להתייצב ב"שבת בראשית"

שבת בראשית עומדת בתווך בין חגי תשרי לחיים הרגילים של חודשי החורף, וכוח רב יש לה לשבת זו, כפתגם שנמסר מפי כ"ק אדמו"ר הצמח צדק "כפי שנעמדים בשבת בראשית – כך הולכת השנה כולה".

במאמר שלפנינו יבואר מהי "עמידה" זו שנחוצה בשבת בראשית, במה יש להתבונן ולהתעמק, וכיצד עמידה זו מעמידה את היהודי על שנה מוצלחת – בעבודת ה' ובשפע בגשמיות, בבני חיי ומזוני.

כפי שנעמדים בשבת בראשית, כך הולכת השנה כולה

פרשת בראשית נקראת תדיר בסופו של חודש תשרי, לאחר כל המועדות, ומובא בסה"ק אשר שבת בראשית נוגעת ומשפיעה בכל השנה כולה (ראה ספר המאמרים תשי"א עמ' 59 בשם מורנו הבעש"ט), ומקובל הוא פתגם ששורשו מכ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע: "כפי שנעמדים בשבת בראשית, כך הולכת השנה כולה" – "אזוי ווי מ'שטעלט זיך אוועק שבת בראשית, אזוי גייט דאס א גאנץ יאר".

כאשר מתבוננים בפתגם זה, עולה השאלה: במה נתייחדה שבת בראשית שהיא דייקא פרשה כללית ויסודית למשך השנה כולה, הלא יש גם בפרשיות אחרות עניינים מיוחדים שנמצאים בפרשיות אלו בלבד, ולכאורה פרשיות אלו הן גם יסוד בנוגע לאותם עניינים, למשך השנה כולה, ומדוע דווקא על שבת בראשית נאמר שכפי שאדם מתייצב בה – כך "תלך" השנה כולה?

ויש לבאר את היסוד המיוחד שמצינו בשבת בראשית, שאם יפנים האדם את המסר והיסוד הגדול שבה, הרי עבודת השנה כולה תהי' באופן אחר לגמרי, וכפי שיתבאר לקמן.

בכל נברא יש חיות אלוקית המהווה אותו תמיד

היסוד הגדול שמפורש בפרשת בראשית, הוא בריאת העולם על ידי הקב"ה – "בראשית ברא אלקים" (ריש פרשתנו), וכתב הרמב"ן (עה"פ) שבריאה זו שונה מכל יצירה שעושה בשר ודם: האדם לוקח חומר מסוים שהי' כבר קיים, וצר ממנו צורה חדשה – "יש מיש", אבל הקב"ה "ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת", וזהו לשון "ברא" – "אין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא".

חידוש זה מבואר בהרחבה בתניא חלק שער היחוד והאמונה (פ"ב), ומוסיף להבהיר אשר מכיוון שברא הקב"ה את הבריאה כולה יש מאין, הרי דבר זה מכריח לומר שאין זו בריאה חד פעמית, אלא צריכה להתחדש תמיד, ואין לעולם כולו קיום אם לא יתחדש על ידי הבורא ית' בכל רגע ורגע.

ומבאר, שאין לדמות "מעשה ה' עושה שמים וארץ, למעשה אנוש ותחבולותיו". מעשה בני אדם אינו תלוי יותר ביוצר לאחר היצירה – "כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק, הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף", וזאת משום "שהוא יש מיש, רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי".

אבל מעשה שמים וארץ אינו כן, שהרי בריאתו היא "יש מאין", כנ"ל, וממילא כל קיומו תלוי רק בבורא ית', ואילו יפסיק לקיימו אפילו רגע אחד – יחזור להיות אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית (ראה שם פ"א).

והרי הדברים קל וחומר מקריעת ים סוף, שטבע המים להיות זורמים אינו עניין המוכרח בהם, אלא כך הטביע בהם הקב"ה, ואכן בנבראים אחרים הטביע טבע אחר, וכמו באבנים שטבעם לעמוד כחומה. ומכל מקום, שינוי הטבע בעת קריעת הים שהמים יעמדו כחומה, נחשב לנס גדול שצריך הי' להתחדש בכל רגע ורגע ממש, ו"אילו הפסיק ה' את הרוח, כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה".

ואם כן, הרי "כל שכן וק"ו בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף", הנה בוודאי "שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא ח"ו, ישוב הנברא לאין ואפס ממש". וממילא ברור ש"צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו".

וכמו שמביא אדמו"ר הזקן (שם פ"א) ביאור הבעל שם טוב על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, פט), ש"דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם", ו"אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום, וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל", וכן הוא בכל הבריאה כולה שיש בכל נברא חיות אלוקית המהווה אותו, "ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנה כרגע חס וחלילה האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".

המורם מכל זה, שהחידוש שנפעל בששת ימי בראשית, שתחילה הי' אין ואפס המוחלט, ואז "ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ונעשה מציאות "יש", שזהו חידוש ונפלא ועצום – הנה חידוש זה נמשך בכל רגע, שישנה תמיד התהוות חדשה. ולפי זה, באמת, כל נברא מצד עצמו, גם עכשיו לאחרי שנברא, הוא באמת אין ואפס, וכל מציאותו היא רק בגלל שהקב"ה מהוה אותו בתמידות. ובמילא נמצא, שאין לו מציאות עצמית משלו, וכל מציאותו היא דבר ה' שמהווה אותו בכל רגע.

הגשמיות מתהווה על ידי הקב"ה ואינה יכולה לסתור לעבודתו ית'

יסוד זה של "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נוגע לעבודת ה' של יהודי משך השנה כולה:

עבודתו של יהודי בהיותו עוסק בגשמיות לפרנסתו, היא שעסקיו הגשמיים יהיו אף הם חלק מעבודת ה', שינהג באופן המותר על פי תורה, ויעשה את כל צרכיו והתעסקויותיו לשם שמים ולעבודתו ית'.

והנה, לפעמים נדמה ליהודי, שמצד הסדר הטבעי של העולם הרי קשה ביותר לפעול שהגשמיות תהי' "כלי" לקדושה, ופעמים שנדמה לו שהדבר אינו אפשרי כלל.

ובשעה זו צריך הוא להזכר ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ו"לעולם ה' דברך ניצב בשמים". באמת אין קיום אמיתי לעולם, שהרי הוא מצד עצמו אין ואפס, וכל קיומו הוא רק על ידי דבר ה' שמחי' ומהווה אותו בכל רגע מחדש.

וכדאיתא בזוהר ש"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זהר ח"ב קסא, א ואילך), והיינו שהקב"ה הביט בתורה, בעשרת המאמרות, ועי"ז ברא את העולם, ונמצא שכל הקיום וההימצאות של העולם אינו אלא מעשרה מאמרות שבתורה, ש"שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם דאורייתא וקוב"ה כולא חד" (תניא שם סוף פ"א).

וכאשר יונח אצלו דבר זה, ממילא ידע שלא יתכן שטבע העולם יסתור לקיום המצוות, שהרי באותה תורה בה נאמרו עשרת המאמרות (שהם קיום העולם), שם גופא נאמר "אנכי ה' אלקיך", עם כל תרי"ג המצוות. וא"כ פשוט שניתן להפוך את הגשמיות שתהי' כלי לקדושה, ולמלא שליחותו בעולם.

ויתירה מזו, כאשר נעשה מונח אצלו שההמציאות האמיתית של העולם היא תורה, אזי כל השקפתו על העולם היא אחרת לגמרי, והנהגתו נהיית באופן שעוסק בתורה תמיד, ואפילו בלכתו ברחוב ובאמצע עסקיו, יאמר מאמר רז"ל, פרק תהלים, פרק משניות וכיוצא.

ומכיון שבכל פעולה טובה שעושה האדם, הרי הוא מכריע את כל העולם לכף זכות (קידושין מ, רע"ב), נמצא שהכרת האדם והתעמקותו בתוכן הפנימי של "בראשית ברא אלקים" – פועלת ונוגעת ל"השמים והארץ וכל צבאם" - לכל הבריאה כולה.

ע"י האמונה ביוצר בראשית – הכל טוב גם בגשמיות

ההנחה הפשוטה של "שבת בראשית" – התהוותו התמידית של העולם על ידי הבורא ית"ש, נוגעת לא רק לעבודת ה', אלא גם מביאה לידי כך שיהי' לאדם טוב גם בגשמיות, בבני חיי ומזוני.

כי הנה מבואר בתניא (אגרת הקודש סי"א), שדאגות האדם על שחסר לו בבני חיי ומזוני, הרי הן נובעות מזה שהאדם שוכח לרגע על בריאת העולמות והתהוותם התמידית על ידי הקב"ה.

ויהודי צריך להיות תמיד ב"אמונה אמיתית ביוצר בראשית", ש"בכל עת ורגע . . מתהווים כל הברואים, יש מאין, מחכמתו ית' המחי' את הכל".

ו"כשיתבונן האדם בעומק הבנתו, ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש" אזי לא ידאג, שהרי "האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם", הלא הקב"ה הוא תכלית הטוב, ו"מאתו לא תצא הרעות" (ע"פ איכה ג, לח), וממילא "אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב", אלא שלפעמים הטוב הנשגב הלזה "אינו מושג לגודלו ורב טובו".

וכאשר דברים אלו יהיו פשוטים אצל האדם, אזי "באמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי", ויראה בעיני בשר שזהו טוב הנראה והנגלה.

זהו עניינה של שבת בראשית – להעמיק ולהפנים את המסר של "בראשית ברא אלקים", שאין לו לעולם קיום אלא דבר ה' שמהווה ומחי' אותו בכל רגע מחדש.

וכאשר יהודי מעמיד את עצמו בשבת בראשית כראוי, הרי כך גם הולכת השנה כולה, שברור לו ליהודי שניתן להפוך את העולם לקדושה, וגם ההשפעות הגשמיות הן באופן אחר לגמרי, ו"נעשה הכל טוב גם בגלוי".