חכמה ומוסר
נתת ליראיך נס להתנוסס
התורה כרוכה בהתמסרות
נתיבי החיים של היהודי, כרוכים תמיד במאמצים והתמסרות ונתינת לב, ואכן רק כשהשמיעה בקול ה' וההליכה בדרך התורה באים על ידי הבלגה על קושי ועל ידי ויתור על נטיית הלב והתגברות על היצר, אזי נחשב לעבד לה' הנכנע אליו ומציית לו. ורק בכך נידונים מעשיו כמעשה אדם בעל צלם אלוקים אשר קובע את דרכו מתוך בחירתו החפשית, ורק באופן זה הוא נעשה שליט ומלך על עצמו.
אמנם לעיתים מזמנים לו לאדם מן השמים מהמורות וקשיים החורגים מהשיגרה, המעמידים בפניו התמודדות בדרגה יותר קשה ממה שהורגל אליה. מצבים אלו בחיים מהווים מצד אחד הזדמנות נשגבה, ומאידך יש בהם סכנה עצומה, אלו הם שעות מבחן הדורשות מן האדם התאמצות מיוחדת והתגברות בנפשו לעמוד בנסיון.
עבור האדם החפץ להתקדם ולהתעלות בהר ה', מהווים מאורעות כאלו הזדמנות פז להוציא לפועל את השקפותיו הנעלות ולבטא את דרגותיו בנאמנותו להשי"ת, ובכך לקבוע את מציאותו במעלה יותר רמה, אחר שכבר עמד בנסיון בפועל.
התכוננות מראש לנסיונות מחזקת את העמידה בהם
המציאות הזאת שסדר החיים מלווה במצבים של נסיונות, היא דבר שנחוץ לו לאדם שידע אותו מראש, שבכך יקל עליו לעמוד בהם, כי כאשר יבוא בפניו הקושי בקיום התורה והמצוות ויזכור כי הכל רק נסיון ומבחן, ודאי ישיש להוכיח כי יכול יוכל לה. ויתבונן כי הנה ה' נצב עליו וממתין לו כאב המנסה את בנו ומצפה לראותו עומד בו בהצלחה, וכמה נחת רוח יהיה לפניו יתברך כאשר יעמוד בזה.
ובפרט בראשית הדרך, כאשר יהודי נכנס לעול עבודת ה', ומקבל עליו להתנהג כראוי, ולמלא את תפקידו בשלימות, אזי נעמדים בפניו כל ענייני העוה"ז, והיצר והנטיות מושכים אותו לכל מיני כיוונים המנוגדים לתורה, והוא עומד בפני נסיונות גדולים העלולים להביאו לידי רפיון ידים. ולכן יש להתכונן ולדעת שהשלב הראשון בכל כניסה לעבודה הוא מסירות נפש, וצריך שתהא החלטה וקביעה בנפשו שנלחמים ולא מוותרים, ואכן אם מתעקש על שלו בעוז, זוכה לאחר מכן להגיע למנוחה ולשלווה, ולהיות עולה ומתעלה. ונוסף לזה, על ידי עצם ההתמודדות נעשה מלומד מלחמה לנצח במלחמת היצר.
על ידי הנסיונות רוכשים מעלות וקנייני קודש
כל מציאותו של עם ישראל נרכשה בדם הנסיונות. הקב"ה בחר באברהם אבינו ע"ה רק לאחר שבחנו וצרפו בעשרה נסיונות, ורק לאחר שעמד בהם בתוקף איתנותו 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך', כרת עמו הקב"ה ברית אהבה וידידות, ומכך נוצר המציאות של עם ישראל.
בכל פעם שמגיע לידי נסיון ועומד איתן ומחזיק בדרכו, מתגדל ונעשה מציאות יותר רוממה, ורוכש קנייני קדושה ותורה בנפשו. כל עמידה בנסיון וויתור מעצמו למען השי"ת, יש כאן נתינה של עצמו לה', ועל כן נכנס לחלקו ונעשה שלו ומתקדש בקדושתו יתברך, וכמידת הקושי והוויתור כן היא מידת התעצמות הקדושה בנפשו ובעצם מציאותו.
הרבה דרגות בנסיונות והצדיק עומד בכולם
האדם העומד כגבור חיל בכל סוגי הנסיונות, הוא אשר מתעטר בנזר הנצחון. כי יש שנאלץ להתאמץ מאד בגוף ובנפש עבור קיום התורה והמצוות. ויש שנאלץ להתמודד עם לעג ובזיונות מחמת דביקותו בתורה, ויש שמשום כך יוצרך כל חייו לחיות בקושי ובשפלות. ויש שמרגיש כאילו ניטל חייו ממש, וצריך מסירות נפש לשם זה.
ומאידך יש דרגות רבות בחובת קיום המצוות, יש מצוות ועבירות חמורות שחייב בהם מדאורייתא. ויש מצוות שחיובם רק מדרבנן, ויש שחיובם משום שאמרו על כך 'רוח חכמים נוחה הימנו', ויש דרגה של 'הידור', ויש 'מנהג', וכן יש דרגה של 'בעל נפש יחמיר על עצמו'.
והנה הצדיק אפילו כשעומד לפניו דבר שמצד החיוב הריהו בדרגה הקלה ביותר, ומאידך הרי זה נסיון הקשה ביותר, בכל זאת הוא עומד בכך בנחת והסכמה. ואין עולה במחשבתו שום צד של הוה אמינא להחליש את עמידתו, כיון שמשום נאמנותו לה' אף דבר לא יזיזנו מדרך התורה, ולא יוותר כחוט השערה גם אם השיקולים החיצוניים הם גדולים ועצומים. [ודוגמא לדבר אביון מרוד ובעל חוב גדול ויש לו טירדות רבות וקשיים עצומים והעניות נוטלת ממנו את ישוב דעתו וגוזלת ממנו זמן יקר לעבודת ה', והנה מצא בשב"ק מטמון גדול שיכול להציל את כל מערכת חייו, ויוכל עי"ז להרבות בתורה ובעבודת ה' ולעשות צדקה וחסד, ויהיה לו בזה חיים טובים הוא ומשפחתו כל הימים. אלא שיש בלקיחת חפץ זה צד של איסור מוקצה, ונפסק בזה שבעל נפש יחמיר על עצמו. ולכן כשם שאם היה מדובר בחפץ פעוט וקל ערך לא היה מתיר לעצמו, כמו כן אין גודל הנסיון משנה את דעתו והשקפתו, ושש ושמח להקריב מעצמו בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו ית"ש].
מלכתחילה אסור להביא עצמו לידי נסיון
אמנם למרות כל המעלות שהאדם זוכה להם על ידי הנסיונות, הרי מאידך מהווה כל נסיון גם סכנה עצומה, שמא ח"ו לא יעמוד בדבר. ועל האדם לברוח מן הנסיון כמפני האש ואף אם סבור הוא שיעמוד בזה, אסור לו ליטול אף סיכון קל שבקלים שמא ח"ו יעבור את פי ה' קטנה או גדולה. ועל כך אנו מתפללים בכל יום 'ואל תביאני לידי נסיון'.
וכדאיתא בחז"ל 'אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל' (סנהדרין קז.). ואמרו שהוא עצמו הצטער והתחרט על הבקשה של 'בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי'. שלמרות שהיה רצונו להתקדש ולהתעלות על ידי הנסיון, וכמו שאמר 'צרפה כליותי ולבי', כלומר שעל ידי העמידה בנסיון יעשה מציאותו מטוהר ומצורף מכל סיג, בכל זאת אסור לאדם להביא עצמו לסכנה רוחנית זו.
המכניס עצמו לידי נסיון נקרא רשע
וכך גם אמרו בגמרא על ההולך במקום שעלול לראות מראות אסורות – 'אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא' (בבא בתרא נז:), ואפילו שמדובר שם במי ש'עוצם עיניו מראות ברע', בכל זאת עצם הדבר שנכנס לדרך זו שיכול להיכשל בה, באופן שהיה יכול לילך בדרך אחרת, הרי הוא רשע, משום שהכניס את עצמו לידי נסיון. ואמרו חז"ל – 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי' (ברכות כט.).
ובפרט כאשר האדם מכניס עצמו לדבר או למקום שיש בהם נסיון תמידי שזה איסור גמור, גם אם ליכא דרכא אחרינא. שהרי יש אצל האדם זמנים מזמנים שונים, ולפעמים תוקפו יצרו ויש לאדם זמנים של חולשה ורפיון, ועלול להתחיל עם הוראת היתר, או שמדמה למצוה. ולפעמים היצר מפתה אותו במידה קטנה, והיום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, וסופו מי ישורנו.
ובדורותינו לדאבונינו הרחוב פרוץ עד מאד, והשטן אורב בכל פינה, וגם בתוך הבית פנימה קיימת סכנת המחשבים והפלאפונים, שאפשר להגיע עמהם לכל מיני מרעין בישין רח"ל. ומי שאינו מוכרח זאת לצורך גמור, הרי גם אם אומד את עצמו שיוכל להיזהר ולא יכשל, הרי הוא עדיין נכלל בגדר 'עוצם עיניו' שנחשב רשע אם איכא דרכא אחרינא, אולם באמת מי יוכל להבטיח לעצמו שתמיד יוכל לעמוד בנסיון, ולכן הירא את דבר ה' חלילה לו מלהסתכן בכל אלו, ואל לו לחשוש להפסד ממון ופרנסה, 'כי אין מחסור ליראיו'.
וכשם שכל אחד חייב לשמור על עצמו, בוודאי שמוטל עליו להיזהר ביותר בנוגע לחינוך בני ביתו, וכמי שחובת החינוך עליהם הרי מוטל על ההורים לדאוג לכך שצאצאיהם לא יתקרבו לכלל נסיון. להרחיק אותם כמטחווי קשת מן הרחוב, ואפילו אם יש בזה איזה צורך ואפילו צרכי מצוה, יש להמנע מכך בכל תוקף, כי בכל מקום עלולים להיות פרצות וסכנות, ולדאבונינו אנו במצב של 'שכיחא הזיקא'. וצריך לדאוג בכל מידת האפשרות שיהיו רק בהיכלי התורה ובמקומות אשר רוח חכמים נוחה מהם, וגם למנעם מכל קשר והימצאות עם אדם שאינו ירא שמים וירא חטא.
מצב הנסיון אינו מוכיח על שפלות
צריך לדעת שכל מיני מצבים של נסיונות הבאים על האדם, אין הם הוכחה על היותו שפל וירוד, ואין בהם כלל ביטוי של גנות וקטנות. ולא יבהל ואל יפול ברוחו, ואל ירפה הדבר את ידיו, כי זהו טבעו של האדם שהוא 'יעלו שמים ירדו תהומות'. ואדרבה איתא בחז"ל 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'. ולפעמים הדבר נובע שמכיון שכבר הוכיח את עצמו בדרגה הראשונה, מזמינים לו עתה מן השמים התמודדויות יותר קשות. וכענין הכתוב – 'למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא' (דברים ח, טז).
ויש שהאדם מתאונן ומצטער על קושי הנסיונות, שלמרות שמתגבר על יצרו וכובש את רצונו, כואב לו הדבר שנאלץ לוותר כל כך ולהקריב מעצמו. אולם הצדיקים רואים בכך את אושר חייהם שניתן להם הזדמנות כה מופלאה להקריב ולתת מעצמם למען ה', וששים בדיצה לעשות רצון קונם וחפץ צורם, אשר זוכים לקיים במחיר יקר כל כך. ועצם ההתמודדות נותנת לצדיק סיפוק עצום שהוא מצליח לעמוד בה, והוא מתענג בזה עד שכדאי לו כל מציאות חייו עבור אושר זה. וכל אלו הנסיונות מספקים לו אושר אין קץ. כי למרות שצריך להתרחק מן הנסיון אבל כאשר כבר בא הדבר לידו אין הצדיק מצטער על כך, אלא שש ומאושר על ההזדמנות שניתנה לו להוכיח את אהבתו ומסירותו להשי"ת.
עמידה בנסיון מרומם את האדם
וכאשר האדם זוכה לעמוד בנסיון הרי הוא מתעלה ומתעטר ברוממות, ואיתא במדרש (בר"ר נה, א) שנסיון הוא מלשון 'נתת ליראיך נס להתנוסס', כלומר נס מלשון הרמה והגבהה. כי על ידי שעומד בנסיון הריהו מתגדל עתה במדריגה יותר גבוהה ונעלית. ואלו המעלות שהיו אצלו רק באופן של בכח מתעצמים במהותו ונעשה מציאות של קדושה. כי ככל שהאדם מתאמץ יותר ומתמסר לדבר ה', הריהו קונה ורוכש את המעלות בעצמותו. וכפי שהיה בעם ישראל, שעל ידי שעמדו בנסיון של 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' נעשו 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' (ירמיה ב).
כאשר האדם מצטער ומתאמץ עבור עבודת השי"ת ושמירת תורתו, זוכה לבסוף להרחבה והארה, בחינת 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'. כי על ידי ההליכה בדרך התורה ועמל יגיעת התורה גם כאשר הוא מצב של חושך ואפילה, כנגד זה זוכה לאור גדול של קדושה וקירבת ה' ולאורה של תורה במידה רבה יותר מאשר לפני כן, דמכיון שהוכיח בפועל מסירותו לה' וביטא בזה שהתורה והמצוות היא רצונו וכל עניינו, לכן זוכה שבאמת מתאחד עם התורה ונעשית שלו. וכדכתיב 'משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו' - שעל ידי שהאדם רץ אחר ה', המלך מכניסו לחדריו הפנימיים, וכדאיתא במדרש, דהיינו 'חדרי תורה' ו'חדרי מרכבה'.
