סימן תמ"א דיני המלוה על החמץ
א"א למוכרו יש לסמוך על דעה ראשונה, ומותר להשהות את החמץ עד שיבוא בעליו, וכשיבוא יחזיר לו את החמץ מיד אפי' אם זה באמצע פסח (שהרי י"א שאסור מהתורה להשהותו אצלו), אך יזהר שלא יגע בו, ואחרי פסח החמץ מותר אף באכילה, אפי' אם לא החזירו לבעליו.
וי"א שאפי' אם הנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד, אף שאינו חייב באחריותו בדין תורה ולא בדין המלכות, חייב לבערו, ויש חולקים, והעיקר כדעה ראשונה, ומ"מ אם עבר הפסח ולא ביערו אין להחמיר ומותר אפי' באכילה.
ואם חזר והפקידו ביד נכרי אחר, אע"פ שהנכרי קיבל על עצמו את כל האחריות שהיתה לישראל, לא מהני, כיון שהישראל נשאר חייב באחריות כלפי הראשון, (אמנם אחר הפסח החמץ מותר אף אם הנכרי השני לא קיבל אחריות). ויש מקילים בזה, ולדעתם מהני גם היכא שמכר את החדר שבו החמץ לנכרי, אם הנכרי קיבל אחריות על גניבה ואבידה, ונכון שימכור לנכרי גם את החמץ וגם את הבית. ואם חזר והפקידו ביד בעליו מותר אף לדעה ראשונה, אף אם הבעלים לא קיבלו שמירה אלא בתורת שומר חינם, והוא קיבל אחריות גניבה ואבידה, דאחריות לבד אינו אוסר.
ואם עבר ולא ביער ועבר עליו הפסח, דעת הרבה פוסקים שחמץ זה אסור באכילה ובהנאה, (ומ"מ אם הנכרי בא לקחת את החמץ שלו מותר להחזיר לו, אא"כ יש לחוש שימכרנו לישראל), ויש מקילים בזה, ויש לסמוך על המקילים עכ"פ לענין היתר הנאה.
ואם הישראל השאיל או השכיר לנכרי מקום מיוחד לחמצו לא מהני, דשכירות לא קניא, אך באופן זה לכו"ע אין לאסור את החמץ אחרי פסח, אם ייחד לו מקום. ודווקא אם ייחד מקום לדעת הנכרי, אבל שלא לדעת הנכרי לא מהני אפי' אם עשה מחיצה.
ואם הישראל אינו חייב באחריותו כלל אינו חייב לבערו, אפי' אם הוא כבוש תחת ידו כגון גר תושב (שנתיישב בארצך ויד ישראל
ישראל שהלוה לנכרי, ונתן לו הנכרי את חמצו ואמר לו שאם לא יפרע עד זמן פלוני יהיה החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן אפי' אחרי פסח ולא פרעו, אפילו אם אין האחריות על הישראל אסור החמץ בבל יראה ומחויב לבערו או למוכרו לפני זמן הביעור, ואם לא עשה כך נאסר בהנאה לאחר הפסח, אבל אם בא הנכרי לפדותו בפסח, מותר לקבל ממנו את המעות ולהניח לו לקחת את החמץ.
ודווקא באופן הנ"ל אסור, אבל אם אין החמץ ביד ישראל וגם לא קנאו הישראל בקנין המועיל, או אם החמץ ביד ישראל אבל לא אמר לו שיקנהו מעכשיו, וגם אין האחריות על הישראל, מותר אפי' אם הגיע הזמן לפני פסח, ואפי' אם נראה שבדעת הנכרי לשקעו בידו, וי"א שאם הגיע הזמן לפני פסח אסור, ויש להחמיר בזה לענין בל יראה, ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל.
ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא.
נכרי שנכנס עם חמץ בידו לבית ישראל, א"צ להוציאו אע"פ שרואהו, ואין חוששים שיבוא לאוכלו כיון שהוא תחת יד הנכרי והוא משמרו, אבל אסור לאכול עימו יחד באותו שלחן אפי' בהפסק מפה אפי' אינו מכיר את הנכרי, משא"כ בבשר בחלב שמותר בהפסק מפה, אמנם מותר להניח לנכרי לאכול על שלחנו בזמן שהישראל אינו אוכל, וצריך להזהר לנקות ולהדיח את השלחן היטב אחרי שהנכרי סיים לאכול, שלא ישארו פרורים מחמצו, וכן יזהר שהנכרי יטול את כל החמץ מבית הישראל. ונכרי שהוא עבדו שמזונותיו עליו, אין להניחו לאכול בביתו אף אם החמץ הוא של נכרי, שמא יחשדוהו שהוא מאכיל לעבדו חמץ.
ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל או נכרי, אע"פ שהנפקד קיבל אחריות הרי המפקיד עובר עליו, כיון שהוא שלו, ואם הנפקד הוא ישראל גם הנפקד עובר עליו, ועיין בסימן תמ"ג מה יעשה הנפקד בערב פסח אם המפקיד אינו בביתו. וכתב הגר"ז שאם ישראל הניח בבית ישראל אחר שלא מדעתו כלל, הבעלים אינו עובר עליו מדאורייתא, אך יש חיוב לבערו מדרבנן, והפמ"ג חולק, וצ"ע.
נכרי שהלוה לישראל, ונתן לו הישראל את חמצו, ואמר לו שאם לא יפרע לו עד זמן פלוני יהיה החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן ולא פרע הישראל את החוב, הרי החמץ מותר לאחר הפסח אפי' באכילה, ואפי' אם אחריות גניבה ואבידה היא על הישראל, כיון שנתברר שהחמץ היה של הנכרי, ודין זה הוא אפי' אם הזמן שקבעו הוא אחרי פסח, אמנם הפוסקים מסתפקים אם מותר ללוות לכתחילה באופן זה אפילו בליבו שלא לפדותו, די"ל שכיון שבידו לפדותו עובר עליו, וראוי להחמיר לפדותו לפני פסח, וכ"ש שאם כוונתו לפדותו אחר הפסח דודאי אסור, דהוי ליה כמטמין בידו, ואם אמר לנכרי בשעת ביעור שלא יפדהו עוד, אין בזה איסור.
ואם לא היה החמץ ביד הנכרי, נאסר החמץ בהנאה, דלא קנה כיון שלא משך, אמנם אם הקנה הישראל את החמץ לנכרי מעכשיו אם לא יפרע לזמן פלוני ע"י קנין בסודר של הנכרי (ולא של העדים), דעת כמה אחרונים שהחמץ לא נאסר אם התנה הישראל שלא קיבל אחריות, ואפילו הוא תחת יד הישראל, ויש מי שמחמיר בזה, ובמקום הדחק יש להקל.
ואם החמץ ביד הנכרי אלא שלא אמר לו שיקנה מעכשיו החמץ אסור לעולם, והמ"א מסתפק אם מותר להשאירו ביד הנכרי אחרי פסח, או דחשיב פורע חובו באיסורי הנאה ומחויב לפדותו ולבערו, ובבית מאיר ובמקור חיים מקילים בזה, אמנם אם החמץ היה ביד הישראל בפסח פשיטא דאסור ליתנו לנכרי, דזה הנאה ממש.
ומשמע מהשו"ע שאף אם הגיע זמן הפרעון לפני פסח ולא פדה את החמץ, מותר רק אם אמר לו בשעה שמשכנו שיהא שלו מעכשיו אם לא יפדהו, דבלאו הכי לא קנה הנכרי את המשכון דהוי כאסמכתא בעלמא, ואסור אפי' אחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח, ויש מקילים בזה, ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק לאחר הפסח, אבל לפני הפסח שזה חשש דאורייתא יש לחוש לדעת המחמירים ולהחליטו לנכרי כשהגיע זמן הביעור.
וכל זה בהלואה, אבל הנותן חמץ לנכרי ואומר לו שאם לא יעשה דבר פלוני קודם פסח יהיה החמץ שלו, הוי אסמכתא להרבה פוסקים (אא"כ הקנה בבי"ד חשוב) והחמץ נשאר של הישראל, וצריך לתת אותו במתנה גמורה לנכרי לפני פסח, אמנם בדיעבד גם בזה נראה שאין להחמיר לאסור את החמץ לאחר הפסח.
