אדמו"ר רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע ל חשוון
הוריו של רבנו היו יהודים פשוטים ותמימים עם אמונה יוקדת, עניים במקצת כך שלא היה לאל ידם לשולחו למלמד דרדקי.
כאשר מלאו לרבנו עשרה שנים מתו עליו הוריו בעודם משאירים אותו בהשגחת אבי היתומים. יתום מאביו ואמו נשאר הנער, נכמרו רחמיו של בן אחי אמו, רבי דוד שמו והוא אספו אל ביתו אשר בעיר טארנא, דאג לכל צורכיו והיה לו לאב. אך סידור זה גם לא ארך זמן רב מאחר ובן דודו שמלכתחילה לא היה עשיר לא הצליח להשיג אפילו כדי מחייתו ובלית ברירה מסרו לחייט ירא שמים אשר היה מוכר בעיירה כ- רבי יודא חייט והוא דאג לכל צורכו ואף למדו אומנות.
רבנו היה נער כבן שנים עשר שנים, יתום מהורים וכמעט ללא כל ידע רוחני, אך נפשו לא נתן לו מנוח, לבו אשר בער בתבערה שאפילו הוא לא הבין את פשרה על בוריה שאפה למשהו נשגב יותר. הנער היה מקובל בחברה, מעסיקו אהבו יותר משאר העובדים ואף ביטא זאת בדרכים מסויימים, על פי ההיגיון היה נער במצב כזה מסתפק במעמדו, אך לא הנער הזה, אותה אש שהבעירה את נפשו לא נתנה לו מנוח, ובפרוטות שהיה מקבל היה רץ לקנות נרות וכאשר ירד הליליה וכולם היו נמים את שנתם קם הנער בחצות, מסתתר בין הקיר לתנור, מדליק נר ואוחזו ביד האחת ביד השניה אחז בסידורו וביושבו על הרצפה החל לבכות בדמעות שליש.
היה בוכה ומתחנן לפני הקדוש ברוך הוא אבי היתומים, מבקשו על פי תפיסת עולמו כי יוליכהו בדרך הישר, שיתן בידו את האפשרות לעסוק בתורתו הקדושה. לאחר מכן היה מודה לה' על כל החסד מזמר פרקי תהילים וחוזר לישון. בבוקר היה קם עם כולם כאילו לא קרה דבר.
הפגישה הגורלית:
רבנו היה אז כבן חמישה עשרה שנה לערך, ולעיר טארנא הגיע רבי אברהם משה מפשוורסק שהיה אדמו"ר גדול אשר שמו הלך לפניו. כאשר שמע רבנו כי הגיע צדיק לעיר רצה בכל ליבו ללכת לפגשו אך גדולים וטובים ממנו לא הצליחו להכנס אל הצדיק, ולא ידע להשית עצות בנפשו.
לפתע התנוצץ רעיון נועז בליבו ורבנו חיכה רק לשעת הכושר לבצעו. השכם בבוקר קם רבנו ממיטתו וברגלים קלילות הגיעה לבניין המקווה שם הסתתר תחת לאחד הספסלים וחיכה.
לא עבר זמן רב ואנשים משכימי קום החלו להופיע, אך לא עליהם היו עיני רבנו, רבנו ידע כי הצדיק רבי אברהם משה זיע"א יבוא תוך דקות ספורות לטבול במקווה, או אז יוכל הוא סוף סוף להביט בפניו הקדושות. והנה נקטעו מחשבותיו וקול הגבאי נשמע ברקע, מגרש את האנשים כדי שהצדיק יוכל לבוא לטבול בשקט ולכוון כוונותיו, רק יצאו האנשים הגיע הגבאי השני עם הצדיק רבי אברהם משה זיע"א, שני הגבאים יצאו מן החדר הפנימי ורבנו בלב רועד לא מוריד עיניו מהצדיק, ליבו דופק בקצב מהיר, וכאשר נכנס הצדיק למי המקווה יצא רבנו ממחבואו והביט בצדיק טובל. הגבאים שראו זאת מרחוק חרקו שינים אך מפחד פן יבלבלו את הצדיק בכוונותיו לא יכלו לעשות דבר, כאשר גמר הצדיק לטבול אץ רבנו חזרה למקום מחבואו וכאשר יצאו הצדיק והגבאים מן החדר קפץ רבנו היישר לתוך המים בו שהה הצדיק וכיוון את כוונותיו.
מאותו הרגע הרגיש רבנו כאילו והלהבה משתלטת על כל גופו, בתפילת שחרית הרגיש התרוממות רוח כפי שלא הרגיש מימיו וכל כולו אמר שאיפה לעבודת ה' ית'.
רבי מנחם מנדל מרימנוב:
מיד לאחר תפילת שחרית ניגש רבנו למעסיקו רבי יודא חייט ואמר לו כי הוא אינו חפץ להיות חייט, ליבו שואף לדברים גדולים יותר, רבנו ביקש את רשותו ופנה אל מחוץ לעיר שם פגש בכמה יהודים שנסעו לעיר פריסטיק. כאשר נכנסו לעיר פנה רבנו לבית מדרשו של רבי מנחם מנדל מרימנוב, התיישב בפינה והחל לומר תהילים בהשתפכות הנפש אשר הפליאה את כל שומעיו.
כמה מן החסידים החלו להתעניין בו ובמוצאו וכאשר גילו כי יתום הוא מאביו ואמו נכמרו רחמיהם והשיבו את נפשו בדברי מאכל ושתיה, חלקם אף הציעו ללמוד עמו בחברותא וכך התעלה רבנו בבית המדרש מיום ליום.
בכל אותו הזמן פחד רבנו להכנס אל הקודש פנימה אל רבי מנחם מנחם מנדל, רבנו לא הרגיש עצמו כראוי לדבר עם הצדיק פנים אל פנים, אך היה רואהו כל יום בעת תפילת שחרית, עת הגיע להתפלל עם הציבור.
גם אם פחד להתראות לפני הצדיק הרי שבכל ליבו שאף לזכות לשמשו שהרי "גדול שימושה יותר מלימודה" ולכן היה מציע את עצמו לפני הגבאים לעבודות הקשות והמבוזות אשר כולם העדיפו להתחמק מהן וכך החלו הגבאים לפנות אליו בדברים קטנים שיהיה להם לעזר, והיה רבנ ומתחנן לפניהם כי יתנו לו להסיק את התנור בשביל הצדיק ולנקות את חדרו ובכל פעם שהסכימו הגבאים היה רבנו עושה זאת בשמחה עצומה על שזוכה לשמש את הצדיק.
דרכו ושיטתו של הרה"ק רבי צבי הירש הכהן מרימינוב זיע"א לנסוע במרכבה רתומה למספר סוסים, כמו גם פסיקת סכומי הפדיונות אשר הגיעו לעתים לסכומים אגדיים, היוו עילות מספיקות לביקורת ולמורת רוח מצד אותם צדיקים אשר מדרגותיו השמיימיות של הרה"ק עדיין לא נתגלו לפניהם די הצורך.
יום הילולתו של הצדיק הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, החל ביום י"א באייר, ובואם של צדיקי הדור מכל רחבי המדינה להשתטח על ציונו הקדוש שבלנצהוט, שימש הזדמנות מתאימה להעלות את הנושא לדיון בפני אותו כינוס לצדיקים. מה גם שבאותה שנה נבצר מהרה"ק מרימנוב משום מה להגיע ללנצהוט בטרם יום ההילולא.
ואכן, בחשאיות וללא כל פרסום מוקדם, נתוועדו להם הצדיקים בבית מדרש סגור במתא והחלו דנים ומעלים את רחשי לבבם.
אולם מן השמים נתגלה הדבר להרה"ק. הוא ציווה מיד להזמין אליו את אחד מעשירי עירו וביקש הימנו להשאיל לו את מרכבתו המהירה על סוסיו האבירים ועל עגלונו המיומן למשך יום אחד. הלה נעתר לבקשה, ובתום מספר שעות של דהירה עצרה המרכבה ברחבה שלפני אותו בית מדרש בלנצהוט.
תדהמה מוחלטת ירדה על הנאספים עם הופעתו הפתאומית בתוך בית המדרש פנימה. הוא לא הרבה בשהיות ניגש אל השולחן ופתח להשמיע תורה: בפרשת השבוע, פרשת בהר, נאמר 'ולא תונו איש את עמיתו'. לכאורה קשה הרי נאמר כבר שלשה פסוקים קודם לכן 'אל תונו איש את אחיו', אלא בתחילה באה התורה ללמדנו שאסור להונות את השני, 'איש את אחיו', ולאחר מכן באה התורה ללמדנו שגם איש את עצמו אסור להונות, והיינו 'איש את עמיתו', האותיות אל"ף ועי"ן מתחלפות, והרי זה כאילו נאמר 'את אמיתו', גם את האמת העצמית אסור להונות. בטרם כל פעולה, ובפרט כזו הנוגעת ל'איש את אחיו' יש לבדוק היטב את ה'איש את אמיתו', אם אכן הכוונה ברה וטהורה לשם שמים בלבד.
הדממה שנשתררה עם כניסתו לבית המדרש נתעמקה מעתה שבעתיים. איש לא פצה את פיו להשיב, והרה"ק מרימנוב המשיך לדרוש והזכיר את הפסוק מפרשת מקץ 'וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ותרב משאת בנימין ממשאות כולם', הם סברו כי סדר ישיבתם הוא הנכון, היושבים בראש הם הגדולים והיושבים בירכתיים הם הקטנים, עד שפקח יוסף הצדיק את עיניהם והם נוכחו לדעת כי דווקא בנימין הקטן מכולם הוא הוא הגדול מעל כולם.
או אז פנו כל הנוכחים אל הרה"ק וביקשו הימנו לשבת בראש השולחן. מאז ואילך נימנו הנוכחים באותה אסיפה על מעריציו הנלהבים ומהם אשר הגיעו תמידים כסדרם להסתופף בצילו ולהתאבק בעפר רגליו ברימנוב ('כהן גדול משרת' עמוד קכג)
