עוד בדיני תערובת חמץ
תערובת יבש ביבש- אע"פ שבשאר איסורים בתערובת יבש ביבש חד בתרי בטל, (והיינו כגון בפרוסות שנתערבו, אבל ככרות הוי דבר שבמנין ולא בטיל אף בשאר איסורים), חמץ במצה שנתערבו בפסח אפי' באלף לא בטל, בין מין במינו בין מין בשאינו מינו, והפמ"ג מתיר למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, וי"א שדין חמץ כדין שאר איסורים, והלכה כדעה קמייתא, ואם נאכל אחד מהם אפילו נתערב חד בתרי מותר לכו"ע, כיון שמדאורייתא בטל ורק מדרבנן מחמרינן, תלינן שמה שנאכל הוא החמץ. ואם נתערב לפני פסח עד ליל פסח, דינו כשאר איסורים דבטל ברוב במין במינו, אבל בשאינו מינו בעינן שישים, אמנם לרמ"א צריך לאכול כולם קודם הלילה, דבפסח חוזר וניעור. וחתיכת התר שנאסרה משום שנבלע בה חמץ, ונתערבה בחתיכות אחרות, י"א שבזה לכו"ע חד בתרי בטל ואפי' בפסח, אבל כמה אחרונים דעתם שלדעה ראשונה אינו בטל, (ולדעה שניה בטל, ולא חשיב דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו), וכן כלי חמץ שנתערב בכלי פסח בפסח אינו בטל אפי' באינו בן יומו, ואף אם נתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בו בפסח דהוי דבר שיש לו מתירין, אך בערב פסח אם הכלי אינו בן יומו יש להקל במקום מניעת שמחת יו"ט.
נותן טעם לפגם- לשיטת השו"ע נותן טעם לפגם מותר גם בפסח, שאע"פ שהחמירו בחמץ ממש לאוסרו במשהו, כיון שפוגם מותר, דפקע איסורו, ואינו אוסר התערובת אפילו באכילה, אפי' באין שישים כנגדו, ודינו כדין שאר איסורים שנתבאר דינם ביו"ד סי' ק"ג, (ומ"מ חמץ פגום שלא נתערב אסור באכילה מדרבנן.) והרמ"א מביא שנוהגים כהסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח באכילה ובהנאה, כמו שאסרו משהו, ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף, ומ"מ חמץ שנפסד לגמרי ונעשה כעפר מותר, ואפשר שאפי' אם נפסד לאחר זמן איסורו שהוא אסור בהנאה, מ"מ אינו אוסר את התערובת כיון שאין בזה חשש חמץ בזיתים- זיתים קודם כבישתם או אחרי הנאה, דמפסיד האוכל. ובמקום שנוהגים להחמיר בנטל"פ, שנכבשו ונתחמצו (משא"כ אחרי שנתנו עליהם מים לפני אפי' משהו ונותן טעם לפגם אסור באכילה, ולענין הנאה גמר כבישתם, שהמים מבטלים חריפתם), דינם כדבר חריף, למכור לנכרי או לאכול ביו"ט אחרון וכן לענין ריח, מותר ולכן אם חתכום בסכין ישנה, אפי' אם הסכין נקיה ואינה בת בנטל"פ ממשהו. ובמקום שאין המנהג ידוע יש להורות יומא, ואפי' נחתכו לפני פסח, אסור לאוכלם בפסח, (וה"ה שהמיקל בנטל"פ לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה.
י"ל שהשו"ע איירי במלוכלך והרמ"א בנקי. ולפמש"כ ביו"ד סי' צ"ו שפירות חמוצים הם דבר חריף אף בוסר בכלי נקי אסור, דע"י דוחקא וחריפותא נבלע חמץ מהמדוכה בבוסר, ואין בבוסר שישים כנגד כל המדוכה, ועל כן אפי' קודם פסח יש להחמיר, ובמקום הפסד מרובה יש להקל, ומ"מ יש נ"מ במחלוקת האחרונים הנ"ל בדבר שאינו חריף, וצ"ע למעשה. ובמדוכה שרוב תשמישה בבשמים וכהאי גוונא, שהחשש הוא רק שבתבלין שדכו בה היה משהו חמץ שנפלט לתוך הבוסר, הרי כבר התבטל החמץ בשישים לפני פסח, ומותר גם בלי הפסד מרובה.
מאכל שנחתך בסכין חמץ- בוסר שחתכוהו בסכין חמץ, אף להסוברים שבוסר אינו חריף, מ"מ כיון שסתם סכין אינו נקי, יש לחוש שחמץ הדבוק בסכין נדבק בבוסר, ולכן אם החיתוך היה לפני פסח די בהדחה, אבל אם חתכוהו בפסח, יש להחמיר לכתחילה שלא לאוכלו, ואם נתערב אותו דבר בתבשיל מותר אפי' בפחות משישים, ויש מחמירים גם בזה אם הסכין לא הודח מקודם, ובהפסד מרובה או לצורך שמחת יו"ט יש להקל (ובסכיני לחם שלנו שידוע שנדבק בהם פרורי חמץ, גם התערובת אסורה אם לא הדיחו את הסכין לפני שחתכו בו). ודעת המ"א שגם בפסח אין להחמיר בדבר שנחתך ע"י סכין כנ"ל, אלא בדברים שהנכרים רגילים לחתוך בסכיניהם כגון דגים, אבל אם חתכו מאכל בביתו של הישראל באקראי, סגי בהדחה או בגרידה אפי' אם ידוע שאין הסכין נקי, אמנם דבר חריף, וה"ה בוסר לדידן שהוא דבר חריף, אפי' אם הסכין ודאי נקי וחתכו בו לפני פסח, אסור לאוכלו בפסח, אם רגילים להשתמש לפעמים בסכין בחמין ויש בתוכו בליעת חמץ, אבל אם אין רגילים כלל להשתמש בסכין בחמין, כגון אם חתכו בצל בסכין שגוררים בו בצק מן העריבה והיה נקי, מותר אף אם חתכוהו בפסח, דצונן לא מבליע ולא מפליט.
