ביאורים והערות מסכת בכורות

• מה דהקשו בגמ' לימא אישתני ולא אישתני תנאי דתניא טומטום שקידש קדושיו קדושין נתקדש קדושיו קדושין וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמים לאשתו ותניא אידך אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת, והיינו דלברייתא א' בין שקידש הטומטום אשה ובין שקידשו איש בשניהם חיישינן לקידושין, ולכך בשניהם אם מת הוא המקודש לאשה כיון דבלא בנים מת בעינן חליצה לאשתו ואפי' מייבמין את אשתו, ואם מת אחיו של הטומטום חולץ לאשת אחיו, וקשה מה יהא הדין בשמת האיש שקידשו בלא בנים, הוא הטומטום צריך חליצה או לא, ולכאורה למה לא יהא חייב בחליצה מספק, וא''כ קשה למה לא אמרו דגם חולצין לו.

והביאור הוא דכל החליצה הוא כדי להתירו לשוק, וכאן הטומטום אסור להנשא בין לאיש ובין לאשה, ורק בדיעבד קדושיו קדושין, דממילא אין צורך לחלוץ לו. אבל מה שמייבמין לאשתו צריך ביאור, דמה שהצירו לייבמה דעל הצד שהוא איש חייבת אשתו בייבום או בחליצה, ועל הצד שהוא אשה אין איסור בייבום זה, דהרי לא היה כאן קדושין לאותה אשה שקידשה וממילא לכך יכולה להנשא לאחיו, אבל עדיין קשה האיך יקנה אותה אחיו בייבום, הרי מעשה הייבום אינה קונה אשה אם אינה חייבת בייבום? (הערה ס''ד)

• הא דאמרו בגמ' והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דהוה דייק כוותיה, וביאר רש''י דאותו מלמד תינוקות היה פושע במה שהיה מכה התלמידים עד שמתו מכך, ולכך אהדריה רב אחא שלא ילמד עוד תלמידים, אבל היות ולא מצאו מלמד שידייק כמותו לכך החזירו רבינא, וזהו משום דלדבר מצוה אפי' נדר על דעת רבים יש לו הפרה, וקשה ואפי' תימה איך נתן רבינא לאותו מלמד תינוקות שוב ללמד, הרי חשש פיקוח נפש הוא, שהרי כבר מתו תלמידים אצלו, ואיך לא חשש מכך. ויש רצו לפרש דקיבל עליו אותו מלמד שלא להכות שוב התלמידים. אבל עדיין צריך ביאור איך אפשר לסמוך עליו אחר שכבר מתו אצלו? (הערה ס''ט)

• מה דאמרו בגמ' לעולם דאיעבר מכהן והיא בת ישראל ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן, והיינו דשמה כהנת לא על שם אביה דהיה כהן, דהרי בת ישראל היא, אלא על שם שאמו של כהן היא ומשום דבנה כהן, צריך ביאור למה דווקא על שם בנה קרויה כהנת ולא על שם בעלה דרשת כהן היא תיקרא כהנת, ומזה משמע דאשת כהן שלא ילדה בן לא תיקרא כהנת, ומה הטעם והביאור בזה? (הערה ע''ג)

דף מב ע''ב

סד. בגמ' לימא אישתני ולא אישתני תנאי דתניא טומטום שקידש קדושיו קדושין נתקדש קדושיו קדושין וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמים לאשתו ותניא אידך אשת

מתייבמת. היינו דלברייתא א' בין שקידש הטומטום אשה ובין שקידשו איש בשניהם חיישינן לקידושין, ולכך בשניהם אם מת הוא המקודש לאשה כיון דבלא בנים מת בעינן חליצה לאשתו ואפי' מייבמין את אשתו, ואם מת אחיו של הטומטום חולץ לאשת אחיו. אבל קשה מה יהא הדין בשמת האיש שקידשו בלא בנים, הוא הטומטום צריך חליצה או לא, ולכאורה למה לא יהא חייב בחליצה מספק, וא''כ קשה למה לא אמרו דגם חולצין לו.

והביאור הוא דכל החליצה הוא כדי להתירו לשוק, וכאן הטומטום אסור להנשא בין לאיש ובין לאשה,

טומטום

חולצת

ולא

ורק קדושין, דממילא אין צורך לחלוץ לו. אבל מה שמייבמין לאשתו

בדיעבד

קדושיו

ביאור, לייבמה דעל הצד שהוא איש חייבת אשתו בייבום או בחליצה, ועל הצד שהוא אשה אין איסור בייבום זה, דהרי לא היה כאן קדושין לאותה אשה שקידשה וממילא לאחיו, אבל עדיין קשה האיך יקנה אותה אחיו בייבום, הרי מעשה הייבום אינה קונה אשה אם אינה חייבת בייבום. ואולי יש לומר

צריך

דמה

שהצירו

לכך

יכולה

להנשא

דבאמת מצריכין אותה בקדושין ממש מספק ולא די בייבום שנעשה בה. או יש לומר דגם בלא קדושין נוספות מספק כן תהא מקודשת חייבם אפי' אם למעשה אחיו אשה היה. דהיות ואותו טומטום עשה בה קדושין, גם אם בשבילו לא חל הקדושין דאשה הוא, מ''מ אולי ימשיך קדושין לחול לקדושי אחיו המעשה הייבום שעושה עכשיו, דהרי זהו כוח הייבום שממשיך

אחר

הייבום

הקדושין דממילא אולי גם בכהאי גוונא מועיל קודשין הראשונים למעשה הייבום של עכשיו, ולכך לא הצריכו גם לקדש מספק חוץ מן

הקודמים, הייבום. אבל א''כ צריך ביאור מה יהא הדין בטומטום שנשא אשה ונישא לאיש גם יחד, וכי נאמר גם בזה דשניהם קדושין מספק, ואיך שייך הדבר הרי תרתי דסתרי נינהו. ובסתם יש לומר

דרק אותם לקדושין ואפי' בשניהם גם יחד, ואין בכך איזה איסור, אבל באופן שמת ומייבמין לאשתו האיך יותר אחיו בייבום זה, דהרי על הצד שאשה היה כאן לא קדושין

לחומרא

מחשבין

הראשונים קדושין כלל, דהרי כבר נתקדש לאיש מעשה הקדושין שעשה הטומטום באשה לא חל כלל, וממילא גם לא יועיל למעשה הייבום עכשיו, דממילא נראה דבכהאי גוונא אם נאמר דחלו שני הקודשין מספק, מ''מ לא יועיל להתיר האשה על אחיו בייבום לבד, ובכהאי גוונא ודאי נצריכה גם קדושין מספק, כך נראה וצריך עיון לדינא.

באשה

זו

וזהו

קדושין,

וממילא

פרק ז דף מד ע''א

סה. בגמ' זגדיין מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ואיקפד רב יהודה. היינו דרב הונא רצה לבאר מהו זגדיין דהוא עין גדולה ועין קטנה או שינוי אחר בין שני העיניים, דלכך אמר רב הונא דהוא כעין אחת כמו שלי ועין אחת כמו דרב יהודה, דהיות ואין שניהם שוים הוי זגדיין, ואיקפד רב יהודה דהיו עיניו משונות על זה

שנקט כדוגמא לשינוי. אבל קשה דהרי באמת לא על השינוי שבעיניו של רב יהודה קאי רב הונא, אלא על זה שאין עיניו שלו ועיניו דרב יהודה שוין קאי, והיינו דהיות ואין שני העיניים של שניהם שוין לכך מי שיש לו אחד כזה ואחד כזה הוי זגדיין, דממילא קאי רב הונא על עיניו שלו כמו על עיניו של רב יהודה, וממילא למה איקפד רב יהודה. וצריך לומר דהיות והיו עיניו משונות מסתם בני כשהדגישו השינוי שלו, ועל אף

רב

הונא

בעיניו

אדם,

לכך

היה

מקפיד דכאן לא בשינוי שלו עצמו קאי רב הונא, אלא רק במה שהוא משונה מעיניו שלו, מ''מ לרב יהודה היה בזה חלישות הדעת, דהרי כך היה דהיו עיניו משונות משאר בני אדם.

דף מה ע''א

סו. בגמ' תניא ר' אלעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה שנאמר כי לא סגר דלתי בטני ר' עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה שנאמר ויפתח את רחמה לר' עקיבא

קשיא ישמעאל דלמא איידי דזוטרי אתמוחי אתמח. היינו דלדעת ר' עקיבא דגם מפתח איכא לאשה, א''כ יש לה רנ''ג אברים ולא רנ''ב, ואילו תלמידי ר' עקיבא כשבשלו

דתלמידי

ר'

אותה לשריפה למלך מצאו בה רק רנ''ב אברים. אבל קשה דמשמע מדברי הגמ' דרק לר' עקיבא יש לה אבר הנקרא מפתח, ואילו לר'

זונה

שנדונה אלעזר ולר' יהושע לא, וקשה דא''כ מי תאמר דלר' אלעזר דאמר דבריו רק לגבי צירים יאמר דאין לאשה דלתות, הרי א''כ קשיא דתלמידי דר' ישמעאל גם לר' אלעזר, דהרי הם מצאו רנ''ב אברים, והוא אמר דאיכא רק ר''נ אברים, ולדבריו אין לתרץ אתמוחי אתמח, דהרי הם מצאו יותר ממה שיש לדעתו. ואלא מן ההכרח יש לומר דגם ר' אלעזר לאשה, ורק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וא''כ למה לא נאמר כן גם על דברי ר' עקיבא דאיכא לאשה מפתח, דגם בה לא פליגי וגם ר' אלעזר ור' יהושע

מודה

דאיגא

דלתות

מודו בכך, וא''כ לא רק לר' עקיבא קשה מתלמידי דר' עקיבא. ברור הוא דמסתמא לא נחלקו ומר אמר חדא ומר אמר חדא, מיהו ודאי דאם יקשה מתלמידי ר'

וצריך

לומר

דבאמת

עקיבא במימרא יקשה, ולכך נקטו בגמ' דקשיא לר' עקיבא. אבל קשה דהרי גם לעיל אמרו דלאשה איכא רנ''ב אברים ולא רנ''ג, וכן

בעיקר

על

בעל בכמה מקומות בש''ס אמרו כן, ולמה לא מודי לר' עקיבא דאיכא רנ''ג אברים וגם מפתח במנין. ואולי יש לומר דלמעשה לכו''ע איכא מפתח רק דאין לה שם אבר, דאולי הוא רק מבשר עשוי ובלא עצם, וכפי שאמרו לקמן גבי צירים לאיש, וממילא באמת לא יקשה לר' עקיבא כלל מהא דתלמידי ר' ישמעאל, ורק כאן היה הו''א דבעצם קא מיירי, וא''כ היכן האבר הרנ''ג, אבל למעשה אולי אין זה כך, אלא בשר הוא ולכך לא מצאוהו, דבשליקה נשרף כל הבשר, ורק אברים עם עצם בדקו בה.

דף מה ע''ב

סז. בגמ' תניא אמר ר' יהודה מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע אמר לו כמותך ירבה בישראל אמר לו ר' יוסי משם ראיה כך אמר לו כמותך יתמעטו

מישראל. היינו דאין ראיה ממה שאמר לו כמותך ירבה בישראל

ממזירי

ונתיני דאין זה מום, אלא דברכתו היה לגבי הפסולין הממזרין והנתינים שיהיו כולן כמותו, ובכך ידעו להבדיל ולא להתערבב עמהם, ובכך והנתינים מישראל. אבל קשה דהיכן יש משמעות בדברי ר' טרפון הממזרים והנתינים היתה כוונתו, הרי בפשטות בישראל אמר לו שירבה

יתמעטו

הממזרים

לאוקים

דבריו

דעל

כמותו ישראל. ואולי מן הלשון שנקט ירבה בישראל ולא נקט ירבו לשון

ולא

בפסולי

רבים,

משמעות דנתכוין על יחידים שבתוך עם ישראל והיינו על הפסולין שבהם ירבה כמותו. סח. בגמ' השוןלט בשתי ידיו תנו רבנן איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל.

היינו דמחלוקתם של רבי וחכמים הוא מה גרם לו לשלוט בשתי ידיו, אם מחמת כחישותא של ימין הוא, או משום בריותא דשמאל הוא, שרב כוחו כמו של

אולי

מכך

יש ימין של כל אדם. אבל קשה דאם לרבי פוסל משום דחישותא דימין הוא, והיינו דהמום שיש לו הוא במה דתש כוחו בימין, א''כ למה לא מצינו מום במי שתש כוחו בימין שאינו שולט בשתי ידיו, ולמה דווקא בשולט בשתי ידיו סבר דשמאלו שוה לימין הוא דעושה הימין למום. וצריך לומר דכל זמן שאין השמאל שוה לימין, ראיה הוא דעדיין לא תש כוחו כל כך בימין, ולכך אין השאל שוה לו. אבל באמת יקשה א''כ מי שאינו שולט לא בזה ולא בזה מה יהא דינו, הרי לא מצינו מום כזה. ואולי יש לומר דכ''ש הוא, דאם השולט בשתי ידיו אמרו דפסול לרבי, כ''ש במי שאינו שולט לא בזה ולא בזה דשוין להרע דודאי הוי מום, ולכך לא אמרו כן דברור ופשוט הוא.

רבי

דפסול,

וכי

משום

דף מו ע''א

סט. בגמ' והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי ואהדריה ע.

רבינא דלא אשכח דהוה דייק כוותיה. ביאר רש''י דאותו מלמד תינוקות היה פושע במה שהיה מכה התלמידים עד שמתו מכך, ולכך אהדריה רב אחא שלא ילמד עוד תלמידים, אבל היות ולא מצאו מלמד שידייק כמותו לכך החזירו רבינא, וזהו משום דלדבר מצוה אפי' נדר על דעת רבים יש לו הפרה. אבל קשה ואפי' תימה איך נתן רבינא לאותו מלמד תינוקות שוב ללמד, הרי חשש פיקוח נפש הוא, שהרי כבר מתו תלמידים אצלו, ואיך לא חשש מכך. ויש רצו לפרש דקיבל עליו אותו מלמד שלא להכות שוב התלמידים. אבל עדיין צריך ביאור איך אפשר לסמוך עליו אחר שכבר מתו אצלו. ואולי היה מעמיד שומר וכדומה לשמור התלמידים ממנו, ורק ללמדם נתן לו.

פרק ח

במשנה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה וכן מי שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון בכור לכהן ואין בכור לנחלה. היינו דבכל אלו איכא ספק מי אביו של בן זה ולכך אינו בכור לנחלה, דאינו יכול ליטול מאביו ירושה מאחר שאינו ידוע מי הוא אביו, אבל לגבי כהן הרי ודאי איכא כאן בכור הצריך פדיון ולכך פודה אותו אביו הגם שאינו יודע היכן הוא, אם זהו הנמצא אצלו או השני, דחיוב לכהן עדיין איכא, ולגבי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני יפדה הוא את עצמו, דהרי הוא ודאי בכור רק שאין ידוע מי הוא אביו, ולכך אי אפשר לחייב את הראשון או את השני לשלם ה' סלעים לכהן. אבל קשה דגבי היא וכהנת שנתערבו ולדותיהן ויש צד לומר דהבכור נמצא אצל הכהנת ואילו הכהן נמצא אצל היראלית איך יעשה אבי הבכור ישראל פדיון, הרי בסדר הפדיון שואל הכהן את אבי הבכור מאי בעית טפי הבן או הסלעים, וכאן דאיכא חשש שהבן אצל הכהן איך יאמר דהבן בעית טפי ולכך לשלם הסלעים, הרי אפשר שכבר נלקח הבן עצמו ליד כהן. ואולי יש לומר דאין זה מעכב לגבי הפדיון ועל אף דכך נהוג בסדר הפדיון, דסוף סוף פודה בכך את בנו ולא מרצונו נתנו לכהן.

דף מו ע''ב

עא. בגמ' וליתני רובו בדין הוא דאיבעי ליה ליה למיתני רובו ואיידי דקא למיתני סיפא בן תשעה שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי תנא רישא נמי ראשו. היינו דבאמת ברישא היה צריך לכתוב רובו ולא ראשו, דהרי ביציאת ראשו לבד גבי נפל אינו נחשב לידה, אבל היות וגבי הסיפא הוצרכו למיכתב בן תשעה שיצא ראשו מת הוי אחיו בכור לנחלה ולא לכהן, ומינה מדייקין דהא יצא ראשו חי אחיו גם בכור לנחלה לא הוי, לכך גם ברישא נקטו ראשו על אף דבאמת איירי בראשו ורובו ולא בראשו לבד.

אבל קשה למה בסיפא כן שייך למינקט ראשו ולא רובו, וכי

בסיפא כן די ביציאת ראשו להחשיבו

לידה מבכור לנחלה, ומאי שנא, הרי בנפלים יציאת ראשו לא נחשב ללידה. וצריך לומר דאיכא חילוק בין

ולפסול

אחיו

הרישא איירי בבן ח' חדשים שאינו בר קיימא, ולכך נפל הוא אפי' אם יצא ראשו חי, דאינו יכול לחיות, ולכך עד שלא יצא ראשו ורובו אינו בסיפא איירי בבן ט' שיצא ראשו, דהיות ובן ט' בר קיימא הוא, ממילא אם יצא ראשו חי כן נחשב ללידה ולכך אחיו אפי' בכור לנחלה אינו, ורק ביצא ראשו מת דמתחלה נפל הוא, לכך הוי אחיו בכור לנחלה.

לסיפא,

דברישא

נחשב

ללידה,

ומשא''כ

דף מז ע''א

עב. בגמ' ואזדו לטעמייהו דאיתמר היו

לו כוכבים ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור' שמעון בן לקיש אמר לא קיים ר' יוחנן אמר קיים לא תהו בראה לשבת יצרה ור' שמעון בן לקיש אמר לא קיים פריה ורביה גר שנתגייר

בנים

בהיותו

עובד כקטן שנולד דמי. היינו דר' יוחנן סבר דבמה שהביא בניו הגויים לעולם קיים בזה לא תהו בראה, אבל ר' שמעון בן לקיש סבר דהיות וגר קטן שנולד הוא, ממילא עדיין לא קיים המצוה, דרק עכשיו נולד. ומשמע דלכו''ע במה שהביא גויים לעולם קיים לשבת יצרה, וקשה למה יהא בזה קיום המצוה, וכי בזה חפץ ה' שיביא גויים לעולם, ובשלמא מאיש נכרי זהו רצונו של הקב''ה שגם הם יפרו וירבו, וכפי שנאמר בישמעאל גם הוא יהיה מלוא הגויים וכדומה, אבל לאותו גר כיון דאיש ישראל הוא עכשיו, למה יהא בזה קיום המצוה אצלו, הרי לאיש ישראל ודאי כוונת הקב''ה שיביא ישראלים לעולם, ולהרבות בזרע ישראל. ועוד, דא''כ יש להביא מכאן ראיה לאיש ונולדו להם בנים, דמשמע מכאן דיהא בזה אצלו קיום מצות לשבת יצרה, ונראה תימה לומר כן, דודאי רצון הקב''ה שיביא ישראלים לעולם. ועיין ברמב''ם בהל' אישות (פרק טו הלכה ו)

ישראל

שנשא

נכרית שכתב דכאן איירי שנתגיירו בניו הנכרים עמו, דלכך הוה בזה קיום מצות לשבת יצרה, וממילא מכך משמע

להדיא

נכרית ונולדו לו בנים, אם לא נתגיירו לא קיים בזה לשבת יצרה. עג. בגמ' לעולם דאיעבר מכהן והיא בת ישראל ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן. היינו דשמה כהנת לא

דבהא

דנשא על שם אביה דהיה כהן, דהרי בת ישראל היא, אלא על שם שאמו של כהן היא ומשום דבנה כהן. צריך ביאור למה דווקא על שם בנה קרויה כהנת ולא על שם בעלה דרשת כהן היא תיקרא כהנת, ומזה משמע דאשת כהן שלא ילדה בן לא תיקרא כהנת, ומה הטעם והביאור בזה, וצ''ע.