וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאָוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאָוֹר הַקְּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכְּוֹכָבִים. (א,טז)

המארת הגדולים. שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה, על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.

והרי דברי מוסר אלו שבהתהוות הבריאה נוקבים ויורדים עד התהום. וכאומרו, שכל העולם כולו אינו כדאי אלא בעבור אלו שממעטים עצמם, הם ישראל הנקראים ראשית שנאמר אתם המעט מכל העמים, שממעטים עצמכם לפני.

ואשר על כן יש לומר על דרך המוסר שלכן נמשלו ישראל ללבנה כדי שיקחו מוסר ממנה, וימעטו עצמם.

ולעומקו של מקרא מרומזים דברי רש"י הנ"ל בפסוק עצמו. שנאמר אֶת-הַמָּאָוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאָוֹר הַקְּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.

ובשימת לב, רמז לכך שנבראו המאורות שוים, ש הַגָּדֹל וְהַקְטן הן אותיות מאותו מוצא הפה. שכן ג מהגדל, ק מהקטן הן מאותו מוצא החיך, ו- ד מהגדל ו- ט מהקטן, וכן ל מהגדל, ו- נ מהקטן, הן מאותו מוצא הלשון (הן אותיות דטלנ"ת).

וזה לעומת זה עשה אלקים

גדל

קטן

שכן אותיות ק-ט-ן הן גדולות בגימטריה יותר מ ג-ד-ל, שהן אחיותיהן במוצא הפה.

כיצד:

הלבנה היא המאור הקטן, קטן בגי' 159, 100 ועוד 9 ועוד 50, 159 כאותיות קטן.

ואילו החמה היא המאור הגדל, גדל בגי' 37 תהיה קטנה ממנה בערך האותיות שכן ג' היא 3 ד' היא 4 ל' היא 30, יחד 37, כאותיות גדל.

והיא תאיר יותר מהלבנה, כי כל המקטין עצמו מפני חבירו מאיר יותר, וכל המתרברב על חבירו נחשך מראהו.

והרי המוסר החבוי כאן, וכפי שאמרו, רגזן אין בידו אלא רגזנותיה. זה מה שנשאר מכל עמל רגזנותו תחת השמש. הכל נשכח חוץ מרגזנותו. גם כאן נאמר, רברבן - אין בידו אלא רברבנותיה. שכן הלבנה בקשה להיות גדולה ברברבנות, אומר לה הקב"ה, תקבלי מבוקשך, ותשארי גדולה אבל רק בערך האותיות, בגימטריה שלהן.

ועוד בשימת לב, נוקדו שניהם באותו ניקוד, קמץ וחולם, גָּדֹל קְטן לומר לך, שכל הקומץ ברברבנות, יגיע לדרגת החולם הנכסף שהוא על פי דברי האמת מקום האצילות.

וכן הוטעמו שתי המלים באותו הטעם, טעם הפשטא, לומר לך שֶׁמִּטֶבַע ברייתם יתפשט אורם על פני תבל להאיר דברי מוסר אלו יום ולילה לא ישבתו.

ועוד יש לומר שלכן המילה הַמְּאֹרֹת נכתבה ללא ווים, בשני "חולם חסר", ובכך תרמוז ששניהם נבראו שוים. כי ה"וו" יורה על ייחודיות. כל אחד בגודלו שלו, כפי שיבאר מיד הפסוק אֶת-הַמָּאָוֹר הַגָּדֹל וְאֶת-הַמָּאָוֹר הַקָּטֹן, כאות וא"ו שאפשר להגדילה או להקטינה, וכשרצה הכתוב ליתן ערך לכל חד מהם בנפרד, הוסיף ו"ו לשניהם. וכשרצה הכתוב להשוותם סילק הכתוב את וויהם. לומר ששניהם שוים כנקודה הזאת הנקראת "חולם". שאי אפשר להגדילה או להקטינה. ולכן כתב אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת. בשני "חולם חסר".

ובשימת לב לכאורה יש לשאול מעיקרא מאי קסבר קוב"ה בבוראו שני מארת גדלים שוים בגודלם, הרי הטענה שאין שני מלכים בכתר אחד לכאורה היא טענה צודקת.

ויש לומר שאכן, זה אשר רצה הקב"ה ללמדנו. שכל אחד בממשלתו הוא גדול. השמש בממשלת היום והירח בממשלת הלילה. וכבר במעשה הבריאה בא ללמדנו את האיסור החמור של לא תחמד כל אשר לרעך, והערך החשוב של מסתפק במה שיש לו, שהוא יסוד הענוה והבריאה האלקית כולה, ומכאן ערכה החשוב של הלבנה להאיר את החשך.

ואשר על כן נמשלה כנסת ישראל ללבנה, ועל כנסת ישראל נאמר [דברים ז,ז'] כִּי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָעַמִּים וכרש"י שם: כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה (שמות טז, ח.) שאתם ממעטים עצמכם לפני כלבנה. והנמשל הוא שבממשלת הלילה הלבנה היא הגדולה, וכן כנסת ישראל גדולה בתפקידה להאיר אור ה' גם בפינות האפילות והחשוכות, עד שתהיה הארץ מלאה דעת ה' ועל כך נתנבא הנביא [ישעיהו ס, א'] קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ.