סימן תמ"ב בל יראה וביעור, בחמץ שאינו גמור
ניירות שדיבקו אותם בחמץ זה לזה או לחלון בחמץ, וכדו', אפי' תוך ל' לפסח, אפי' אם נראה עליהם קצת ממשות חמץ מותר לקיימם בפסח, כיון שאין צורת החמץ עומדת, ומ"מ אסור להציעם על השלחן, שמא יכנס מהם לתוך המאכל, וכ"ש שאסור להניח בתוכם קמח של פסח, וצעיפי נשים שרגילים לתקנם ע"י קמח עד שיהיו עבים קצת ודרך להפרך מהם, אין ללובשם בשעת אכילה, אלא בדברים שאינן מה' מיני דגן. ויש מחמירים היכא שממשות החמץ ניכרת מבחוץ, ולדבריהם בדיבוק ניירות בחלון יעשה בלילה רכה מאד ויכניס את כל החמץ בין הדבקים שלא יבצבץ לחוץ כלל, והמחמיר לטוח בטיט תבוא עליו ברכה, ומסתימת האחרונים נראה שלכתחילה נוקטים כדעת היש מחמירים, ורק הפר"ח כתב שהעיקר כדעה ראשונה. ואם נעשה לפני ל' יום מותר לכו"ע אף בנראה מבחוץ, מפני שודאי נתקשה ונמאס, וכן אם אין בכולו כזית לכו"ע א"צ לבער.
תערובת חמץ- דבר מאכל שמעורב בו חמץ, (כגון מוריס הנעשה משומן דגים עם מעט קמח קלוי ומים, או כותח הנעשה ממלח ומי חלב ופרורי פת, או שיכר המדי שנותנים בו שעורים ומים להחמיצו, וכן חומץ האדומי ושאר דברים המוזכרים במשנה בריש אלו עוברין), אם יש בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס חייבים כרת על אכילתו, ואם אין בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת, וי"א שאפי' איסור לאו ליכא, אמנם לענין איסור בל יראה ובל ימצא, כל שיש כזית חמץ בכלי אחד, והחמץ מעורב במין אחר, עוברים עליו לדעה הסוברת שטעם כעיקר דאורייתא. אמנם בתערובת מין במינו, כגון קמח חמץ שנתערב בקמח שאינו חמץ, וכן מין בשאינו מינו כשיש בהתר שישים כנגד החמץ, מדאורייתא מותר אפי' באכילה, ומדרבנן אסור להשהותו, וצריך לבערו קודם הפסח, ואם נזכר בזה בפסח צריך לבערו כשנזכר, ואם עבר והשההו עד לאחר הפסח לא נאסרה התערובת, וכן שאר דברים שאין בהם בל יראה מדאורייתא, אינם אסורים אחרי פסח אפי' באכילה. דבר שיש בו תערובת חמץ מלפני פסח ואינו ראוי לאכילה כלל במקום הפסד מרובה, אם ישליך את הנאת המעמיד לים המלח. וכן עריבת העבדנים שנותנים לתוכה עורות, ואפי' אם נתן העורות שעה אחת קודם זמן הביעור מותר, כיון שע"י העורות זה מסריח מיד, אמנם אם לא נתן את העורות מותר רק אם נתן את הקמח ג' ימים לפני זמן הביעור, דאל"כ הרי הוא ראוי לאכילה כשמגיע זמן הפסח, וצריך לבערו אף אם אח"כ כבר נעשה אינו ראוי. וכן קילור ורטיה ואיספלנית ותריאק"ה שנתן בתוכם חמץ וכו', מותר לקיימם בפסח, כיון שנפסדה צורת החמץ. אמנם לענין אכילה, דעת השו"ע (סעיף ד') שאף אם אינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם אלא רק של חולים, אף שמותר לקיימו, אסור החמץ באכילה בפסח אפי' בכל שהוא חמץ, דחוזר וניעור, ואע"פ שאינו ראוי לאכילה הא אחשביה, ורק בהנאה מותר אם נתערב לפני פסח, ואם נתערב חמץ נוקשה, מותר להרבה אחרונים לאוכלו אף כשנתערב בפסח עצמו. והרמ"א כתב שי"א שאם נתבטל קודם פסח לא אמרינן חוזר וניעור ומותר אף באכילה, וכתב הרמ"א דהכי קיימא לן, והמ"ב מעיר שבסימן תמ"ז כתב הרמ"א להקל דווקא בתערובת לח בלח, ולא ביבש ביבש.
מעמיד ועביד לטעמא דבר שהעמידוהו ע"י חמץ, או שנתנו בו חמץ לטעם (כגון גבינות ששפכו עליהם יי"ש לחזקם אחרי שכבר נעשו), או עיסה שנתחמצה בשמרי שיכר, חייבים מדרבנן בביעור לפני פסח, ואינם בטלים בשישים, דדבר המעמיד ודבר דעביד לטעמא אינו בטל אפילו באלף, ואם עבר ולא ביערם יש להתיר אחר הפסח בהנאה, ובמקום הפסד מרובה, אם ישליך את הנאת המעמיד לים המלח. וכן גבינות שהעמידם ע"י חומץ שנעשה משיכר שעורים או חיטים או ביין שרף הנעשה מתבואה שהעמידום בשמרי שיכר, חייב לבערם בערב פסח, ואין החמץ בטל בשישים. וכן מי דבש (-מע"ד) שהחמיצם בשמרי דבש, והדבש הראשון היה מחומץ משמרי שיכר, חייב לבער אף את המע"ד הרביעי או החמישי וכו', כיון שכל אחד נחשב חמץ כיון שהעמידו ע"י חמץ, ואין לשתותו אף ביו"ט אחרון של פסח, ורק במע"ד שאין בו חשש זה רק נתבשל בכלי חמץ יש מקילים לשתותו ביו"ט אחרון של פסח, דסתם כלים אינם בני יומם, ואם בישלו אותו בכלים שבישלו בהם יי"ש שהוא חריף וחזק ונותן טעם לשבח לא מהני מה שאינם בני יומם. ואם העמידם גם בדבר שאינו חמץ, והחמץ אין בו כדי להעמיד בפני עצמו, מותר אף בשתיה בפסח אם יש שישים כנגד שמרי השיכר. ואם העמיד גבינה ע"י קיבה שנכבשה בכלי חמץ מעת לעת, מותר להשהותה ואסור לאוכלה, ואם העמידה קודם הפסח אין לאסור לאוכלה אלא באין בגבינה שישים כנגד הקיבה, ובפסח שחמץ אסור במשהו אסור בכל גוונא.
חמץ נוקשה והיינו דבר שאינו חמץ גמור כגון דבק שעושים הסופרים מקמח ומים, או עיסה שהכסיפו פניה ואין בה שום סדק, או דבר שאינו ראוי לאכילה רק קצת (והיינו שמעולם לא היה ראוי לאכילה, דדבר שנתקלקל בעינן שיפסל מאכילת כלב), אין בו איסור בל יראה מדאורייתא, ומדרבנן צריך לבערו, ועיין בסי' תמ"ז שהוא מותר בהנאה אחרי פסח, ולענין אכילה, המ"א מתיר, אבל רוב האחרונים אוסרים. ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל.
פת עכו"ם צריכה מחיצה אפי' במקום שנוהגים איסור בפת עכו"ם. אמנם בפסח אין לקבל החמץ לפקדון אף שאינו חייב באחריותו כלל ואפי' בחינם.
בגדים שכיבסו אותם בחלב חיטה אפי' בתוך ג' ימים סמוך לפסח, וכן בכלי חמץ, ואם נתבשל או נכבש בפסח בכלי חמץ, צריך לבערו אפי' אם הכלי אינו בן יומו.
כורכי ספרים שמדביקים את הניירות בדבק חמץ לפני פסח, מותר לכו"ע, כיון שאין החמץ ניכר מבחוץ, ואינו עתיד לגלותו, וא"צ לעשותו בלילה רכה.
נכרי שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו, צריך לעשות מחיצה עשרה לפני החמץ, ואם הניחו ביו"ט עצמו שאינו יכול לעשות מחיצה יכפה עליו כלי. (רמ"א). וכתב המ"ב שאפי' אם הניחו בחול המועד ויודע שהנכרי יקחהו אחר יום או יומיים צריך מחיצה, והיכא שאם יבער את החמץ לא יתחייב לשלם לנכרי, דעת החק יעקב שאין לעשות מחיצה בחול המועד משום טירחא יתירא, אלא יזרוק אותו לחוץ, והא"ר כתב שיעשה מחיצה אפילו בחול המועד. ואם יודע שהנכרי יחזור ויקחהו באותו יום יש להקל דדי בכפית כלי. ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא.
ישראל שהלוה לישראל ומשכן לו חמץ, קנה המלוה את החמץ אפי' אם לא אמר לו מעכשיו, ועובר עליו בבל יראה, דישראל מישראל קונה משכון, וגם הלוה עובר עליו כיון שגוף החמץ שלו.
נכרי שנכנס עם חמץ בידו לבית ישראל, א"צ להוציאו אע"פ שרואהו, ואין חוששים שיבוא לאוכלו כיון שהוא תחת יד הנכרי והוא משמרו, אבל אסור לאכול עימו יחד באותו שלחן אפי' בהפסק מפה אפי' אינו מכיר את הנכרי, משא"כ בבשר בחלב שמותר בהפסק מפה, אמנם מותר להניח לנכרי לאכול על שלחנו בזמן שהישראל אינו אוכל, וצריך להזהר לנקות ולהדיח את השלחן היטב אחרי שהנכרי סיים לאכול, שלא ישארו פרורים מחמצו, וכן יזהר שהנכרי יטול את כל החמץ מבית הישראל. ונכרי שהוא עבדו שמזונותיו עליו, אין להניחו לאכול בביתו אף אם החמץ הוא של נכרי, שמא יחשדוהו שהוא מאכיל לעבדו חמץ.
ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל או נכרי, אע"פ שהנפקד קיבל אחריות הרי המפקיד עובר עליו, כיון שהוא שלו, ואם הנפקד הוא ישראל גם הנפקד עובר עליו, ועיין בסימן תמ"ג מה יעשה הנפקד אם יש בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס, וכן חומץ האדומי ושאר דברים המוזכרים במשנה בריש אלו עוברין), כורכי ספרים שמדביקים את הניירות בדבק חמץ לפני פסח, מותר לכו"ע, כיון שאין החמץ ניכר מבחוץ, ואינו עתיד לגלותו, וא"צ לעשותו בלילה רכה. ישראל אחר שלא מדעתו כלל, הבעלים אינו עובר עליו מדאורייתא, אך יש חיוב לבערו בערב פסח אם המפקיד אינו בביתו. וכתב הגר"ז שאם ישראל הניח בבית מדרבנן, והפמ"ג חולק, וצ"ע.
יין שרף הנעשה מה' מיני דגן או משמרי שיכר, הוי חמץ גמור. ואם השיכר התערב בדבר אחר אותו דבר אסור בפסח.
מאכל שיש בו טעם חמץ- מאכל שאין בו חמץ בעין כלל, אלא רק טעם חמץ שאינו בטל בשישים, כגון שבישלו יחד עם חמץ והוציא את החמץ, מדאורייתא אסור לאוכלו משום טעם כעיקר, ולענין בל יראה מצדד החק יעקב שאין בזה איסור דאורייתא, ומ"מ מדרבנן אסור להשהותו וצריך לבערו בנמצא תוך הפסח, ואם עבר והשההו מותר בהנאה לאחר הפסח, ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר, וי"א שטעם חמץ חייב בביעור מדאורייתא, וממילא אם לא ביערו אסור בהנאה אחרי פסח, ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה ראשונה.
נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ואין ללעוג על המנהג, ואם יש חמץ בסדק ואינו יכול להוציאו, יטיח עליו מעט טיט, וזה מועיל אפי' אם יש שם כזית או יותר.
בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית חמץ במקום אחד חייב לבער אף בעשוי לחזק את העריבה או לסתום נקב שבה, אע"פ שודאי הוא מבטלו לעריבה, ואם אין כזית במקום אחד, אם הוא עשוי לחזק או לסתום, אף אם כשנצרף את כל חתיכות החמץ יהיה שם יותר מכזית, החמץ בטל, ואין בזה נ"מ אם החמץ בשולי העריבה או בשפתה, ואם אינו עשוי לחזק או לסתום, אם ע"י צירוף החתיכות יש כזית, חייב לבער, ואם אין בהם כזית אף ע"י צירוף א"צ לבער, ודעת הרבה פוסקים דאף באין בהם כזית אף ע"י צירוף, צריך לבער היכא שהם ראוים קצת לאכילה, ואם הם מטונפים קצת ואין בהם יחד כזית א"צ לבער לכו"ע.
