עבודה ויגיעה עצומה בשליחות היחידה
הרה"ח שמואל אלכסנדר סנדר וילשאנסקי - שליח במילאנו, איטליה
טרם שהרבי מלך המשיח מגדיר את השליחות החדשה, הוא מקדים לכך אשר "עומדים כבר מזמן לאחר מילוי התחלת עבודת השליחות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, ומזמן לאחר אמצע עבודת השליחות, עד שכבר סיימו את השליחות" (לא כל ההדגשות במקור).
הרבה קולמוסים נשתברו, כדי להבין את המשמעות המעשית של סיום עבודת השליחות. הרי ברור לכל שאין הכוונה שאין יותר ענין בכל עשרת המבצעים, וברור שכל מפעל השליחות ממשיך הלאה, ואדרבה, רואים במוחש כי בפועל עבודת השליחות רק התפתחה מאז מבלי הכר, בכמות ובאיכות.
"מעשה" או "עבודה"
באחת מההתוועדויות בהן השתתפתי בעת לימודיי בבית חיינו, שמעתי הסבר מעניין, אשר גם אם הוא יותר ווארט מאשר הסבר הפשט, יש בו הוראה לפועל חשובה ומשמעותית.
באגרת הקודש בתניא (סימן י"ב) מסביר אדמו"ר הזקן את ההבדל בין "מעשה הצדקה" לבין "עבודת הצדקה" (להלן, תוכן הדברים):
מעשה - מורה על דבר הנעשה מתוך רגילות, וללא קושי ומלחמה עצמית, שבירת הטבע. או שמתחילה זוהי פעולה שאינה נתקלת אצלו בקשיים, או שהוא נלחם על כך בעבר, אבל כעת הוא כבר רגיל בכך. באופן רחב יותר מעיר הרבי (במאמר והיה עקב תשכ"ז) שמדובר בכל כח שיש לו בפוטנציאל, אפילו אם הוא רק מצד הנפש האלוקית, כאשר מצד הנפש הבהמית הוא נלחם קשה. שהרי סוף כל סוף הוא רק מגלה את הטבע הטמון בו כבר, ולא שובר את טבעו לגמרי.
עבודה - זו כבר דרגה גבוהה הרבה יותר: "לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה, נגד טבע נפשו, רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך הוא - כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש". כאן מדובר על יגיעה על דבר שאין לאדם מצד עצמו, דבר שהוא צריך להתרומם מעצמו ולהשיגו.
קבלת פני משיח - כמו התורה ומצוות בדור השישי, או היציאה לשליחות בתקופה הראשונה ש גור השבןען - היא ענין הדורש יגיעה עצומה. "לשחות נגד הזרם", לצאת מההגבלות ולהתבטל לרבי
השליחות כיום - יותר "מעשה" מ"עבודה"
ובדרך אפשר, ניתן להשליך זאת גם לגבי השינוי בעבודת השליחות, המדובר בשיחה.
ובהקדים: בתקופת הרבי הריי"צ, עצם קיום המצוות, ודרכי החסידות בפרט, היה סוג של 'עבודה', דבר קשה שאתה צריך לשבור את עצמך, תוך כדי סיכון מפני הקומוניסטים; או, אפילו אחרי זה, הנחות העולם של אמריקה (שעליה הכריז "אמריקה איז ניט אנדערש").
בדור בשביעי, עצם קיום המצוות, כבר הפך לסוג של 'מעשה'. עם כל הקושי במלחמת היצר, זו היתה כבר דרך סלולה ומקובלת. אז התחילה עבודת השליחות. השלוחים הראשונים יצאו במאמץ לא קטן. הם היו צריכים להלחם "נגד טבע נפשו" - נגד המחסום הנפשי. זה היה אז לא רגיל, ואפילו מופרך, שזוג צעיר יעזוב את החממה החסידית ויישלח לאי שם מעבר לים… השלוחים היו צריכים להתייגע ו"לשחות נגד הזרם" כדי לצאת בשליחות המלך.
אך עם התקדמות השנים, והצלחתו האלוקית של הרבי בפעולותיו, היום - הכל הפך לדבר הפשוט. היציאה לשליחות אינה חידוש כל כך, זהו דבר טבעי ורגיל, והשלוחים זוכים להצלחה כבירה ב"ה, בהרבה פחות מאמץ מאשר בימי הראשית.
אף אחד לא יגיד שזה קל. זה דורש הרבה מסירות נפש, אבל זה כבר נחשב נורמה, ואפילו מחייב. וכפי שהרבי אומר בשיחה זו גופא, שכיום נעשה קל יותר להסביר לכל אחד שהוא צריך לדאוג לרוחניות של יהודי אחר - שזה בעצם היסוד של שליחות. להקריב את עצמי עבור האחר.
הווי אומר שהיום, ברוך ה', השליחות חדרה בעולם. היא כבר עברה משלב של "עבודה", לשלב של "מעשה".
להתמסר בלי הגבלות לקבלת פני משיח
מהי כיום השליחות החדשה, שעבורה נדרשת עבודה? - קבלת פני משיח צדקנו. פשוט, להתכונן, להכין עצמו, את בני ביתו ואת על אנשי עירו לקבלת פני משיח צדקנו.
וזה, בדיוק כמו קיום התורה ומצוות בדור השישי, או עצם היציאה לשליחות בתקופה הראשונה של דור השביעי - ענין שמגיע הרבה פחות בטבעיות, ובו צריכים יגיעה עצומה. "לשחות נגד הזרם", לצאת מכל ההגבלות ולהתבטל לרצון הרבי, במימוש ההוראה בלי חכמות, בלי לעזוב או חלילה להתייאש.
עלינו לנתב את עוצמות מסירות הנפש של זקנינו ברוסיה הסובייטית, או ביציאתם לשליחות - לשליחות שלנו, קבלת פני משיח. ועל ידי זה נפעל שמשיח צדקנו, הרבי שליט"א, "יוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות!"
