וַיֹּאמֶר יְהוָ'ה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם [ו,ז']
שתי רשויות הן. לכן ברא את האדם כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
ונרמז דבר זה בפר' ואתחנן, (דברים ד, לא') בפסוק אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים | אָדָם עַל-הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמַיִם ופירש"י שם: ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם שהיתה מן הארץ עד השמים.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחָה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם [ו,ז']
בשימת לב, בעונשים ובפורענות החל באדם וסיים בחיות ועופות: מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם. ובקילוסין ותשבחות, החל בבריאה וסיים באדם המהלל כבתהלים קמח : בתחילה אמר הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף ורק לבסוף אמר: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֶמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אֶרֶץ.
ויכוון למדרש רבה שמות פרשיה יד תזריע על הפסוק [תהלים קלט,ה']: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי. כלומר יצרתני אחור וקדם.
ולעומקו של מקרא ועל דרך המוסר, יש לומר שיש דרגות בבריאה: דומם צומח חי מדבר. וכשם שנברא האדם אחרון כדי שיוכל להתפעל מהבריאה, כן תמיד יתבונן ויתפעל כיצד כל הבריאה מהללת להקב"ה כדי שיהיה הוא מאסף לכל המחנות ויכלול בשירתו את שירת היקום כולו. שירת ארץ וימים, שירת העשבים, שירת החיות והעופות, שירת הרגבים ושירת הכוכבים, ותהיה שירתו, שירת הַמְּדַבֵּר כלולה מהם ובלולה בהם. ובזה מובטח לו שלא יבוא לידי חטא ולא יצטרך להיות קדם לפורענות. ואשר על כן מסיים הפסוק אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. והוא מלשון האצלה, שהאצלת עלי מקדושתך, כאדם המניח ידיו על בנו לברכו, לאמר ברכות יחולו על ראשך. ובכך כביכול מהלל הקב"ה לאדם: כל מה שבראתי - לא בראתי אלא בשבילך, כדי שתהלל לבוראך, ולא תוקדם צרתך. ואם אתה עושה כן, כפי פרושה עליך לראות פלאי היקום מעפר הארץ ועד הכוכבים ולומר: כה יהיה זרעך.
אָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל בְּר' תַּנְחוּם, אָחוֹר לְכָל הַמַּעֲשִׂים, וְקֶדֶם לְכָל הָעֳנָשִׁין, ר' יוֹחָנָן אוֹמֵר אַף קַלּוּסוֹ לֹא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמח, י): הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף, וְאַחַר כָּךְ מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֵמִּים.
ופירושו: יצרתני אחרי כל הבריאה, וראשון לפורענות. שנאמר בתחילה אֶמְחָה אֶת-הָאָדָם ולבסוף עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם.
ולעומקו של מקרא בנתינת טעם לכך יש לומר שבראו אחור למעשה בראשית כדי שיראה ויתפעל מן הבריאה, ולא יבוא לידי חטא. ועל ידי כך ימנע עצמו את הפורענות.
ר' יוֹחָנָן אוֹמֵר אַף קִלּוּסוֹ לֹא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמח, י): הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף, וְאַחַר כָּךְ מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֵמִּים.
ויש לשאול, מדוע קִלּוּסוֹ לֹא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה, ולא בראשונה, מדוע לא יהלל האדם ראשון לפני כל הבריאה, ומה רצה לומר לנו ר' יוחנן בזה.
וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. וזה שאמרו שְׁמָא גָרים. (ברכות ז עמ'ב) כלומר, שמו של האדם גורם לו את כל השתלשלות וגלגולי חייו, ונח הוא מלשון מציאת חן. ובמציאת החן שלו בזה הוא ינחמנו מְמַּעֲשֵׂנוּ ומעצבון ידינו, כי המציאות חן מקורה ותכליתה היא שמחה בעולמות. לכן לא יהיה בחן עצבון כלל.
וכמאמר ר' יוחנן במסכת סוטה מז. ויתבאר כאן בקצרה מה שאמר חן המקום על יושביו, לפשוטו של עניין שכל מקום אשר יבחר בו האדם להתישב בו הוא על פי המציאת חן שיש לו לאותו מקום.
ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח, יֵאָמֵר: המקום הוא הקב"ה הנקרא מקום, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. יושביו הם הברואים המהללים ומשבחים אותו, כנאמר יושב תהלות ישראל, ולהם נאה ויאה להיות להם מציאת חן לפני בוראם. וכן נח שהיה צדיק תמים בדורותיו והתהלך את האלהים, מכל דורו לו נאה ויאה להיות לו מציאת חן לפני המקום. לכן נאמר וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.
