עלה אשה

ביתו וארצו של האדם בבחינת 'אשתו'

הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית

ידועים דברי חז"ל שאשתו של אדם קרויה "ביתו", ומשנה שלימה שנינו בריש מסכת יומא (ב, א), "וכפר בעדו ובעד ביתו – ביתו זו אשתו". וכן מצינו בשבת (קיח, ב), "אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי". ובטעם הדבר פירש רש"י (שם ד"ה לאשתי ביתי), "שכל צרכי הבית על ידה נעשים, והיא עיקר הבית".

עוד מצינו שהאשה קרויה "שדה" של הבעל, כדאיתא בשמעתתא קמייתא דמסכת כתובות (ב, א) "מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו", ופירשו התוספות (ב, ב ד"ה מציא, בתירוץ השני) "דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה". ובביאור הדבר נראה על פי מה דאיתא בפרקי רבי אליעזר (פרק כא) שהאשה נמשלה לגן, כמו שנאמר "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד, יב), ופירש בפרקי רבי אליעזר וז"ל, "מה הגינה הזו כל מה שנזרעה היא צומחת ומוציאה, כך האשה הזאת כל מה שנזרעה הרה ויולדת מבעלה". ועל דרך זה יש לומר גם לענין שדה.

והנה לפי פשוטם של דברים הבית והשדה הם רק "משל" ודוגמא לאשה. אך בביאור הגר"א (ברכות ו, ב) מבואר יותר מזה, שהבית והשדה עצמם הם בבחינת אשתו של האדם. ועל כן נקראת השדה "אדמה", דהיינו לשון נקבה של "אדם". וז"ל הגר"א, "יש לאדם ב' נשים: האשה, והבית שהוא מקום. כי האדם והאשה הם דכורא, ועיקר הנוקבא הוא המקום. וכן הארץ, כי על כן נקראת 'אדמה' שהיא נוקבא [של 'אדם'], על משקל 'חכמה' מן 'חכם'".

בביאור יסוד זה של הגר"א כתב הגאון רבי יוסף ענגיל (בית האוצר מערכת א-ד כלל יד) וז"ל, "כמה דברים מצינו מתייחסים ייחוס זכר ונקבה, כמו החומר והצורה שכינו הפילוסופים הראשונים עוד את החומר בשם נקבה ואת הצורה בשם זכר כמבואר במורה נבוכים (א, יז), וכן כל משפיע ומקבל יכונו בזכר ונקיבה וכנודע וכו'. ועל כן כתב הגר"א ז"ל גם כן כזה כי האדמה והמקום של האדם שהם המקבלים את האדם והנושאים אותו הם נוקבין דיליה". והוסיף רבי יוסף ענגיל דאע"ג דדברי הגר"א בודאי מושרשים בחכמת האמת, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם שטחיות הדברים אמת.

וכדרכו בקודש, האריך רבי יוסף ענגיל בהבאת מקורות ליסוד זה, ואזכיר כאן רק שנים מהם:

א] "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" (סוטה ב, א). הרי לך ג' נוקבין דאדם שהזכיר הגר"א – אשתו, ביתו ואדמתו.

ב] "אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם וכו'. ואמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (יבמות סג, א). וכתב הגר"י ענגיל ששני מאמרים אלו סמוכין זה לזה כי ענין אחד להם, כי הקרקע היא עצמה בבחינת נוקבא של האדם, ולכן כמו שאדם שאין לו אשה אינו אדם, כך אדם שאין לו קרקע אינו אדם.

ונראה שיסוד זה שופך אור חדש על כמה פרשיות התורה, כדלהלן:

א] קללת אדם הראשון. כתוב בפרשת בראשית (ג, יז), "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך". והיינו מדה כנגד מדה, הוא נכשל בקבלת מזון מאשתו, ונענש בענין קבלת מזון מאשתו השניה – האדמה. וביתר ביאור יש לומר על פי מה שפירש האור החיים (שם) בטעם "כי שמעת לקול אשתך", שבאמת אדם הראשון לא ידע כלל שזהו עץ הדעת, רק שמע לקול אשתו ואכל. ועל זה נענש, כי לא היה לו לסמוך על דבריה בלי לברר, עכ"ד. ויש לומר דמשום הכי נענש באדמה שלא יוכל לאכול ממנה בלי לעבוד תחילה.

ב] נח "איש האדמה". בפרשת נח כתוב (ט, כ) "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". ופירש רש"י (שם), "איש האדמה - אדוני האדמה, כמו (רות א, ג) איש נעמי". והקשה עליו הרמב"ן (שם) ש"איש נעמי" הוא לשון אישות ולא לשון אדנות. וכתב הגר"י ענגיל (בית האוצר שם) שלאור דברי הגר"א יתפרש היטב, שנח היה באמת איש האדמה בבחינת אישות, עכ"ד. ונראה להוסיף דמשום הכי נתעטר נח בשם זה של "איש האדמה", כי קללת "ארורה האדמה בעבורך" – שנגזרה כנגד אשתו של אדם כנתבאר לעיל – נתקנה על ידי נח, כמו שנאמר (בראשית ה, כט) "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'", ופירש החזקוני (שם), "שהרי נאמר לאדם ארורה האדמה בעבורך כל ימי חייך, ושנות אדם כלו לתולדות נח, וחשב בלבו מה שקלקל זה יתקן זה". ומשום הכי נודע נח כאיש האדמה, שהוא החזיר את האישות ליושנה.

ג] קנין שדה עפרון. קנין קידושי אשה נלמד בגזירה שוה מקנין שדה עפרון, כדאיתא בקידושין (ב, א), כי שתיהן בבחינת אישות (עיין חבצלת השרון פרשת בחוקתי עמוד א'נה, שעמד בזה). ויש להוסיף שאברהם אבינו קנה את השדה כדי לקבור את אשתו, כי בזה מצא מין את מינו.

ד] ויצא יצחק לשוח בשדה. לא במקרה זכה יצחק לפגוש את זיווגו בהיותו עסוק בשדה, וכמו שהדגיש הכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה וגו' וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (כד, סג), וגם רבקה הדגישה זאת באומרה "מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו" (שם פסוק סה). וביתר ביאור יש לומר, דהנה יש שני פירושים בפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה". הראשונים (רשב"ם, רבינו בחיי וחזקוני) פירשו כפשוטו, שהלך בין השיחים לטייל או לעסוק בצרכי השדה. אבל חז"ל (ברכות כו, ב; בראשית רבה פרשה ס סימן יד) דרשו שאין שיחה אלא תפילה, ויצחק הלך להתפלל בשדה, ומכאן שיצחק תיקן תפילת מנחה. ולפי שני הפירושים צ"ב מה ענין זה אצל נישואי רבקה. ואולי יש לקרב את הפשט ואת הדרוש זה לזה ולבאר את השייכות עם נישואי רבקה, שבאמת בהנהגה חיצונית הלך יצחק לעסוק בשדה, אבל כמו שמצינו אצל צדיקי הדורות שמעשיהם נראים פשוטים לעין כל אבל טמונה בהם כוונה פנימית [הערת המערכת: ראה מה שהובא בבמה זו (עלים אחרי-קדושים תשפ"ו) ממכתב רבי שמעון סופר על אביו החתם סופר (איגרות סופרים עמ' תלא, מהדורת עלה זית), שתנועותיו היו בדביקות גדולה בה' על פי כתבי האר"י והזוהר, ובני אדם הפשוטים לא הרגישו בו שום שינוי ממנהג הציבור, ובהגהות 'אוצרות חתם סופר' על פתוחי חותם (מהדורת עלה זית) צוינו לזה מקורות בספרי החתם סופר.], כך יצחק אבינו הלך לשדה שהיא משל לאשתו, ושם התפלל וביקש שיזכה לזיווג הגון. וזהו "לשוח" – בפשוטו להתעסק בשיחים, ובכוונה פנימית להתפלל[ .הערת המערכת: וכדברים האלה ממש כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם (כד, סג, מהדורת עלה זית), שיצחק יצא לשדה "כדי להתהלך ולעבוד את ה' יתעלה בשדה בחפצו בהתבודדות כדרכו ודרך נביאי ה'", ובפסוק הקודם (כד, סב) ביאר שהיה יצחק רגיל ליפרד ממקום מושבו וללכת אל באר לחי ראי מתוך התמסרות לעבודת ה' והעדפת ההתבודדות, על דרך החסידים והנביאים, ובהערות כתב המהדיר הרה"ג ר' משה מיימון שליט"א שאין בזה סתירה לדרשת חז"ל שיצחק תיקן תפילת מנחה.] [ואולי זהו גם כן ענין תפילת מנחה שתיקן יצחק, שהיא באמצע היום בשעה שכל אדם עוסק בפרנסתו, שאע"פ שבגופו עסוק בצרכי עולם הזה מכל מקום בפנימיות הלב הוא פונה להקב"ה שיתן לו די מחסורו.] וזהו המשך הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ומיד אחר כך "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", שהקב"ה ענה לתפילתו.

ה] אשת פוטיפר. הסיפור של יוסף ואשת פוטיפר (פרק לט) הולך וסובב על 'ביתו' של פוטיפר לעומת 'אשתו' של פוטיפר. הסיפור פותח במה שהופקד יוסף על ביתו של פוטיפר, "ויפקדהו על ביתו וגו'". והפסוק מדגיש שפוטיפר הניח את הבית כולו בידו חוץ מאשתו – "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". וכתוצאה מכך, "ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף". כי מאחר שהועמד יוסף על ביתו של פוטיפר ונכנס במקומו בבחינת אישות עם הבית, גם אשתו של פוטיפר התעוררה להתקשר אתו בבחינת אישות. אבל יוסף התווכח עמה ואמר לה אדרבה, "איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו". כלומר, הלא פוטיפר שייר לעצמו את אשתו, דהא קמן דלא חשך ממני מאומה בכל הבית ואף על פי כן חשך אותך ממני. וסוף דבר היה שאשת פוטיפר לא הצליחה להביא את יוסף לידי נסיון עד שמצאה הזדמנות של 'בית' ריקן – "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית". כי במצב זה היה יוסף שליט לגמרי בבית. ומה שעשה יוסף כדי להנצל מן הנסיון הוא "וינס החוצה", דהיינו שיצא מן הבית. ובמעשה זה של עזיבת הבית ויתר לגמרי על כל מעמדו בבית פוטיפר, וממילא נסתלק הנסיון של אשת פוטיפר.

ו] בנה בית נטע כרם ואירס אשה. בפרשת שופטים (כ, ה-ז) נאמר "ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו וגו'. ומי האיש אשר נטע כרם וגו'. ומי האיש אשר ארש אשה וגו'". וכתב הגר"י ענגיל שהרי כאן ג' נוקבין דאיש – בית, שדה ואשה. ונראה להוסיף שיש עוד ב' מקומות בתורה שכפי הנראה הם בבחינת זה לעומת זה עם החוזרים מן המלחמה: א. בתוכחה (דברים כח, ל) נאמר "אשה תארש ואיש אחר ישגלנה, בית תבנה ולא תשב בו, כרם תטע ולא תחללנו". ב. בעשרת הדברות (דברים ה, יח) נאמר "ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו" וגו'. [ואף ששם יש עוד עבדו ואמתו, מכל מקום פתח הכתוב בשלשה אלה.] ובכל אלה מיירי בג' נוקבין דאיש – בית שדה ואשה.

ז] הכונס אשת אחיו זכה בנכסיו. בפרשת כי תצא (כה, ו) כתיב "יקום על שם אחיו", ומכאן ילפינן ביבמות (מ, א) שהכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו. ואולי יש לומר על דרך הנ"ל, כי מאחר שקנה אשתו קנה גם ביתו וארצו, שהם כמו הנשים שלו, כדברי הגר"א. [הערת המערכת: וכן מפורש במגילת רות (ד, ה), "ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו", שקנין השדה וקנין האשה באים כאחד, וכן בכל הפרק שם.]