עוד מדיני הסכך

החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, משום תעשה ולא מן העשוי, אבל אם נענע את הסיכוך, כשר, ואין כאן גזירת אוצר, שכיון שנענע את הסכך אין לחוש שפעם אחרת יעשה סוכה פסולה, דאם תיקן את המעוות כ"ש שלא יעוות. ומדקתני "אינה סוכה" דייק ריו"ח שזה פסול דאורייתא.

כל הפסולים ששנינו בסכך כשרים לדפנות, דדופן לא איקרי סוכה, דאף שלומדים דפנות מדכתיב ג"פ "בסוכות", מייתורא ילפינן ולא ממשמעותא.

י"ב: סיכוך בחיצים- חיצים והיינו הבית יד

שמחברים אליו את החץ, זכרים שתוחבים אותם בבית קיבול של ראש החץ, כשרים לסיכוך, דפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה, (ואף שפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן, חיצים טהורים אפי' מדרבנן. תוד"ה בחיצים), אבל נקבות שראש החץ נכנס לתוך הנקב שלהם, פסולים, כיון שיש להם בית קיבול, אע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאות לעולם. והקשו התוס' (ד"ה בנקבות) דכיון שהם עשויים למלאות, א"כ הוו גולמי כלי עץ שהן טהורים. עוד הקשו התוס' (ד"ה מהו) שהרי מסקנת הסוגיה כאן שבית קיבול העשוי למלאות שמיה בית קיבול, וקשה מכאן על רש"י (סנהדרין ס"ח.) שתלה דין זה במחלוקת ר"א וחכמים, ואין לומר דהלכה כר"א, שהרי ר"א שמותי הוא.

סיכוך בפשתן- אין לסכך באניצי פשתן והיינו

לאחר שכבר תיקנום במסרק ונתלבנו, לרש"י הפסול הוא כיון שהם ראויים לקבל טומאת נגעים. ולתוד"ה באניצי, כל שלא נטוו אינם מיטמאים בנגעים ואינם פסולים מדאורייתא, ומ"מ רבנן גזרו שלא לסכך בהם, כיון שהם קרובים לשלב שהם מקבלים טומאה, וכתבו די"ל שרק לסומכוס מה שמטמא בנגעים פסול לסיכוך מדאורייתא, אבל לרבנן אף בנטוו כשר מדאורייתא, כיון שאינן מיטמאין בשאר טומאות. אבל בהוצני פשתן שלא נישרו ולא נופצו אפשר לסכך, והושני פשתן אין ידוע מה דינם, ואין ידוע אם הספק הוא בדייק במכתשת ולא נפיץ במסרק, אבל אם נשרו ולא דייק כשרה, או שגם בזה יש ספק.

שושי ושווצרי מיני ירקות שאינם מאכל אדם- לרב יהודה מסככים בהם דכיון שאינם מאכל אדם אינם מקבלים טומאה, ולאביי שושי מסככים בהם, אבל שווצרי אין מסככים בהם כיון שריחם רע.

י"ג. היזמי והיגי מיני סנה- לרב חנן בר רבא

מסככים בהם, לאביי היזמי מסככים בהם, אבל היגי אין מסככים בהם, כיון שעליהם נושרים ואדם יוצא בגללם מן הסוכה.

מרור שיש לו שם לווי- מרריתא דאגמא יוצאים בו ידי חובת מרור. הגמ' שואלת שהרי יש לו שם לווי, ומצינו גבי אזוב להזאת טמא, שביש לו שם לווי פסול, והכא נמי כתיב "מרור" סתם. אביי מבאר שכיון שבזמן מתן תורה היה שמו בלא שם לווי, ורק אח"כ נשתנה שמו, כשר, דכשהזכירה תורה מרור אף הוא היה בכלל. ורבא מבאר שבאמת שמו מרור סתם, ואין קורין לו מרריתא דאגמא אלא משום שמשם מקומו.

לרש"י מרריתא דאגמא היינו חזרת של אגם. ולתוס' (ד"ה מרריתא) אין זה חזרת אלא מין אחר. עוד כתבו התוס' (ד"ה משום) שאביי מסכים עם סברת רבא.