ב'י ן ר'וא ר'וין פרשת חיי שרה
בתוה"ק ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג, א-ב) . וברש"י (ד"ה לספוד לשרה) ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. ותמהו בזה המפרשים (עיין רבינו אליהו מזרחי) דהיה לו לרש"י לכתוב זה בתחילת הפרשה ולמה כתב זאת דייקא כאן כשנאמר שבא לספוד לשרה ולבכותה.
במדרש (בראשית רבה נח, ג) רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם ביקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז', ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות, ע"כ המדרש. ולפי פשוטו הרי זה תמוה מאי טעמא ביקש לעוררן דווקא ע"י מאמר זה. ועוד צריך להבין מה שנראה מדברי המדרש שזכות היתה לה לאסתר המלכה במה שמלכה על קכ"ז מדינות, ולכאורה מה זכות וטובה היא זו להיות תחת הערל אחשורוש הרשע, וכבר עמד בזה כ"ק מרן אדמו"ח זי"ע בדברות קדשו (ראה שפע חיים, רעוא דרעוין, ח"א, פרשתן, מאמר א, אות יא) . גם צ"ב הקשר והשייכות בין שני חיי שרה לבין שנות מלכותה של אסתר המלכה.
עוד הקשו המפרשים על מאמר המדרש, דהנה מצינו בגמ' (מנחות כט, ב) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו', אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, עיי"ש. עכ"פ נמצינו למדין על גודל כוחו של רבי עקיבא בתורה ובהוראה עד כדי כך שמשה רבינו ע"ה לא הבין מאי טעמא לא תינתן התורה על ידו, וכיצד יתכן כדבר הזה שיתנמנמו תלמידיו בשעה שרבם דרש תילי הלכות כמין חומר.
עוד ברש"י (ד"ה שני חיי שרה) , כולן שוין לטובה. וצ"ב כוונתו, דאם רצ"ל שהיו שוין לטובה בגשמיות, דהיינו שחיתה כל השנים בטוב ובנעימים ללא צער ויגון, אי אפשר לפרש כן, שהרי עד היותה בת תשעים שנה היתה שרויה בצער על היותה עקרה אין לה ולד, ואם נאמר דהכוונה שכולן שוין לטובה בלא חטא, אם כן יקשה על מה שפירש"י גופיה במה שפירטה התוה"ק שני חייה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ופירש"י בת ק' כבת כ' בלא חטא וכו', ולכאורה מה צריך לדרש זה אחר שהכתוב גמר אומר שני חיי שרה, ודרשינן כולן שוין לטובה. גם עצם הענין דקאמר שכל שנותיה היו שוין לטובה בלא חטא צ"ב, דהרי מצינו (לעיל יח, יג) ששאל הקב"ה לאברהם על מה שצחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, וא"כ הרי היה לה איזה פגם במשך שנותיה, וראה בספה"ק נועם אלימלך (פרשת וירא, ד"ה ויאמר שוב אשוב) שמבאר אף הוא לדרכו בקודש שהצחוק היה נחשב לפי מדריגתה לדבר חטא ועון.
בהמשך הפרשה (כד, א) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ופירש"י (ד"ה בכל) בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה. וצריך ביאור מה בא ללמדינו בכאן ברמז שהיה לו בן, אחר שהדבר גלוי וידוע לכל שהיה לו בן וממילא פשוט הדבר שצריך להשיאו אשה. גם יש להבין דהרי יצחק אבינו נולד ארבעים שנה קודם לכן, ומאי טעמא נזכר אברהם אבינו דייקא עתה להשיאו אשה. עוד דקדק בשל"ה הק' (תורה שבכתב, פרשתן, ד"ה ובענין זה) על כפל הלשון דנקט רש"י דבכל עולה בגימטריא בן, דהוה סגי למימר בכל עולה בן, או בכל בגימטריא בן, עיי"ש.
ובגמרא (בבא בתרא טז, ב) דרשינן לחד מ"ד וה' ברך את אברהם בכל, שלא היתה לו בת. ולכאורה מילתא דתמיהה היא לדרוש שהברכה היא שלא היתה לו בת, והרי לשיטת בית הלל (יבמות סא, ב) אין אדם יוצא ידי חובת פריה ורביה אלא בבן ובת, והאיך שייך לומר שהברכה הוא שלא היתה לו בת.
א] נקדים את דברי הכתב סופר בפרשתן (ד"ה ויהיו חיי שרה – הד') שמביא בשם הגה"ק בעל ישמח משה זי"ע לבאר מה שכתב רש"י למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק וכו' רק אחר שאמר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ומבאר דהוקשה לרש"י על מה ולמה בא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והרי היתה צדקת וגדולה הימנו בנבואה (שמות רבה א, א) , וכבר השלימה עצמה בתכלית השלימות, והגיע עתה לעלות לעולם שכולו טוב, ומה צער יש בדבר שיש לספוד ולבכות. לזה הביא רש"י מאמר חז"ל שמיתת שרה אירע ע"י בשורת העקידה, ונמצא שאף שהיתה צדקת ומושלמת, אך דבר אחד היתה חסירה לפי גודל מדריגתה, שלא יכלה לעמוד בנסיון העקידה של בנה יחידה עד שמתה מחמת בשורה זו, לכן בא לבכותה ולסופדה על שלא השיגה מדריגה גבוהה ונעלית זו לשמוח על כי בחר ה' בבנה יחידה לקרבן, כמו שהוא שמח שמחה גדולה והלך להעקידה בזריזות יתירה ומתוך שמחה של מצוה, עכתו"ד הישמח משה.
ומביא הכתב סופר בשם אביו החתם סופר זי"ע (ראה תורת משה ד"ה ויהיו [החמישי]; חת"ס עה"ת ד"ה ויהיו חיי שרה, שנת תקס"ג) כי אדרבה נהפוך הוא, שלא מתה מחמת צער על בשורת העקידה, אלא מרוב שמחה ודביקות על שזכתה שבנה נעקד על גבי המזבח לריח ניחוח לה' פרחה נשמתה ממנה מתוך דביקות ושמחה של מצוה כיון שלא הספיקה לשמוע שלא נשחט.
על פי זה מבאר הכתב סופר דאין הכי נמי כן היה לאמיתו של דבר כמו שביאר החת"ס שפרחה נשמתה מרוב שמחה של מצוה ודביקות, אבל אברהם אבינו סבר שמתה מחמת צער הבשורה ולכן בא לסופדה כמו שפירש הישמח משה. אמנם בא הכתוב להעיד על שרה שהיו כל שנותיה שוין לטובה, והיינו להשמר מדעה זו וללמדנו שלא היה בה שום פגם, ואפילו בשעת פטירתה, כי זה היה מעוצם דביקותה ביוצרה, עיי"ש שמבאר לדרכו בקודש דברי המדרש בפרשתן לפי זה.
ב] נקדים עוד מה שביאר כ"ק אאמו"ר זצ"ל (מרדכי בשער המלך, פרשתן, ד"ה ויהיו) במה שהאריכה התוה"ק כל כך בסיפור מיתת שרה וקבורתה. כי הנה נסיון העקידה היה הגדול והקשה שבעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בהם. אמנם היה חסרון בנסיון העקידה, שלא היה בו בחינת מסירות נפש בפועל ממש, ודבר זה השלימה שרה אמנו במיתתה שמסרה נפשה ליוצרה. וז"ש רש"י, שלכך נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, משום ששמעה שנזדמן בנה לשחיטה אמנם כמעט שלא נשחט היינו שזה המעט היה חסר בנסיון העקידה שבפועל לא נשחט, ולכן פרחה נשמתה ומתה כדי להשלים המסירות נפש למעשה העקידה. ולכן האריכה התוה"ק בענין מיתת שרה בפרשה זו הסמוכה לפרשת העקידה.
עפ"י דברי קדשו יתיישב גם מה שדקדקו בלשון רש"י (ראה שפתי חכמים בשם מהרא"י) דהו"ל למימר וכמעט שנשחט, ולהנ"ל אתי שפיר דכיון ששמעה שמעט זה היה חסר בהעקידה, שלא נשחט בפועל, לכן מסרה נפשה ופרחה נשמתה, והבן.
ואיידי דאיירינן בענין זה יש לציין מה שכתב בספה"ק באר שבע להרה"ק מטאלטשאווא זי"ע (פרשת אחרי מות, ד"ה ועוד יש לפרש דמתו בלא חטא) שגם כתב כדברים האלה שהיה חסרון במעשה העקידה שלא נתקיים בחינת מסירות נפש בפועל ממש, אמנם הוא ז"ל מבאר לדרכו בקודש שבמיתת נדב ואביהוא נשלם ונתקן ענין זה. ונרמז במה שאמר הקב"ה לאברהם בדבר הציווי על נסיון העקידה קח נא את בנך, נ"א ר"ת נ'דב א'ביהוא, שהם השלימו המסירות נפש בפועל שהיה חסר בעקידת יצחק, יעו"ש. אמנם כ"ק אאמו"ר זי"ע מבאר לדרכו ששרה אמנו השלימה ענין העקידה בפועל ע"י מיתתה.
וכעין זה ביאר כ"ק מרן אדמו"ח זי"ע, דשרה אמנו כאשר שמעה את דבר העקידה אשר זכו אברהם ויצחק לעמוד בנסיון, ואילו היא עצמה לא זכתה ליטול חלק בנסיון נשגב זה, ותלתה זאת באשמתה משום שנכשלה וצחקה בדברי המלאך, והיה לה בזה פגם כל שהוא, ולכן לא זכתה לכך, וחזרה בתשובה לתקן פגם זה, ומסרה נפשה בפועל ופרחה נשמתה ממנה ומתה, וכך היה גם לה חלק במעשה העקידה, והוא כעין דברי אאמו"ר זי"ע שמיתת שרה היה כהשלמה למעשה העקידה.
וגדולה מזו איתא בחתם סופר (פרשתן, ד"ה ויהיו חיי שרה, שנת תקס"ג) דאדרבה מדריגת שרה היתה גדולה יותר ממדריגת אברהם ויצחק, כי הם הלכו להעקידה, ומן הראוי היה שיתדבקו באור העליון וישארו למעלה, אלא שאברהם אבינו נכשל בלשונו כשאמר (לעיל כב, ה) ונשתחוה ונשובה אליכם, ולכן לא זכו לכך, אבל שרה אמנו בשומעה את בשורת העקידה נתמלאה שמחה וגיל על הזכות שנפלה בחלקה להקריב את בנה יחידה על גבי המזבח, ומרוב דביקות פרחה נשמתה ממנה ומתה.
ג] יתכן להוסיף נופך להדברים האמורים, עפ"י מה דאיתא בחתם סופר (פרשתן, ד"ה ויהיו, שנת תקפ"ט) וז"ל, הבנתי מתוך ספר פענח רזא (ריש פרשתן) לעומת כי צחקה שרה בדברי המלאך של רחמים, וחשבה כי הטעה אותה בבשורת לידת יצחק, ע"כ מלאך השטן הטעה אותה בבשורת מיתת יצחק ונענשה בזה, ודבר גדול דבר הנביא, עכ"ל.
ויש לומר דב' עניינים הנ"ל בהדדי אזלי, דע"י שהשלימה מעשה העקידה שהיה חסר בו מסירות נפש וכנ"ל, על ידי זה תיקנה את מה שצחקה על דברי המלאך המבשר על לידת יצחק.
ויתבאר על פי מה דאיתא בכתבי האריז"ל (ספר הליקוטים, פרשת וירא) שיצחק אבינו היה לו נשמה מסטרא דנוקבא, ולכן לא היה ראוי להוליד, וזהו שאמר הכתוב (לעיל יח, י) והנה בן לשרה אשתך, כי יצחק יתייחס אל שרה להיות מסטרא דנוקבא כמותה, ולא מסטרא דדוכרא כאברהם אביו.
וכבר מילתי אמורה (לעיל, פרשת וירא, מאמר ב, אות ב) לפרש בזה מה שצחקה שרה כאשר שמעה הבשורה מפי המלאך, כי כאשר שמעה את דברי המלאך שבישר והנה בן לשרה אשתך, והיינו מסטרא דנוקבא, רצתה לעורר שלא יהא כן, אלא יהא הולד עם נשמה מסטרא דדוכרא, ולכן צחקה ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, כי לא חפצה להאמין שיקויים בה והנה בן לשרה אשתך, אלא שיתייחס אחר אביו אברהם ויזכה לנשמה מאוצר הנשמות מסטרא דדוכרא, ולכן אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה והרי אין זה מדרך הטבע, ולכן מוטב יתייחס הבן אחר אדוני אברהם, וזהו שאמרה ואדוני זקן, ומה שאמרה בלשון זה לא היה בכוונתה לומר דכיון שזקן הוא אינו מדרך הטבע שיוליד, כי ידוע שבאיש זקן אינו כל כך חוץ לגדר הטבע שיוליד, אלא כוונתה שהבן הנולד יתייחס אל אברהם, אלא שכך היה הכינוי לאברהם אדוני זקן.
בכן אף יתיישב מה שאמר הקב"ה לאברהם (לעיל יח, יג) למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכבר עמדו בזה חכמינו ז"ל בדבר שינוי הלשון שהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה שינה ואמר לאברהם ואני זקנתי. ולהנ"ל יתבאר, דאכן היא אמרה ואדוני זקן אמנם לא היה זה חלק מדברי הצחוק, אלא הצחוק היה על שהיא אין בטבעה כבר ללדת, ולכן יתייחס הבן אליו, וזהו שאמר הקב"ה למה זה צחקה שרה לאמר וגו' ואני זקנתי, דאף שבפיה לא אמרה כדברים האלה אלא אמרה ואדוני זקן, מכל מקום כוונתה בדברים אלו היתה לאמר שהיא אין בטבעה להוליד מחמת זקנתה, ובכן תעורר שיהא הולד מסטרא דדוכרא.
והוא כעין מה שדיבר בקדשו כ"ק מרן אדמו"ח זי"ע לבאר ענין הצחוק שצחקה שרה בדברי המלאך, ועל פי עובדא דהוה אצל הרה"ק מלובלין זי"ע שהיה אדם כפרי אחד אשר היה דרכו לשלוח מעות לבית הרה"ק מלובלין בכדי לסייע בהחזקת בית הצדיק ותלמידיו אשר חסו בצילו, ופעם נצרך לאיזה ישועה, ושלח וביקש מתלמידי הרה"ק שיזכירוהו לזכרון טוב אצל הצדיק, וכך היה כמה פעמים שכתבו עבורו פיתקא להזכירו לטובה, ועדיין לא נושע. עד שכתב הוא בעצמו פיתקא בשפה הפולנית, וכך כתב לו, הנה תלמידי הרבי מבקשים בעבורי ישועה ואין הרבי נענה להם, לכן אבקש שהרבי ייעתר לבקשתי ויפעל בעבורי ישועה.
כשקיבל הרה"ק מלובלין הפיתקא קראה ותיכף אמר שקרובה ישועתו לבוא. לאחר מכן הסביר, שהיתה מחיצה של ברזל המפסקת בין אדם זה לבין ישועתו, ועתה כאשר קראתי הפיתקא בשפה הפולנית נתעורר שמחה ושחוק בשמים, וממילא נסתלקה המחיצה והוחש לו ישועתו.
על פי זה ביאר מרן אדמו"ח זי"ע שזאת רצתה שרה לפעול ע"י הצחוק, שתסתלק המחיצה של ברזל, ותקובל תפילתה לבטל הגזירה, ויוולד בנה עם נשמה מסטרא דדוכרא, עכתוד"ק.
אמנם לאמיתו של דבר כך היה רצונו של מקום שיוולד יצחק עם נשמה מסטרא דנוקבא, ורק לאחר ל"ז שנים בשעת העקידה פרחה מיצחק נשמתא דנוקבא שהיתה לו עד אז (פרקי דרבי אליעזר, פרק לא) , וזכה לנשמה חדשה מסטרא דדוכרא, ומאז שפיר היה ראוי להוליד (ליקוטי תורה לרבי חיים וויטאל, פרשת חיי שרה, ד"ה מה' יצא הדבר; אוה"ח הק' לעיל יח, י, ד"ה שוב אשוב) .
נשובה לבאר פתח דברינו דמה שפרחה נשמתה של שרה אחר מעשה העקידה היה תיקון למה שצחקה בבשורת המלאך, דאף דכאמור עיקר הצחוק לא היה ח"ו מחמת חוסר אמונה בדברי המקום ברוך הוא, אלא שרצתה להמתיק הדינים על ידי זה ולהמשיך לו נשמה דדוכרא. אמנם לפי גודל מדריגתה היה אף בזה איזה פגם כלשהו, דהן אמנם ראתה בנבואה שיהא לו ליצחק נשמה מסטרא דנוקבא, ואף שמעה כן מדברי המלאך שאמר והנה בן לשרה אשתך, ועל כן צחקה כיון שידעה שהקב"ה הבטיחו לאברהם שיזכה לבן, והיינו בן זכר מסטרא דדוכרא, מ"מ לפי גודל מדריגתה היה לה להאמין באמונה שלימה שהקב"ה כל דבריו אמת וצדק והבטחתו תתקיים במלואה, וכמו שאכן היה בסופו של דבר שע"י מעשה העקידה נכנסה בו נשמת זכר, והוצרכה לתקן זאת. ולכן דייקא עתה אחר העקידה שפרחה מיצחק נשמת הנוקבא שהיתה בו מעת לידתו, הגיע העת לתקן את דבר הצחוק שהיה על ענין זה גופא שרצתה להמשיך לו נשמה דדוכרא ולא מסטרא דנוקבא, ולתיקון על כך מדה כנגד מדה פרחה ממנה נשמתה שהיא מסטרא דנוקבא, לתקן את הצחוק שהיה בגין דבר זה, וע"י שפרחה נשמתה השלימה מעשה העקידה, שע"י זה זכה יצחק לנשמה מסטרא דדוכרא.
נמצא דב' הטעמים הנ"ל לפטירת שרה עולים בקנה אחד, דע"י שהשלימה שרה מעשה העקידה שהיה חסר בו המסירות נפש בפועל, נכנס ביצחק נשמה דדוכרא, וזה גופיה היה התיקון על מה שצחקה בדברי המלאך, ברצותה להמשיך לו נשמה מסטרא דדוכרא, והבן.
ד] והנה כתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, בכ"ף זעירא, וכתב בבעה"ט (ד"ה ולבכותה) שבא לרמז שלא בכה כי אם מעט לפי שזקנה היתה, יעו"ש. ובספר שיר מעון (נדפס בתורת משה להחתם סופר, פרשתן, ד"ה ויבא אברהם) כתב טעם אחר למה שנכתב כ"ף זעירא, על פי הגמ' בבבא בתרא (טז, ב) דבת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ובתו ששמה בכל מתה, אבל כל זמן שחיתה שרה אמנו לא הרגיש אברהם כל כך בחסרונה של בתו, אבל כשמתה שרה הרגיש ג"כ בחסרונה של הבת, וזה נרמז בכ' זעירא, לרמז שאפשר לקרוא לספוד לשרה ולבת"ה בלא האות כ', שבכה וספד אף לבתו.
וראה בפרדס יוסף שהביא בשם ספר דרוש שמואל שפירש באופן אחר כעין זה, על פי מה דאיתא במדרש (הובא בספר מנחה בלולה) דבת היתה לו לאברהם, והיא מתה באותו זמן של פטירת שרה, ולפי"ז אתי שפיר הרמז ולבתה כנ"ל.
על פי הקדמות אלו אפשר לבאר באופן אחר על זה הדרך, דב' טעמים אלו על האות כ"ף זעירא צדקו יחדיו, דגם בא לרמז שלא בכה כי אם מעט, וטעם הדבר [מלבד מה שפירש בבעה"ט שהיתה זקנה] כיון שסוף סוף השלימה במיתתה את נסיון העקידה בקיימה מסירות נפש בפועל, וכשנשלם נסיון העקידה פרחה נשמתא דנוקבא מיצחק וקיבל נשמה דדוכרא ויהא ראוי להוליד, ונמצא שהיה מעורב אף שמחה בפטירתה של שרה אמנו, ולכן לא הרבה בבכי ובמספד. ונרמז גם בפירוש השני הנ"ל דכתיב כ"ף זעירא כי היכי דנידרשיה ולבתה, ולדרכינו ייאמר דלבתה רומז על נשמת יצחק בנה שהיה לשרה כמו בת, שהרי היה לו נשמת נקיבה, ונשמה זו פרחה ממנו בעת ההיא.
א"י באופן אחר קצת על דרך זה, דאמר הכתוב שבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, ועל זה יקשה לך מה מקום יש לבכי ולהספד אחר שהיתה צדקת מושלמת במעשיה והגיעה שעתה לעלות לעולם שכולו טוב, כמו שהקשה הישמח משה, אך התירוץ לזה הוא, דסוף כל סוף היה בה איזה פגם דק מן הדק, והוא מה שצחקה בבשורת המלאך כיון שרצתה להמשיך לו נשמה מסטרא דדוכרא, ועל כן בכה, אמנם נכתב בכ"ף זעירא ללמד שלא הרבה בבכי על זה הפגם, שהרי זה הפגם גופא גם נתקן בשעת פטירתה שמסרה נפשה ונשמתה להשלים מעשה העקידה, אשר בכך זכה יצחק לנשמה מסטרא דדוכרא, אשר הא גופא נמי נרמז בכ"ף זעירא כי היכי דנימא ולבתה שרומז על הנשמה מסטרא דנוקבא שפרחה ממנו כמו שנתבאר, והבן.
מה מאוד יומתק לפי זה מה שהמתין רש"י לפרש דבר הסמיכות דמיתת שרה למעשה העקידה עד אחר שנאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, דכיון דכתיב ולבכותה בכ"ף קטנה לרמז שלא הרבה בבכיה, ותיקשי לך מאי טעמא לא הרבה בבכי על פטירת שרה הצדקת אשת נעוריו. לזה הביא רש"י דרשת חז"ל שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט, וכאמור מדברי אאמו"ר זי"ע ששמעה שהיה חסר במעשה העקידה המסירות נפש בפועל ממש, ולכן מסרה נפשה להשלים הנסיון ופרחה נשמתה ומתה, וע"י שנשלם מעשה העקידה זכה יצחק לנשמה חדשה מסטרא דדוכרא, אשר אף גם זאת נרמז באומרו ולבכתה בכ"ף זעירא, דרומז על ולבתה דהיינו הנשמה מסטרא דנוקבא שפרחה ע"י השלמת מעשה העקידה וכנ"ל, לכן לא הרבה בבכי ומספד על פטירת שרה.
ויובן בזה גם מה שכתב רש"י שני חיי שרה, כולן שוין לטובה, דאע"פ שכבר פירט הכתוב שנה בכל כלל וכלל לומר לך בת ק' כבת כ' וכו', מכל מקום עדיין היה בה איזה פגם כל שהוא דק מן הדק במה שצחקה על בשורת המלאך, ופגם זה נתקן בשלימות עם פטירתה, כאשר מסרה נפשה להשלים נסיון העקידה ולהביא על ידי זה נשמה דדוכרא ליצחק בנה, ומעתה כולן שוין לטובה בלא שום חטא ועון, כי הכל נתקן בשלימות.
ה] זהו שאמר הכתוב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ופירש רש"י בכל עולה בגימטריא בן, רצ"ל, דהן אמנם יצחק נולד לפני ארבעים שנה, אמנם עד מעשה העקידה לא היה בבחינת בן, כי נשמתו היתה מסטרא דנוקבא, ורק אחר העקידה שפרחה נשמתו וזכה לנשמתא חדתא מסטרא דדוכרא נתעלה לבחינת בן, והיה ראוי להוליד, ואכן אז נולדה רבקה בת זוגו, ולכן היה צריך להשיאו אשה. ורמוז בלשון רש"י הק' עולה בגימטריא בן, ירמוז כי יצחק עלה ונתעלה למדריגת בן ע"י העקידה, וממילא היה צריך להשיאו אשה.
באופן זה נבאר אף המכוון בדברי חז"ל דדרשו מהך קרא שלא היתה לו בת, דהכוונה היא שמשעת מעשה העקידה פרחה מיצחק נשמת הנוקבא שהיתה בו והיה עד עתה במדריגת בת, ומעתה לא היה לו בת אלא בן.
ו] מעתה הבוא נבוא לביאור דברי המדרש שהיה רבי עקיבא יושב ודורש והציבור מתנמנם וכו', ותחילה נבאר מה שדרש תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות, אשר לכאורה לפי פשוטו אינו מובן, ואף צ"ב מהו השבח הגדול שמלכה על קכ"ז מדינות, ויבואר דהנה אסתר המלכה נלקחה לביתו של אחשורוש למלוך על קכ"ז מדינות בעל כרחה שלא ברצונה, ולכאורה היה נראה בעת ההיא כגריעותא להיות בבית אותו רשע, אמנם לאחר מכן נתברר שהכל היה לטובה ולברכה, ואדרבה נחשב לה לזכות ולמצוה כל אותן השנים ששהתה אצלו, כיון שעל ידי כן נצמח ישועת כלל ישראל מגזירתו של המן הרשע, ומעתה נחשב לה הכל לזכות למפרע.
לבחינה זו זכתה בזכותה של זקנתה שרה אמנו שגם עליה העיד הכתוב שחיתה קכ"ז שנים וכולן שוין לטובה, והגם שמצינו איזה פגם במשך שנותיה, שצחקה בדברי המלאך שבא אליה בשליחותו של מקום, אעפ"כ כיון שבסוף שנותיה תיקנה ענין זה, שפיר יש לומר עליה כולן שוין לטובה, דלמפרע נתברר שאין בה שום דבר חטא, לכן תבוא בת בתה ותמלוך על קכ"ז מדינות בהיותה בביתו של אחשורוש, והכל ייחשב לה לזכות.
והנה מצינו בגמ' (עבודה זרה יט, ב) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכו' אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב וגו', שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה אלך ואתגרה בשינה, תלמוד לומר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, אין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ע"כ. ולכאורה מאמר זה תמוה ביותר, דמאי סלקא דעתין שמי שקיים הכתוב נצור לשונך מרע וגו' ילך ויתגרה בשינה ויתבטל מן התורה בחינם. ויתכן לומר (ראה כעין זה בחידושי אגדות למהרש"א שם, ד"ה שמא יאמר) דכוונת הדברים שלא יאמר האדם אם כן הוא חומר הדבר שצריך בכל עת ובכל שעה לסור מכל דבר עבירה ועון ולנצור לשונו מכל דיבור אסור, אם כן שמא מוטב להרבות בשינה, ובשנתו בודאי לא יכשל בדברים אשר לא כדת, כי אף אם יעסוק בתורה בכל עת, מכל מקום שמא תוך כדי עיסוקו בפלפולא דאורייתא בדיבוק חברים ח"ו יכשל באיזה דיבור אשר לא כדת. לזה גמר אומר תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, כי לא זו הדרך להתגרות בשינה שעות הרבה לאין מספר כדי שלא יכשל בחטא, אלא מוטב שיעסוק בתוה"ק, ואל יירא שמא אם לא יישן יכשל בחטא ח"ו, כי אף אם יארע לו איזה דבר מכשול יוכל לתקנו בתשובה שלימה, כי גדול כח וקדושת התורה, שעל ידה יוכל לשוב בתשובה ולתקן הכל.
ולא זו בלבד, אלא שאם ישוב בתשובה מאהבה אזי לא רק שלא נשאר שום רושם מהחטא, אלא הכל נתהפך לזכות ולמצות ומעשים טובים, ועל כן שפיר מוטב לעסוק בעשה טוב ולהגות בתורה, ואף שבכה"ג אינו מובטח שלא יכשל בלשונו ח"ו בשמץ של דיבור אסור, אעפ"כ לא ניחא ליה למרייהו שילך להתגרות בשינה כדי שלא ליכשל בדברים אסורים.
זהו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו אשר התחילו להתנמנם בעת הלימוד, והבין כי מה שרוצים הם להתנמנם הוא מתוך כוונה טובה שבכך ירוויחו שבעת השינה אין להם נסיון ליכשל בחטא ובדיבורים אסורים. לזה דרוש דרש להם ר' עקיבא מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות וכו', וכפי שנתבאר שמשרה אמנו למדנו שע"י שתיקנה מעשיה בסוף ימיה, בזה נתקן הכל למפרע, ולא רק שלא נחשב לה לפגם, אלא העיד עליה הכתוב שכל שנותיה שוין לטובה, וזאת ע"י שמסרה נפשה בסוף ימיה מתוך שמחה של מצוה על ידי זה זכתה לבחינת תשובה מאהבה ונתהפך הכל לזכות, וכמו"כ היה אצל בת בתה, דמאחר שנתגלגל נס הצלת ישראל על ידה, הוי למפרע כל מה שהיתה בבית המלך לזכות ולמצוה, ונתברר כי נכנסה לשם רק בכוונה זכה וטהורה ללא שום שמץ פסול, וה"נ אף אם ח"ו יכשל האדם במעשה או בדיבור אשר לא כדת, ע"י התוה"ק ותשובה מאהבה יתוקן הכל, ובכן אל תתגרו בשינה אלא תעסקו בטוב זו תורה.
ז] עוד יבואר ענין פטירת שרה וביאור הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, וביאור השייכות דפטירת שרה לעקידת יצחק, על פי הקדמות הנ"ל ובאופן אחר קצת, בהקדם מה שכתב עוד בבעל הטורים טעם אחר על מה שנכתב כ"ף זעירא בתיבת ולבכותה, וז"ל, אי נמי שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין, על כן נענשה היא תחלה, והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. ומקור הדברים בבבא קמא (צג, א) אמר רב חנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר (לעיל טז, ה) ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, ע"כ.
נקדים עוד מה שיש לדקדק במאמר הכתוב (לעיל טז, ב) ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי. והנה כעין זה מצינו גם ברחל אמנו, כדכתיב (להלן ל, ג) ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. ודקדק בספה"ק אגרא דכלה (פרשת ויצא, ד"ה ותאמר הנה אמתי) בדבר שינוי הלשון, דבשרה כתיב אולי אבנה ממנה, בלשון ספק, וברחל כתיב ואבנה גם אנכי, בלשון ודאי, עיי"ש אריכות דברי קדשו.
ויתכן ליישב, דאכן שרה ורחל שניהם עשו אותו הדבר להכניס השפחה לביתם, שיש בזה עבודת המידות באופן נפלא, ולכן היו מקווים כי בשכר זאת יזכו אף הם עצמם לפרי בטן, אמנם עיקר הנסיון הוא לא רק עצם הכנסת השפחה ונתינתה לבעלה, אלא גם בהמשך הדרך כאשר יבוא לידה איזה דבר נסיון ובזיון כאשר שפחתה תזלזל בגבירתה וכדומה, תעמוד בנסיון לקבל היסורין והבזיונות בשמחה ובאהבה, בזאת הזכות בוודאי תוושע מן השמים.
והנה שרה אמנו לא היתה סמוכה ובטוחה בעצמה שאכן יהא לה הכח והעוז לעמוד בנסיון זה, וכפי שאכן היה בסופו של דבר, שלא עמדה בנסיון בשלימות, כדכתיב (לעיל טז, ד-ה) ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה, ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני וביניך, ולכן מתחילה לא אמרה הדבר בלשון וודאות אלא בספק אולי אבנה ממנה.
מה שאין כן רחל אמנו היתה בטוחה שתוכל לעמוד בנסיון כזה, שהרי היתה מושלמת במעלות ומידות טובות להיות מוחלת על עלבונה ולקבל היסורין באהבה, שהרי גדולה מזו מצינו ברחל שמסרה הסימנים ללאה אחותה (מגילה יג, ב, והובא ברש"י להלן כט, כה, ד"ה ויהי בבוקר) , וזאת על אף שידעה שיתכן כי על ידי זה תפול לחלקו של עשיו הרשע, אעפ"כ מסרה נפשה כדי שלא תתבייש אחותה, ובכן אף כאשר הכניסה שפחתה בלהה לביתה ידעה בבטחה כי אף אם יבוא לה דבר נסיון קשה שתצטרך לסבול עלבונה באהבה תעמוד בנסיון, ועל כן אמרה בלשון ודאי ואבנה גם אנכי ממנה.
וגודל הענין של קבלת יסורים ובזיונות באהבה, אשר גדולה סגולתו להמתיק הדינים ולפעול ישועות גדולות ונצורות, יש ללמוד מעובדא דהוה אצל זקה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע [שהיום כ"ד חשון חל יומא דהילולא דיליה] אשר פעם אחת בשעת מלחמה בארצנו הקדושה, היו צריכין לישב במקלט מחמת אימת הערביים הפורעים, וישב במקלט יחד עם קיבוץ גדול של יהודים בדוחק גדול, והיתה שם אשה אומללה ומרת רוח אשר היתה מבזה ומקללת את כל מי שעבר בד' אמותיה, וגם על זקה"ק היתה צועקת בדברי גידופין, אך זקה"ק לא הקפיד כלל על כך, וכאילו לא חלי ולא מרגיש במאומה, שהרי כן היתה מידתו כל ימי חייו לקבל הנהגת הבורא ית' בשמחה, ואף בזמנים שהיה מסובל ביסורין כגון כששהה בסיביר כמה שנים.
אמנם היו שם קבוצת אברכים שרצו לגרשה משם, כדי שלא תפריע להם מקצת מנוחת הנפש שהיה להם במקלט, ובאו לשאול חוות דעתו של זקה"ק, אמר להם בואו ואספר לכם עובדא דאתרחש אצל אבי הקדוש [זקה"ק רבי שלמה] זי"ע, אשר פעם אירע וחלתה בתו והיתה זקוקה לרחמי שמים מרובים, והנה אבי היה ממונה על בתי ההקדש לדאוג לסידור העניינים שכל אחד ישלם דמי שכירותו כראוי, והיתה אשה אחת אשר התגוררה באחד מבתי ההקדש ולא שילמה דמי התחייבותה כראוי. כעת כאשר בתו היתה חולנית, הלך אבי זי"ע לביתה לבקש השכירות, ומיד כאשר ראתה את אבי זי"ע התחילה כדרכה לבזותו ולצעוק עליו מי הגיד לך שאתה רבי, ועוד כהנה וכהנה דברי גידופין ובזיונות, ואבי לא השיב על דבריה כלום, ואדרבה הלך משם בשמחה רבה, בהיותו סמוך ובטוח שמעתה בזכות זו תבוא הרפואה לבתו החולנית. סיים זקה"ק רבי גדליה משה ואמר להסובבים אותו, הרי אנחנו נמצאים במקלט במקום סכנה וצריכים אנו בכל רגע לחסדים גלויים מן השמים בכדי לינצל בלא פגע, ומי יודע אם לא לעת כזאת נשלחה לנו מן השמים אשה אומללה זו שתחרף ותגדף אותנו, ועל ידי שנשמע חרפתינו בדומיה ולא נשיב נזכה לישועה מן השמים.
ח] בדרך אפשר יתכן לומר דאכן מהאי טעמא אף כאשר נושעה שרה אמנו וילדה את יצחק, אף על פי כן עדיין לא היתה ישועה בשלימות, דהרי היה לו נשמה מסטרא דנוקבא ולא היה ראוי להוליד, וזאת מחמת שלפי גודל מדריגתה היה חסר לה ענין קבלת הבזיונות והיסורין באהבה ובדומיה.
לאחר ל"ז שנים כאשר שמעה את בשורת העקידה, שאברהם ויצחק עמדו בנסיון עצום זה, חלשה דעתה ביותר, כי נזכרה בהנסיון אשר נתנסתה היא מאת ה' ולא עמדה בו בשלימות, וזאת כאשר הכניסה שפחתה לביתה ותקל בעיניה, לא קבלה הבזיון באהבה אלא אדרבה מסרה דין על אברהם ואמרה חמסי עליך וגו', ועתה היה עז חפצה ורצונה לתקן פגם זה, ולכן מסרה נפשה למיתה כדי לתקן מה שלא עמדה בנסיון ההוא.
ואכן תיכף באותה שעה נשלם מעשה העקידה ופרחה נשמתו של יצחק [כמו שנתבאר לעיל] ונכנסה בו נשמתא חדתא מסטרא דדוכרא, ומעתה יהא ראוי להוליד, כיון שתיקנה שרה הפגם אשר מחמתו לא זכתה עד עתה לישועה שלימה וכנ"ל.
ושפיר יומתק לפי זה מה שהביא רש"י ביאור סמיכות מיתת שרה לעקידת יצחק דייקא בפסוק זה דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, דכיון שכתיב ולבכתה בכ"ף זעירא, לרמז שנענשה על שמסרה דין ואמרה חמסי עליך כדברי בעל הטורים, וכפי מה שנתבאר הא גופא היה הסיבה שיצחק נולד עם נשמה מסטרא דנוקבא, לזה הביא רש"י שעתה בשעת מיתתה תיקנה בשלימות פגם זה, ע"י שמסרה נפש למיתה בפועל ממש, וזאת אחר ששמע הבשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה ועמד בנסיון, ועל ידי זה נתעוררה לתקן מה שלא עמדה היא בנסיון בשלימות.
ודרשה זו על כ"ף זעירא אזיל בהדדי עם אידך דרשה דקרינן ולבתה, וכאמור לעיל שרומז על נשמת הנוקבא שהיתה ביצחק ועתה פרחה ממנו, וזה ע"י שתיקנה מה שפגמה באמירתה חמסי עליך.
לימוד גדול למדנו מענין האמור בגודל מעלת קבלת בזיונות באהבה ובשמחה, וכמו שהאריך בזה בספה"ק תומר דבורה (פרק ב) דכאשר בא האדם לידי נסיון כזה יתבונן שהוא אך לטובתו, כי בשמים ממעל יש חשבון כמה יסורים ומכאובים צריכין לבוא עליו, ואם ח"ו היו באים עליו יסורי הגוף, הרי היו אלו מפריעים ומבטלים אותו מתורה ועבודת הבורא, ולכן זימן לו הקב"ה תחת זאת בזיונות אשר אינם מבטלים אותו כלל מסדר יומו בעסק התורה והעבודה, ולכן ישמח האדם כשבא לו דבר נסיון של בזיון, וישמע חרפתו ולא ישיב, ועל ידי זה מתמרקין עוונותיו בלי יסורים ומכאובי הגוף רח"ל.
הנה כבר ברכנו היום חודש כסלו הבא עלינו לטובה, והזמן גרמא להתעורר ולהתחזק בלימוד התורה הק', ובפרט יש ליזהר שלא לגרום ח"ו ביטול תורה לאחרים, שהרי עיקר החילוק בין נס דחנוכה לנס דפורים, שבפורים היה הגזירה על הגופים להשמיד להרוג ולאבד, ובחנוכה היה הגזירה על הנפשות (לבוש, אורח חיים סי' עתר, ס"ב) והרי אמרו חז"ל (ספרי, פרשת תצא, פיסקא רנב) גדול המחטיאו יותר מההורגו, ולכן בימים קדושים אלו יש להתחזק שלא להיות ח"ו בכלל המחטיא אחרים.
ירחם השי"ת על כל כלל ישראל בכל מקום שהם, בכל מקומות מושבותיהם, בכל אתר ואתר, בכלליות ובפרטיות, ברוחניות ובגשמיות, ובפרט על יושבי ארצינו הקדושה הזקוקים לרחמי שמים מרובים, ויעמוד בעדינו זכות שרה אמנו כמו שעמדה זכותה לאסתר המלכה אחר הרבה דורות, ויעזור השי"ת לכל המצפים לישועה בבני חיי ומזוני רויחי. כה יתן ה' וישפיע לנו כל מיני ישועות ברוחניות ובגשמיות, כי לך לבד עינינו תלויות שתרחם עלינו ותמלא משאלות לבנו לטובה ולברכה.
ויהי רצון שיהא החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו תחילה וראש לפדיון נפשינו, בזכות האורות של ימי החנוכה אשר כבר מתחילים להתנוצץ, וימים האלה מסוגלים לכל מיני ישועות כבימים ההם בזמן הזה, וכן הוא עת רצון של חינוך והרגל לגאולה העתידה (בני יששכר, מאמרי כסלו טבת, מאמר ב, אות ח, מז, ועוד) , ירחם השי"ת שנזכה בקרוב לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. (אהל שלמה רעד"ר, חלק א, מאמר ד)
