דף קיג ע"א
(יד) בגמרא, אמר רבא האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה, ולא היא, כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה.
והטעם דקרעינן ליה פירש רש"י, דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח, אבל באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא.
כתב המחבר (סי' י"א סעי' ד):
מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא, ואמר אבוא, אין קורעין כתב הנדוי עד שיבוא. אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי בית דין, מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי בית דין, קורעים כתב הנידוי והוא נותן שכר הסופר.
(טו) בגמרא, אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני, זמנא וזמנא בתר זמנא, ולמחר כתבינן, רב אסי איקלע בי רב כהנא חזא ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא, אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני, אמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא, אבל איתתא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא.
בביאור החילוק בין איש לאשה פירש הרא"ש, דהני מילי גברא דטריד בעבידתיה, אבל איתתא דיתבא בביתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. וכתב בהגהות אשר"י שלפי זה איש ששכיח במתא ואינו טרוד בעבודתו אם לא אתא לאלתר הרי הוא מורד וכתבינן ליה פיתחא לאלתר.
כתב הרמב"ם (פרק כ"ה מהלכות סנהדרין הל' ח):
קבעו לו בית דין זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו פיתחא לערב, במה דברים אמורים כשהיה במדינה ומרד ולא בא, אבל אם היה בכפרים ויוצא ונכנס קובעים לו זמן שני וחמישי ושני, ואם שלם יום שני ולא בא אין כותבין עליו פיתחא עד למחר.
ומבואר בדברי הרמב"ם כשיטת ההגהות אשר"י, וכתב בהגהות מיימוניות, גרסינן עלה איתתא דשכיחא במתא אי קבעי לה זימנא בצפרא ולא אתיא לאורתא כתבינן עלה פיתחא, ולא ידעתי למה לא הביא הוא, וכתב הכסף משנה, פירש"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה', ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני, ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא, ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני, ואמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה, שהרי אי איתה במתא אפי' אגברא נמי כתבינן, ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן, אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא, אבל בכלל דברי רבינו דבריהם, ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר אבל איתתא, כיון דאיתה במתא.
מבואר בדברי הרמב"ם שיש ג' חילוקים בין איתא במתא ללא איתא במתא, דבאיתא במתא צריך לבא היום, ונותנים לו רק הזמנה אחת, ולא ג' הזמנות, ועוד שכותבים הפיתחא תיכף לערב, אבל במי שאינו במתא מזמינים אותו למחרת, ומזמינים אותו ג' פעמים שני וחמישי ושני, ואם לא בא משמתים אותו רק למחר.
כתב המחבר (סי' י"א סעי' א):
כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס, אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו.
בדברי המחבר נראה דאם הוא מצוי בעיר אין מזמינים שיבא עכשיו, אלא קובעין זמן שיבא ליום המזומן לדין, ומבואר עוד שאם לא בא מנדין אותו למחרתו, ומשמע שרק למחרתו ולא לערב, אבל כבר הבאנו דברי הסמ"ע שמהערב נחשב כבר למחרתו.
ובמה שכתב דמזמינים אותו פעם שנית מבאר הסמ"ע, פירוש, כשלא בא בכל אותו יום שקבעו לו, מזמינים אותו בימים של אחריו שנית, שיעמוד לדין עמו ביום הקבוע לישיבת הדיינים הסמוך לו, וכן בפעם שלישית, וכן הוא בהדיא בגמרא, דגם בפעם שניה ושלישית צריך להזמינו ליום הקבוע לישיבת הדיינים שאחריו.
והטעם שנותנים לו ג' פעמים מבאר הסמ"ע, דמי שהיה בכפרים איכא למימר אף שיוצא ונכנס שמא היה לו איזה אונס שלא היה יכול לבוא על שתי הזמנות הראשונות, וכתב עוד, דבאינו נכנס כלל אלא שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים, נראה דאינו בכלל דין זה, אלא קובעין לו זמן לבוא לדון עמו לפי ענין טירדתו שיוכל לבוא, ואם לא בא לאותו זמן מנדין אותו למחרתו, כי דוקא ביוצא ונכנס דמחשב קצת כבן עיר משו"ה מזמינין אותו ליום הקבוע הסמוך, אלא שיש לו התנצלות שיוצא ונכנס, משום הכי ממתינין לו עד זמן הג'.
ומשמע מדבריו שבאופן שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים, נותנים לו רק פעם אחת ולא ג' פעמים, כיון שאינו נכנס ויוצא.
וכתב הש"ך שאת שכר ההזמנה ישלם המלוה.
כתב הפתחי תשובה בשם התומים, דהאידנא נהיגי דאפילו לאנשי אותה עיר אחד אנשים ואחד נשים מזמינין שלש פעמים, ורק אז אם לא בא מנדין אותו, ע"ש הטעם, וכן כתב בנתיבות המשפט.
היוצא לנו להלכה:
- שולחים לנתבע ג' הזמנות שני וחמישי ושני, ושכר הזמנה ישלם המלוה, ואם לא בא משמתין אותו למחרת.
- באופן שהאדם טרוד נותנים לו זמן כפי טרדתו.
(יז) בגמרא, אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן, מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד.
הטעם מה שלא יהבינן זימנא ביומי ניסן פירש רש"י, שהן זמן קציר ובציר, והרמב"ם (פרק כ"ה מהל' סנהדרין הל' ט) כתב הטעם מפני שהעם טרודין במועדות.
הרי"ף היה לו הגירסא ולא ביומי סיון, משום חג השבועות, וכתב הנימוקי יוסף שהרמב"ם לא גרס לה לפי שהוא רק יום אחד.
ומה שאין קובעים מערב שבת לאחר השבת מבאר הרא"ש, ממעלי שבתא לבתר שבתא לא אזמינן משום דטריד בשבתא וישכח שהזמינוהו.
כתב הטור (סי' ה) בשם הרמ"ה דהא דאין קובעין זמן בניסן ותשרי ה"מ לבא מעיר לעיר, אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו.
כתב המחבר (סי' ה' סעיף ב'):
אין דנין בערב שבת ובערב יו"ט, ואם הזמינו לבעל דין לבא לבי"ד א"צ לבא. ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויו"ט ולא בא, אין קונסין אותו. וכתב הרמ"א: ויש מי שכתב דעכשיו בזמן הזה דנין בערב שבת ובערב יו"ט משום בטול מלמדים, ודוקא לענין ממון יש להקל, דהפקר בית דין הפקר, אבל בדבר איסור, אין להקל. ונ"ל דווקא דרך אקראי, לפעמים, אבל אין קובעים בית דין בער"ש ועריו"ט, וכן נוהגין.
אין קובעין זמן בניסן ותשרי, למי שאינו בעיר, לבא לדין. אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אחר כך, קונסין אותו אם לא בא.
מה שאין קונסין אותו מערב שבת לבא אחר שבת מבאר הסמ"ע לפי שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדות שבת ויום טוב שכחתי שהזמינו אותי.
וכתב הסמ"ע דבער"ש יש איסור בדבר לדיינים לדון אף אם נתפייס הבע"ד לעמוד בפניהם לדון, מפני שצריכים להיות מתונים בדין, ובערב יו"ט ובערב שבת הם טרודין, וזהו שכתב הרמ"א שבדבר איסור אין להקל, שמא יטעו באיסור מחמת טירדתן, ש"מ דבטירדת הדיינים איירי ולא בכפיית תובע לחוד. וזהו שכתב נמי דבדבר ממון יש להקל משום דהפקר ב"ד הפקר, היינו דאף שיטעו בדין מחמת טירדתן ויחייבו ממון למי שאינו חייב, זהו בכלל הפקר ב"ד, שהבית דין הפקירו בזה ולא חששו לזה החשש משום תקנת ביטול מלמדין, והוא מתרומת הדשן סימן רכ"ז שכתב שם להחמיר בחליצה דהוא איסור, וכ"ש מליתן גט בער"ש מהאי טעמא דבגט יש דקדוקים יותר.
עוד כתב הסמ"ע, דדוקא לדון אסור, אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר השבת ויו"ט מותר מצד הדיינים, אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין על זה שיבוא, ומשום הכי סיים המחבר, ואם הזמינו לבעל דין כו', ר"ל לקבל הטענות. אי נמי קמ"ל בזה דאף אם אין הדיינים טרודין כגון שיש להם אחרים שיטרחו עבורם, מכל מקום הבעלי דין א"צ לבוא.
ולגבי מה שאין קובעים זמן בניסן ותשרי כתב הסמ"ע, דאם רצו הבעלי דינים לבוא מעיר לעיר ולדון, שדנין אותן בכל החודש זולתי בערב יום טוב, דבשאר ימים אין איסור מצד הדיינים.
כתב הש"ך, דמה שאין קובעים זמן בניסן ותשרי היינו ניסן ותשרי עד אחר הרגל מפני טרדות המועדות, אבל אח"כ קובעין. אבל הגרעק"א הביא בשם הגידולי תרומה דכל החודש בכלל.
כתב הסמ"ע, שבחודש סיון קובעין מפני שאין בו יום טוב אלא יום אחד בא"י ובחו"ל ב' ימים, ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עיו"ט.
היוצא לנו להלכה:
- אין קובעים זמן בערב שבת וערב יו"ט הן מצד הדיינים לפי שאינם מתונים בדין, והן מצד הבעלי דינים, מפני שהם טרודין, וגם באופן שהוא נחוץ לא ידונו הדיינים כי אם בממונות באקראי.
- לשמוע הטענות של הבע"ד מותר בערב שבת אבל רק אם הבעלי דינים מסכימים ואין יכול לכופם לבא.
- הזמינו א' בערב שבת שיבא לבי"ד אחר השבת א"א לקנסו דאפשר שמחמת טירדת השבת שכח.
- אין קובעים זמן בימי ניסן ותשרי, וזהו רק מצד הבע"ד ואין בזה איסור על הדיינים, ואם הבע"ד מסכימים מותר.
- אבל יכולים להזמינם בימי בניסן ותשרי לבוא לאח"כ.
- י"א שדין ניסן ותשרי נוהג רק אחר יו"ט, ואחר יו"ט אפשר לקבוע דין תורה.
(יז) בגמרא, אמר רב נחמן לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה ולא לבני ריגלא בריגלא כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו וכי לדידכו כנופייכו, והאידנא דאיכא רמאי חיישינן.
כתב הרמ"א (סי' ה' סעיף ב'): וי"א דאין לקבול בבית הכנסת בניסן, ולא בימים נוראים, אפילו על בני כפרים שבאו למנין, אלא קבעינן להו זמנא אחר הרגל, ואם יש דחייה ורמאות, דנין לאלתר. ויש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי, קבעינן זמנא אף בהם, והיכא דנהוג, נהוג.
