יסוד ושורש העבודה - שער האיתון

תפילת מוסף- יתפלל תפלת מוסף בכל הכוונות שנתבארו בתפילת ערבית ושחרית, ובתפילת מוסף של רגלים, ובודאי ביום הדין ראוי לאדם לעורר לבבו ביתר שאת ויתר עוז לבכי גדול ועצום בכל הנוסח של ומפני חטאנו, וביחוד באבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו וכו' יעורר עצמו לבכות עד כלות כוחותיו על חילול שמו הגדול עתה בגלות. ויזהר לומר 'ואת מוספי יום הזכרון הזה' אף אם חל ר"ה בחול, וגם יאמר 'ושני שעירים לכפר'. ויאמר השבח הגדול של עלינו לשבח בכל הכוונות שנתבארו בתחילת החול, ובשמחה עצומה, ועי"ז אנו סותמים את פי המקטרגים מעלינו.

סדר מלכויות- יזהר מאד לומר פסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות בכוונה עצומה ובמתינות ובדקדוק התיבות. וכיון שבאמירת מלכויות אנו ממליכים את הקב"ה, איך לא יתבייש לומר פסוקים אלו בלי כוונה להמליכו עלינו, ובלי לשמוח על שבחר בנו מכל העמים, ובלי לכוון לקיים רצונו ית"ש בצווי אמירת פסוקים אלו, ובודאי לא יצא ידי חובתו, ולכן כשיאמר פסוק ראשון "ד' ימלוך לעולם ועד" יכוין בשמחה עצומה עד מאד 'אני מקבל אלקותך ומלכותך עלי ועל בני ועל בני בני עד סוף כל הדורות', ויכוין לעשות בזה נחת רוח לד' יתברך שמו, וכן יכוין בקיצור בכל אחד מפסוקי המלכיות, ובמיוחד בפסוק שמע ישראל.

סדר זכרונות- כשאומר 'אתה זוכר מעשה עולם' וכו', אין ספק שכל מי שנגע יראת ד' בליבו אף במקצת יתן את קולו בבכי רב ועצום, כי יתן אל ליבו באומרו 'אתה זוכר מעשי עולם' שכל מעשיו באים במשפט, ופוקד כל יצורי קדם' -אף מעשיו שבגלגול אחר, 'להזכר מעשים רבים' - לצרף המעשים שעבר עליהם בגלגולים הקודמים עם אלו של עכשיו, ובודאי באומרו דברים אלה במתינות יתן תיכף אל ליבו לשוב מעבירות שבידו, ויקבל במחשבתו לתקן כל מה שעיוות, ועיניו יורידו כנחל דמעה מאין הפוגות. ובפסוק "כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" וגו' יתפלל במחשבתו בבכי עצום שגם עתה ביום הדין הגדול הזה יזכור לנו חסד נעורים ואהבת איתן ועצום שהיה באבותינו ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה, ויקבל על עצמו להראות אהבתו לקב"ה גם עכשיו. וגם בפסוק "וזכרתי אני את בריתי אתך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם" יתפלל במחשבתו כנ"ל שיחיש להקים איתנו הברית עולם. ובפסוק "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" וגו' יעורר ליבו לבכי עצום יותר, ויתפלל במחשבתו רחם נא עלינו ביום הדין וזכור לנו זכות אבותינו הקדושים ובשביל זה יהמו נא מעיך עלינו לרחמינו ולנחמנו. ויאמר 'זכרנו בזכרון טוב לפניך' וגו' בבכי עצום מאוד, ובפסוק "וזכרתי להם ברית ראשונים" יתפלל במחשבתו בכוונה שיזכור לנו ברית ראשונים ההוא ויגזור עלינו שנת גאולה, ובברכת 'זוכר הברית' יחשוב בכוונה עצומה 'ידעתי שבודאי תזכור לנו הברית, אך אני מתפלל לפניך יוצרי ובוראי שתזכור אותה ביום הדין הזה'.

סדר שופרות- כשיתחיל אתה נגלית וכו' יעורר ליבו באהבה עצומה לקב"ה, ומחמת גודל התשוקה והאהבה יבכה בכי גדול, ויתפלל במחשבתו מתי נזכה גם אנחנו לשמוע שנית דבר ד' מהקב"ה עצמו כמו שהבטיחנו ע"י הנביאים, וכשיתחיל פסוקי הנביאים יעורר ליבו לבכי, ויתפלל במחשבתו רבון כל העולמים עשה למען שמך הגדול שיתקדש בכל העולם, ובחתימת הברכה יתן במחשבתו הודאה עצומה להשם יתברך שמו על זה ששומע קול תרועתינו ברחמיו הגדולים להיטיב לנו.

חזרת הש"ץ- אחר תפלת העמידה יאמר הפיוטים עם הציבור בכוונה עצומה, ובנוסח ותשובה ותפילה וצדקה יהרהר במחשבתו תשובה שלימה, ויתפלל במחשבתו על מחילת עוונותיו, ויקבל על עצמו שלא לחטוא עוד, ולתת צדקה כפי יכולתו. ויזהר לשמוע חזרת התפילה בכוונה עצומה, ויכוין כפי שנתבאר על תפילת הלחש, ובעת שהש"ץ מאריך בניגונים לא ישב בטל אלא יאמר מזמורי תהלים בכוונה עצומה, וטוב מעט בכוונה כו'. וכשכורע ומשתחוה ב'ואנחנו כורעים' והש"ץ מאריך בניגון, יחשוב שבח והודאה לקב"ה שנתן לנו את הזכות לעובדו, ואח"כ יאמר הפסוקים שנדפסו במחזורים בשם הרוקח בשמחה עצומה בכוונה הנ"ל. ובתקיעות של הסדרים בכל תקיעה יכוין כמו שנתבאר בתקיעות דמיושב לקיים המצוה. ויזהר מאד בכוונת כל אמן.

סיום התפילה- יאמר קוה אל ד' וכו' בכוונה ובשמחה עצומה, ויודה לקב"ה שמושיענו מכל המקטרגים והמסטינים עלינו, ואח"כ יאמר פרשת קטורת וסממניה בכוונה עצומה, כי אמירתם סגולה נפלאה להבריח החיצונים והקליפות שלא יתאחזו בתפלתינו. וראוי לכל אדם להשתדל לשמוע בראש השנה מאה קולות (כנגד מאה פעימות שפעתה אם סיסרא), ולכן בסיום התפילה יתקעו מתחילה ג' פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, ואח"כ עוד פעם אחת תשר"ת תש"ת תר"ת, ולאריז"ל זה חיוב לשמוע בראש השנה דווקא מאה קולות.

יזהר מאד למעט באכילה, וישבר תאוותו הבהמית ויצרו ולא יאכל כל שבעו, והיא עבודה עצומה להשי"ת, ובמיוחד אם עדיין לא התפלל מנחה, שאם ממלא כריסו אינו יכול להתפלל בהכנעה ובענוה, וגם זה גורם לבלבול המחשבה בתפילה, והאדם נדון גם על מחשבותיו.

אחר תפלת המנחה ילך עם הציבור לומר סדר תשליך כנדפס בסידורים, ואחר הסדר יאמר מזמור "ממעמקים קראתיך" בכוונה עצומה. (פרק ד').

עשרת ימי תשובה קבעם ד' ברוב רחמיו וחסדיו לשוב אליו, ויכין עצמו כראוי בימים אלו לתשובה, ע"י שכל שבעת הימים ישב בדד לחקור לחפש אחר כל פרט ופרט של סור מרע ועשה טוב קטן וגדול לשום אל ליבו לעזוב דרך רשע בחרטה גמורה על העבר, ולגדור גדר לעמוד בפרץ בגדרים וסייגים לבל ישוב לכסלה עוד, וכבר נתבאר לעיל בחודש אלול התעוררות בתיקון כמה דברים עיי"ש, ויתקן מה שעשה ע"י תעניתים ושאר סיגופים, ואפילו סיגוף קטן נחשב לתשובה, ויתן צדקה יותר מיכולתו, ויעשה תיקון כרת בלימוד כל הלילה כמו שנתבאר לגבי חודש אלול, ויקבל על עצמו בערב ראש השנה שלא ידבר שום שיחת חולין מיום ר"ה עד אחר יוה"כ, ולמעט ג"כ בדברים הכרחים בכל מה דאפשר, וכן בכל שאר הנהגת החסידות אף שלא היה נוהג בהם כל השנה ראוי עכ"פ להתנהג בהם בעשי"ת, וכתב האריז"ל שהמתענה בעשי"ת ועושה תשובה גמורה בכל ליבו שלא יחזור לאותם העבירות לעולם, מוחלים לו בכל יום מימי השבוע שבעשי"ת מה שחטא ביום ההוא לעולם.

צום גדליה הוא על שביום זה נהרג גדליה בן אחיקם שנשאר אחרי חורבן הבית ראשון עם יתר הפליטה מדלת עם בני ישראל שנשארו בארץ הקדושה, ואלמלא נהרג היה קצת פליטה לעם קדוש, כי נבוכדנצר הפקידו על הנשארים, וכשנהרג ברחו כולם למצרים ושם נהרגו, וארץ יהודה נשארה שממה וחרבה מכל וכל, ולכן בכל רגע ביום זה יכניס בליבו צער גדול לאונן ולקונן על חורבן בית מקדשינו ותפארתנו וחורבות ארצינו הקדושה ועל הריגת הצדיק הזה ויתר הפליטה, וביחוד יתן את קולו בבכי בעת אמירת הסליחות על כל הנ"ל.

שבת שובה- שמירת שבת כהלכתה בכל פרטיה ודקדוקיה בדיבור מעשה ומחשבה, בכל השנה, זה סיבה למחילת עוונות, ועל כן בשבת שובה יזהר בזה מאד, ולא ידבר בה דברי חולין, ויטהר רעיוניו ומחשבותיו שלא יחשוב כלל בענייני עולם הזה רק ביראת ד' כל היום, ואז מוחלין לו על כל מה שחטא בשבת בכל ימי חייו, ואף אלו שאינם נזהרים לטהר עצמם במקוה בשבת שחרית בכל השנה, נזהרים בזה בשבת זו, ותיכף אחר סעודת שחרית הולכים לבית הכנסת לומר תהילים עד מנחה.

ערב יוה"כ- עושים סדר כפרות כמבואר בפוסקים, ותיכף לסמיכה שחיטה, וראוי לכל אדם שילך הוא בעצמו אל השוחט ולזרזו על תיקון הסכין והשחיטה. וראוי לאדם שירבה בצדקה ביום זה אף יותר מכדי יכולתו, כי נתינת הצדקה היא סגולה נפלאה לכפרת העוונות, וביחוד לאביונים מהוגנים בעלי תורה. וסעודת ערב יוה"כ למדו רז"ל מהפסוק, ועל כן לא יעשה האדם אותה כמצות אנשים מלומדה, ויכון שעושה בסעודה זו נחת רוח גדול להבורא ית"ש, וקודם הסעודה יאמר לשם יחוד ופסוק ויהי נועם, ותהיה יראתו על פניו לבל יאכל להנאתו ח"ו בלתי לד' לבדו, ובאכילה זו בקדושה ולשם שמים יתוקנו כל אכילות של איסור וגם רבוי האכילות שנכשל בהם כל השנה, והחכם עיניו בראשו שלא למלאות בטנו מאכילה גסה, שזה יזיק לו אחרי כמה שעות, וגם מביא לביטול התפילה. ויזהר מאוד בעניים ובלימוד על שלחנו, ואחר ברכת המזון בכוונה עצומה אם ירצה לישן יעמיד שומר שיעיר אותו בזמן שיקבע, כדי שיהיה לו זמן להכין עצמו כראוי, והיינו לטבול במקוה בלב נשבר (שחיובה מבואר באריז"ל), ולהתפלל מנחה בנקיות הגוף ובכוונה, ואחר התפילה ילקה ארבעים, וחסידים הקדמונים סבלו בהם יסורים קשים ומרים ואשרי חלקם, וקודם הוידוי שבתפילת מנחה יאמר "יהיו לרצון" ואח"כ יתוודה (וכן בכל התפלות של יוה"כ) ואחרי הוידוי יאמר אלוקי נצור, ורבים נוהגין לטבול במקוה ג"כ אחר סעודה המפסקת, וכן הובא בספרים. וקודם שילך לבית הכנסת יברך את בניו בבכיה עצומה, ויוכיח אותם שילכו ביראת אלוקים כל ימיהם כדי לתת נחת רוח להשי"ת. וקודם שילך לבית הכנסת יזהר מאד לפייס למי שהקניט אותו אף בדיבור בעלמא, ולשלם כל מה שנדר בענייני צדקה, ולתקן בליבו כל תקון ענייני עבודת הבורא ית"ש עד שירגיש בעצמו כשיבא לבית הכנסת לכל נדרי שהוא נקי וטהור מכל מום ופשע. וקודם שילך לבית הכנסת יאמר בפה מלא בשמחה עצומה 'הריני מקבל עלי לענות נפשי וגופי ביום הכפורים הזה כאשר צוני יוצרי ובוראי ית"ש ויתעלה בתורתו הקדושה "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב" וגו', והריני מקבל עלי מעתה איסור אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה'. (פרק ה').

כל נדרי- מיד בבואו לבית הכנסת יתודה 'אשמנו בגדנו', ויאמר בכל אות כל דבר שיודע שלא נזהר בו, ויזהר בוידוי זה כי הוא דינא דגמרא לפי הרמב"ן (ולא במנחה), ואחר הוידוי מוציאים ספר תורה מן ההיכל, ובכתבי האריז"ל מפליא מאוד בתיקון זה של הוצאת ס"ת בכל נדרי, וכתב שהוא תקון גדול ונפלא למי שפגם בעון נדרים שיקנה ס"ת זה דכל נדרי אפי' בממון הרבה, דהיינו שיוציא הוא הס"ת מן ההיכל ויאחזנו בעת אמירת כל נדרי, והעיקר שיחבק וינשק הס"ת ויתודה ויפרט עונותיו קודם שיתחיל הש"ץ כל נדרי, ועיקר התיקון הוא בהוצאת ס"ת ראשון מן ההיכל, ועכ"ז אם לא השיג לקנות ס"ת ראשון יקנה ספר אחר, והעיקר שיהיה הס"ת כשר, וטוב ויפה הוא שיעשה אדם תיקון זה בס"ת שבידו על מקומו הקבוע בבית הכנסת, ואח"כ יחזור הס"ת אל ההיכל. ויעורר אדם לבו מאד אל הבכי בעת אמירת כל נדרי לתקן עוון נדרים, ויזהר לאמרו בכוונה. וברכת שהחיינו יאמר כל יחיד עם הש"ץ בלחש ויסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיענה אמן אחר הש"ץ, ויברך בשמחה והודאה עצומה על שזכה לעת הזאת שיוכל לעשות נחת רוח לפניו ית"ש בקיום מצותיו ביום הזה בצום ובה' ענוים ובמניעת מלאכה ובתפילות והודאות.

תפילת ערבית- אח"כ יתפלל תפלת ערבית בכוונה עצומה בכל הכוונות המבוארים בפרקים הקודמים. ואם סיים הש"ץ כל נדרי קודם צאת הכוכבים ימתינו מלהתחיל ברכו עד צאת הכוכבים לקרות ק"ש בזמנה. ובק"ש של יוה"כ יכוין הכוונה של פסוק שמע בקיצור כדי שיוכל לומר בשכמל"ו בקול רם עם הצבור. ויתפלל תפילת העמידה בבכיה גדולה מאד, ואחר תפלת העמידה יאמר תיכף פסוק יהיו לרצון ויתחיל הוידוי קודם אלוקי נצור כנ"ל.

התשובה והוידוי- הוידוי הוא מצות עשה מן התורה בכל השנה למי שחטא כמבואר ברמב"ם, (ומבואר שם שבוידוי אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וכל המרבה להתודות ומרבה בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאת ואשמות וחייבי מלקות ומיתות בית דין והחייבים ממון על חבלה ונזק, לא היה מתכפר להם ע"י הקרבן או העונש או התשלום עד שיעשו תשובה ויתוודו, ובשעיר המשתלח כהן גדול התוודה עליו על כל ישראל. עוד כתב הרמב"ם התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו, ויתחרט על העבר, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלו שגמר בליבו, ואם לא גמר בליבו לעזוב החטא הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך השרץ, ומדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי רחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו במחשבתו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שיעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולו לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח. עוד כתב הרמב"ם יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוה"כ, אין התשובה ויום הכפורים מכפרים אלא עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כו'. עוד כתב שכשם שצריך אדם לשוב מעבירות שיש בהם מעשה, כך צריך לחפש בדיעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות, ואלו העונות קשים מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם), ואם זה החיוב בכל השנה, כ"ש עתה ביום גדול ונורא זה לא יהיה הוידוי כמצות אנשים מלומדה ח"ו, אלא יכוין קודם הוידוי לשם מצוה, ועיקר הוידוי הוא התשובה שעמה, שהבורא ית"ש יודע תעלומות ומחשבות אדם ותחבולותיו ובוחן כליות ולב יראה שקיבל בליבו קבלה אמיתית בתכלית החרטה שלא ישוב לחטא, (כגון אם לא היה נזהר מאכילה גסה ומרובה והלך אחר תאוות היצר רק למלאות בטנו, יקבל על עצמו בעת אמירת הוידוי גדר וסייג לקבוע קודם אכילתו כמה יאכל ולא יותר עד שיוטבע דבר זה אצלו. וכן בדברנו דופי ולשון הרע ורכילות ושקרים וכיוצא יקבל על עצמו בליבו קבלה אמיתית למעט בדיבור בכל מה דאפשר רק דבור ההכרחי), ואין די בקבלה אמיתית אלא צריך גם להתוודות בשפתיו, ואם מתוודה בשפתיו בלי קבלה אמיתית אוי לאותה בושה ואיך תתכפר חטאתו, ואדרבה הרי הוא מוסיף על חטאתו פשע כי הרי הוא כגונב דעת המקום ר"ל ועונשו גדול, וגם התפילות שמתפלל ביום הזה נדחים לחיצונים ר"ל. (פרק ו').

עיקר הוידוי הוא לבטא בשפתים ולפרט החטאים נגעי לבבו אשר ידע, וביחוד בעבירות שאדם דש בהם כגון לשה"ר ונקימה ונטירה והזכרת שמותיו ית"ש בלא כוונה והחמדה והתאוה ושיחת חולין אף בחול וכ"ש בשבת קודש ומלוי פיו שחוק והכעס ושנאת חנם והרהורי עבירה והסתכלות בנשים וביטול תורה והסח הדעת בתפילין ובתפילה וברכת המזון ובשאר ברכת הנהנין וק"ש שעל המטה שלא בכוונה וביטול קימת חצות, וכהנה רבות קצרה היריעה מהכיל, ויפרט בשפתיו ויתחרט בליבו על העבר ויקבל על עצמו להבא בקבלה אמיתית וגדרים וסייגים שלא ישוב עליהם עוד בשום אופן, ויכלול הכל בנוסח אשמנו בגדנו כו' לפי הא' ב', כי בזה מתקן כל העולמות שנבראו בכ"ב אותיות, והאריז"ל כתב שיתודה האדם גם על אותם עבירות שיודע בעצמו שבודאי לא עבר עליהם, כי שמא עבר עליהם בגלגול הקודם, וכבר נכתב בספרים וידוים באריכות. ויאמר 'ואתה צדיק' וכו' יודע בכוונה עצומה ובהכנעה גדולה, ובשל"ה כתב דכל הוידויים צריך להיות דוקא בבחינת הגוף עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כמו במודים וכן נוהגים. וכל דבר שמזכיר בוידוי ובעל חטא צריך לומר בהכנעה גדולה ובמתינות.

אח"כ יאמר הפיוטים עם הציבור, והעיקר לעורר לבבו אל הבכי בפיוטים, ובוידוי שיתודה פעם שנית עם הש"ץ יזהר מאד להתוודות בהכנעה גדולה ובהרהור תשובה כנ"ל, כי הוא ג"כ דינא דגמרא להתודות עם הש"ץ פעם שנית. גם יזהר האדם לומר הי"ג מדות בכוונה עצומה ובמתינות גדולה מילה במילה, שאז בודאי אינם חוזרות ריקם. ויאמר איש"ר בכח עצום ובכוונה עצומה מאוד ובמסירת נפש כמבואר למעלה בתפלת החול. ואח"כ יאמר שיר היחוד עם הציבור במתינות גדולה וישמח שמחה עצומה במחשבתו בגודל אלקותו ית"ש. ואח"כ יאמר תהלים עם הציבור ולא יפרוש עצמך מן הצבור ח"ו, ואומרים ג' ספרים קודם השינה וב' ספרים אחר השינה. וכתב האריז"ל שטוב שלא לישן בליל יוה"כ אלא לעסוק בתורה. יש נוהגים לעמוד על רגליהם כל הלילה וכל היום ואשרי חלקם. ויש נוהגין עוד להשפיל יד אחד לצד הארץ ולא להגביהה כלל כל עת תפלת כל נדרי וכל יום המחרת ואשרי חלקם. ובודאי כל סיגוף שישער האדם בעצמו ובכוחו שיוכל לעמוד בו, ראוי וישר לעשותו לכבוד יוצרו, כנגד מה שהכעיס אותו ית"ש בעונותיו, בכדי שירחם עליו, ואם לא עכשיו אימתי. ואם ישער האדם בעצמו שאם לא יישן כלל בלילה לא יוכל להתפלל למחר בכוונה עצומה, יישן מעט אחר אמירת תהלים ואחר לימוד ח"פ משניות דיומא והאדרא בזוהר הקדוש, וקודם השינה יאמר לשם יחוד כו' בשביל עבודת הבורא ית"ש של מחר. ויזהר לומר הד' מזמורים הראשונים שבתהילים קודם השינה, ולקרות ק"ש שעל המטה וברכת המפיל בכוונה עצומה, ואם ישן בבה"כ יזהר מאד להכין מים אצלו ועוד כלי אחר, כדי שיוכל לרחוץ ידיו תיכף אחר השינה ולא ילך ד' אמות בלי נט"י ח"ו, ויסיר הפוזמקאות מרגליו קודם השינה, ויזהר שלא יכסה אותם בדבר המחמם, ויזהר מאד קודם השינה לנקות גופו מנקבים גדולים, וזה ג"כ זהירות להנצל מטומאת קרי רח"ל בעת השינה, ויזהר האדם מאד למסור שינתו לשומר להקיץ אתו באשמורת, ויזהר האדם מאד באיסור נעילת הסנדל כי הוא איסור דאורייתא לדעת הרמב