רבות עסקו בספרים הקדושים בליבון ענינו של עץ הדעת, בהתבוננות במהות האיסור שהוטל על אדם וחוה לאכול ממנו ובביאור הפגם שנעשה ע"י חטא עץ הדעת. עצם הכינוי 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרָע' אומר דרשני ויש להבין מהי אותה הדעת ופעולתה לטוב או לרע.
והנה לשי' הרמב"ן אכילת פרי עץ הדעת הולידה באדם את הבחירה החופשית, וכתב בזה"ל (עה"פ בראשית ב, ט): "פרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע, ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון". אמנם הרמב"ם בפתיחת ספרו מורה נבוכים (פ"ב) הוכיח מלשון הכתוב "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם... מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, טז-יז), שהאדם היה בעל שכל ובחירה שלמה, "כי לא יהיה הציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי באדם גם בהיותו בשלמותו ובתמותו".
נמצא שאדם וחוה לא היו חסרים דעת ותבונה או בחירה חופשית בטרם אכלו מעץ הדעת, ואם כן, צריך להבין מה היה ענינו ותועלתו של עץ ה'דעת' ומהיכן נבע חטאו של אדם באכילת פריו בזמן שנאסר על ידי הקב"ה?
מעלות עץ הדעת בעיני חוה
בכדי להבין את ענינו של עץ הדעת ופעולת החטא, ראוי לדקדק בלשון הכתוב על חטא עץ הדעת (בראשית ג, ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לְעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַח מִפְּרִיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָּׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". ותמוה ביותר, היאך ידעה חוה בטרם אכלה מן העץ שהוא טוב למאכל והלא לא טעמה ממנו מעולם, ומה מצאה בו תאווה לעיניים יותר משאר העצים שהיו בגן עדן, והלא בגן עדן היו כל סוגי העצים וכולם היו נאים וטובים, כמ"ש "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (שם ב, ט), ועולה על כולנה, כיצד ראתה כי העץ נחמד להשכיל בטרם אכלה ממנו'?
בפירוש רש"י מבואר שאין הכוונה שחוה ראתה את כל הדברים הללו בעץ הדעת עצמו, אלא ש"ראתה דבריו של נחש" ודיבוריו מצאו חן בעיניה והאמינה להם. הנחש שכנע את חוה לאכול מן העץ באמרו שטעם האיסור הוא "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (שם ג, ה), ופירש רש"י שחוה קיבלה את דבריו: "כי טוב העץ להיות 'כאלקים'; וכי תאוה הוא לעינים כמו שאמר לה 'ונפקחו עיניכם'; ונחמד העץ להשכיל - כמו שאמר לה 'יודעי טוב ורע'.
אך מעתה צריך להבין את מהות הדברים: מהי ההדגשה בחלוקת שלושת ענינים אלו שראתה חוה בעץ הדעת, שהעץ טוב למאכל והוא תאווה לעיניים ונחמד להשכיל, וכיצד ענינים אלו הביאו את אדם וחוה לידי חטא?
מל"ך לעומת למ"ך
ונראה להאיר פרשה זו ולפרשה על פי כלל גדול מיסודי החסידות, אשר תבנית חלקי האדם כפי שנברא בידי הקב"ה מורה על סדר העבודה הראוי בכל ענייניו: החלק העליון שבו הוא הראש והמוח, משכן הלב הוא למטה ממנו, ותחתיו מצויים שאר כוחות המעשה בידיו וברגליו ושאר איבריו, וכל חלק עליון שולט על הכוחות הנמוכים ממנו. לפיכך על האדם להחליט בכל דבר לפי שכלו ורק לאחר מכן לעורר את מידותיו, שכן "המוח שליט על הלב בטבעו ובתולדתו" (תניא פי"ב ואילך).
וכך מבאר אדמו"ר הצ"צ את לשון הזוהר (ח"ב קנג, א) "תלת שליטין אינון: מוחא ליבא וכבדא": "הסימן הוא מל"ך, כי משכן הנפש הוא בכבד וזהו כח המעשה, ומשכן הרוח הוא בלב וזהו הרצון שבלב, ומשכן הנשמה במוח שזהו השגה שבמוח ושכל. וכמו שאנו רואים במילי דעלמא, שמתחילה הוא במוח וכשנעשה ההסכם במוח אזי אחר כך האהבה בלב, ואחר כך כח המעשה - כמו כן בעבודת אלוקית הוא מתחילה ההתבוננות במוח, וכשנעשה ההסכם במוח אזי נולד אהבה בלב, ואחר כך הוא המעשה", ומבאר שם ש"רשעים הם ברשות ליבם", דהיינו שהופכים את הסדר הראוי, ולכן סימנם הוא למ"ך (לב תחילה, ואחריו מוח וכבד), שכן למך היה קודם המבול כאשר היה רק רע (מאמרי הצ"צ תרט"ו ד"ה כי קרוב - הוספות ע' רט).
ובזה יובן מפני מה עשה ה' שהנחש שהסית את חוה לחטא עץ הדעת היה דומה לאדם בקומתו ובתבונתו , משום שאילו היה ניסיון זה ע"י אחת החיות והבהמות שאין בהם מעלת השכל על המידות, לא היה זה ניסיון לחוה בהיותה במדרגת מין המדבר שמעלתו הוא הגבהת השכל על המידות ולא הייתה נשמעת לו, ודוקא בהיות הנחש עומד כאדם וראשו מעל לבו, הייתה בהסתתו כוח להשפיע עליה3.
הפיכת סדר העבודה הראוי בחטא עץ הדעת
והנה בראש האדם ופניו כשלעצמם ישנה גם כן חלוקה זו, שכל הגבוה מחברו משפיע על הנמוך ממנו, כי המוח שולט בכל עניני האדם והוא משפיע על ראיית העיניים שלמטה ממנו, ולמטה מזה נעשה הדיבור והאכילה בפה. וכך הוא גם הסדר הראוי בעבודת האדם הרוחנית, שהמוח יחליט תחילה מה ראוי שהעין תראה, ולאחר מכן בראיית העין יבחין אם ראוי הדבר למאכל.
ולפי זה יש לפרש את לשון הכתוב על חוה: רצונה של חוה היה טוב ונעלה, "להיות כאלקים", היינו לראות רק את הטוב שבכל דבר כפי שהוא לפניו ית' כביכול; אך הדרך בה ניגשה לעץ הדעת הייתה הפוכה מן הסדר הראוי, תחילה פתחה בתחושת הפה "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל", לאחר מכן במראה העין "כִּי תַאֲוָה הוּא לְעֵינַיִם", ורק לבסוף בהשכלת המוח "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל".
נמצא שיסודו של חטא עץ הדעת הוא בהיפוך הסדר, כי אילו אדם וחוה היו מתחילים במטרה העיקרית שהיא להשכיל במוח ולדעת טוב ורע, היו משליטים המוח על הלב וממתינים שלוש שעות עד לכניסת השבת, וכאשר היו אוכלים מעץ הדעת בשבת, הייתה קדושת היום מסייעת בעדם להבחין בין טוב לרע (ראה ש"ך עה"ת קדושים יט, כג. לקוטי תורה ר"פ קדושים ועוד), אך מכיוון שהקדימו שאר החושים והכוחות להתבוננות השכלית, נעשו הטוב והרע מעורבים (כמבואר בהרחבה בדא"ח, עי' תורה אור בראשית ה, ג. תורת חיים בראשית ל, ב ועוד).
מהות החטא: חשיבה על תועלת אישית
דברים אלו עולים בקנה אחד עם פירוש רבינו הזקן בתורה אור פרשת משפטים (עט, ג) שעיקר חטא עץ הדעת הוא גסות הרוח שנעשתה בטבע האדם, משום ש"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" הוא שורש התאוות והעבירות כולם - מה שבוחר בכל דבר לטובתו או לרעתו, ואילו קודם החטא היו ערומים מכל הרגש של טובה ורעה לעצמם והיו משיגים רק גילוי אלקותו ית'.
ולכאורה דבריו הק' מיוסדים על פירוש הרמב"ם במורה נבוכים (הנ"ל) שמכיון שאדם נטה אחרי תאוותיו והנאות החושים הגופניים, כמו שנאמר "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" – לפיכך נענש שנשללה ממנו ההשגה השכלית המוחלטת שבה אין מקום להרגשת הנחות אנושיות אלו של טוב ורע.
והלא כל הרגשת התועלת העצמית ותחושת הטוב והרע בעיני האדם, יסודה בהתגברות לב האדם ומידותיו על שכלו ותבונתו, ואילו כאשר המוח שליט על הלב הרי הוא מבטל את עצמו לרצון העליון ולא פונה אל צרכיו והנחותיו האישיות. ולפי המבואר לעיל, מחוור היטב כיצד מודגשת בלשון הכתוב מהות חטא אדם הראשון בעץ הדעת, שפנה אליו בדרך הפוכה מן הסדר הראוי בעבודת האדם והגביר החלקים הנמוכים שבגופו ונפשו על החלקים העליונים יותר.
לאבד את המהירות
למעשה, עקבותיו של חטא עץ הדעת מופיעים בכל תחומי החיים עד לימינו, כאשר לעיתים קרובות האדם נבוך ומתלבט בין האפשרויות שבפניו, איזו מהן טובה ואיזו מהן רעה. ניתן ללמוד לקח מחטא עץ הדעת בכדי להתמודד נכון עם התלבטות כזו, שכן כאשר האדם מתכונן לעשות מצוה ודבר טוב - הרי בדרך כלל הגישה הנכונה היא להרהר בדבר היטב ולהתכונן לעשייתו כראוי; לעומת זאת דרכו של היצר לשכנע את האדם לעשות עבירות במהירות ובחיפזון, כלשון הכתוב "אָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט, ב), ואחר כך האדם מתחרט על מעשיו הפזיזים.
ולכן כאשר האדם רוצה לעבור עבירה או כשהוא מתלבט אם מעשה מסוים הוא טוב או לא - עליו להתעכב ולבחון אותו, כשם שאדם וחוה היו צריכים להמתין שלוש שעות לפני אכילת עץ הדעת. כך דרש הבעש"ט על הכתוב "ואבדתם מהרה": "האדם צריך להיות תמיד בדעה מיושבת ולא במהירות, וזהו 'ואבדתם מהרה' - צריך לאבד את המהירות" (בעש"ט עה"ת פ' עקב סי' סב, ועייג"כ סה"ש ה'ש"ת ע' 59 בשם אדה"ז). כאשר האדם ממתין ובוחן את הדבר לאשורו ולעמקו, אזי לא יתפעל תחילה מכך שהדבר 'טוב למאכל ותאוה לעינים', אלא ראשית כל יעסוק 'להשכיל' ולבחון שהוא אכן טוב.
אמר הכתוב "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב, יד), שכן כאשר הנהגת האדם בחייו היא כפי הראוי לקומת אדם, והמוח שבראשו שליט על מידותיו ושאר תכונותיו - הרי נעשה 'חכם', ו"איזהו חכם - הרואה את הנולד", ולכן נמנע מן החיפזון ומתבונן בתכלית שתצמח מכל מעשה. עבירה היא מעשה זמני שאחריתו פגם וחרטה, אך לעומת זאת כאשר מתבונן בתכלית של מצוות ומעשים טובים, רואה הוא כיצד עשייתם היא ענין נצחי שמביאה אותו לידי שמחה וכדברי חז"ל (ע"ז ה, ב ועוד) מלווה אותו לעולם ועד.
1 ואכן המפרשים נתחבטו בענין זה ויישבו בכמה דרכים: הספורנו כתב בדרך פשט שהכירה שהיה ערב למאכל לפי טבע המקום ואוירו וריח הפרי. והאוה"ח הק, הביא דברי המדרש (ב"ר פט"ו, ז) שכל עצי גן עדן לא היה בהם טעם בעץ, מלבד עץ הדעת שטעם עצו וטעם פריו נותרו שוים כפי שהיה בעת הבריאה, ועפ"ז יישב מפני מה נאמר תחילה כי טוב למאכל, ואחר כך תאוה לעינים, ולא כפי המצוי שתחילה רואים ואח"כ אוכלים, אלא שחוה אכלה תחילה מן העץ עצמו בחשבה שהאיסור הוא רק על הפרי, ועל כן גם ראתה ש,נחמד העץ להשכיל, לפי שטעמה אותו והרגישה בו ההשכלה. עכת"ד. אך אחר כל זה, עוד מקום לדרוש יש וליישב חלוקת ג, הענינים שבמקרא הזה וסדרם בזה אחר זה, כדלהלן בפנים.
2 כמפורש בקרא שהיה ערמומי ובכוחו לדבר, כמ"ש "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה, אלקים, ויאמר אל האשה" (בראשית ג, א), ודרשו חז"ל (תוספתא סוטה פ"ד מ"ה ובגמרא שם ט, ב, ועי, ב"ר פי"ט, א) שהיה הולך בקומה זקופה כאדם, ועוד אי, במדרש (ב"ר פ"כ, ה) שידיים ורגליים היו לו לחדש ונקצצו בשעה שהענישו ה, ואמר לו "על גחונך תלך".
3 ועיין בנתיבות עולם למהר"ל מפראג (נתיב העבודה פ"י) שביאר שאם לא הייתה לאדם שייכות אל הנחש לא היה מתחבר אליו מלכתחילה להסיתו, "כי האדם היה מלך על התחתונים, וגם הנחש היה מלך בחיות בתחתונים קודם שנתקלל", וכן מפורש בלשון חז"ל שבהערה הקודמת שהקב"ה עשאו לנחש מלך על החיות. ולפי המבואר בפנים א"ש כפתור ופרח שהתואר השוה לנחש ולאדם היה דוקא מל"ך, לפי שבשניהם היה הראש למעלה מן הלב ומן הכבד.