החמץ. ודווקא באופן הנ"ל אסור, אבל אם אין החמץ ביד ישראל וגם לא קנאו הישראל בקנין המועיל, או אם החמץ ביד ישראל אבל לא אמר לו שיקנהו מעכשיו, וגם אין האחריות על הישראל, מותר אפי' אם הגיע הזמן לפני פסח, ואפי' אם נראה שבדעת הנכרי לשקעו בידו, וי"א שאם הגיע הזמן לפני פסח אסור, ויש להחמיר בזה לענין בל יראה, ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל. ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא. נכרי שנכנס עם חמץ בידו לבית ישראל, א"צ להוציאו אע"פ שרואהו, ואין חוששים שיבוא לאוכלו כיון שהוא תחת יד הנכרי והוא משמרו, אבל אסור לאכול עימו יחד באותו שלחן אפי' בהפסק מפה אפי' אינו מכיר את הנכרי, משא"כ בבשר בחלב שמותר בהפסק מפה, אמנם מותר להניח לנכרי לאכול על שלחנו בזמן שהישראל אינו אוכל, וצריך להזהר לנקות ולהדיח את השלחן היטב אחרי שהנכרי סיים לאכול, שלא ישארו פרורים מחמצו, וכן יזהר שהנכרי יטול את כל החמץ מבית הישראל. ונכרי שהוא עבדו שמזונותיו עליו, אין להניחו לאכול בביתו אף אם החמץ הוא של נכרי, שמא יחשדוהו שהוא מאכיל לעבדו חמץ. ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל או נכרי, אע"פ שהנפקד קיבל אחריות הרי המפקיד עובר עליו, כיון שהוא שלו, ואם הנפקד הוא ישראל גם הנפקד עובר עליו, ועיין בסימן תמ"ג מה יעשה הנפקד בערב פסח אם המפקיד אינו בביתו. וכתב הגר"ז שאם ישראל הניח בבית ישראל אחר שלא מדעתו כלל, הבעלים אינו עובר עליו מדאורייתא, אך יש חיוב לבערו

ישראל שהלוה לנכרי, ונתן לו הנכרי את חמצו ואמר לו שאם לא יפרע עד זמן פלוני יהיה החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן אפי' אחרי פסח ולא פרעו, אפילו אם אין האחריות על הישראל אסור החמץ בבל יראה ומחויב לבערו או למוכרו לפני זמן הביעור, ואם לא עשה כך נאסר החמץ בהנאה לאחר הפסח, אבל אם בא הנכרי לפדותו בפסח, מותר לקבל ממנו את המעות ולהניח לו לקחת את החמץ. ודווקא באופן הנ"ל אסור, אבל אם אין החמץ ביד ישראל וגם לא קנאו הישראל בקנין המועיל, או אם החמץ ביד ישראל אבל לא אמר לו שיקנהו מעכשיו, וגם אין האחריות על הישראל, מותר אפי' אם הגיע הזמן לפני פסח, ואפי' אם נראה שבדעת הנכרי לשקעו בידו, וי"א שאם הגיע הזמן לפני פסח אסור, ויש להחמיר בזה לענין בל יראה, ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל. ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא.

נכרי שנכנס עם חמץ בידו לבית ישראל, א"צ להוציאו אע"פ שרואהו, ואין חוששים שיבוא לאוכלו כיון שהוא תחת יד הנכרי והוא משמרו, אבל אסור לאכול עימו יחד באותו שלחן אפי' בהפסק מפה אפי' אינו מכיר את הנכרי, משא"כ בבשר בחלב שמותר בהפסק מפה, אמנם מותר להניח לנכרי לאכול על שלחנו בזמן שהישראל אינו אוכל, וצריך להזהר לנקות ולהדיח את השלחן היטב אחרי שהנכרי סיים לאכול, שלא ישארו פרורים מחמצו, וכן יזהר שהנכרי יטול את כל החמץ מבית הישראל. ונכרי שהוא עבדו שמזונותיו עליו, אין להניחו לאכול בביתו אף אם החמץ הוא של נכרי, שמא יחשדוהו שהוא מאכיל לעבדו חמץ.

ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל או נכרי, אע"פ שהנפקד קיבל אחריות הרי המפקיד עובר עליו, כיון שהוא שלו, ואם הנפקד הוא ישראל גם הנפקד עובר עליו, ועיין בסימן תמ"ג מה יעשה הנפקד בערב פסח אם המפקיד אינו בביתו. וכתב הגר"ז שאם ישראל הניח בבית ישראל אחר שלא מדעתו כלל, הבעלים אינו עובר עליו מדאורייתא, אך יש חיוב לבערו