כ"א. הבאת המים לפרה אדומה בטהרה
דרך הזהירות מפני הטומאה- חצרות היו בנויות בירושלים ע"ג הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום והיינו שהיה ספק שמא יש שם קבר ואין חלל טפח והטומאה בוקעת ועולה, ומביאים נשים מעוברות ויולדות שם ומגדלות בניהם שם עד גיל שבעה או שמונה שלא יראו קרי, והיו מביאים שוורים ועל גביהם דלתות והתינוקות היו יושבים ע"ג הדלתות וכוסות של אבן בידיהם, וכשהגיעו למעין השילוח, היו יורדים התינוקות למים וממלאים את כוסות האבן במים, וחזרו ועלו ע"ג הדלתות. וטעם תקנה זו היא שהצדוקים אמרו שפרה נעשית רק אחרי הערב שמש, ולכן היו מטמאים את הכהן השורף את הפרה ומטבילים אותו מיד להוציא מליבם של צדוקים, ומשום כך החמירו בפרה כדי שלא יזלזלו בה, והיו עושים כנ"ל, וכן תיקנו שיעשוה בכלי גללים או אבנים או אדמה שאינם מקבלים טומאה, והכהן השורף היה פורש ז' ימים שלא היו נוגעים בו, ומזים עליו כל שבעה.
לרבי יוסי לא היו יורדים למים אלא משלשלים ממקומם, מפני קבר התהום.
לר"י לא היו יושבים ע"ג דלתות אלא ע"ג שוורים שכריסם רחבה. ואע"ג דשוורים לא הוי אוהל בידי אדם, מ"מ בשיעור כמלוא אגרוף מודה ר"י דהוי אוהל, דשיעור זה מצינו שהוא חשוב לגבי חלון למאור שאינו עשוי בידי אדם, שבשיעור זה הוא מוציא את הטומאה, והוא גדול כראש אדם. ומה שאמר שלא היו מביאים דלתות, לאביי היינו שא"צ לדלתות, ולרבא הקפידו שלא להביא דלתות כדי שלא יציץ התינוק ויטמא בקבר התהום, דבדלתות דעתו גסה עליו, ותניא כוותיה דרבא.
