הואיל משה פרשת חיי שרה
הרב יצחק מאטצען מח"ס הואיל משה ושא"ס
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה: ואיתא במדרש רבה (פרשה נ"ח-ג), רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה, אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינות ע"כ, המדרש הזה תמוה דמדוע ביקש לעוררן דייקא ע"י שדרש מאמר זה לפניהם.
והנבס"ד, דהרמ"א בשו"ע אבן העזר (סי' קע"ח ס"ג) כתב, גדולה שזינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא, והוא אחר, מותרת לבעלה ישראל, אבל זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל, והוא מהמהרי"ק (שורש קס"ח), וכתב הבית שמואל (סק"ד) כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו, דהא לא כתיב ומעלה מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כתיב עיי"ש.
והמהרי"ק הביא ראיה, מהא דאיתא במסכת מגילה (דף ט"ו.) וכאשר אבדתי אבדתי, כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך, דעד עכשיו באונס ועכשיו ברצון, שמע מינה שמאותה שעה נאסרה על מרדכי, והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל וכו', ואפי"ה נאסרה על מרדכי בעלה וכו' עיי"ש.
ועיין בשו"ת בית יעקב (סי' ל"ט) במעשה שעשתה ברצון כדי להציל את הבועל שאיימו עליו להורגו, והביא דברי המהרי"ק והאריך בסתירת ראיותיו, ורק באסתר שהיתה בספק שמא לא יעלה בידה להציל לכן נאסרה וכו', ומסיק להתירה לבעלה עיי"ש, ועיין בשבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז) בסיעת בני אדם שנסעו בדרך וקמו עליהם חבורת רוצחים, ואשה אחת מביניהם מסרה עצמה להם לזנות ועי"ז הצילה את כולם, וציין לדברי הבית יעקב הנ"ל, וחלק עליו והאריך לחזק דברי המהרי"ק, ומסיק כן להלכה דאף שעשתה בהיתר אסורה לבעלה, ומ"מ בעצם הדבר מודה שהותר לה לעשות עיי"ש.
ועיין בנובי"ת חיור"ד (סי' קס"א) שכתב, ומ"מ גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה, ולפי שאני לעת עתה בכפר לא אוכל לזכור באיזה תשובה, וכדמדומה אני שהוא תשובות בית יעקב, באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה עם חבורת לסטים שכמותו להרוג את כולם וכו', ואני אומר כיון שאמרו חז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד, א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות וכו', ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל וכו' עיי"ש.
ולכאורה י"ל, דאיתא במסכת כתובות (דף ג:), ולדרוש להו דאונס שרי, וכתבו התוס' (ד"ה ולדרוש), וא"ת והא אמרינן בסנהדרין (דף ע"ד.) על כל עבירות יעבור ולא יהרג חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעא דמצרי, דכתיב וזרמת סוסים זרמתם, ומייתי ראיה מדפריך בסנהדרין (דף ע"ד:) הא אסתר פרהסיא הוואי, ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא, משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא, ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה דתה ובא עליה עובד כוכבים, לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר, דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה, ואין נראה לריב"ם, דהא ע"י ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה כדאמר הכא דאיכא פרוצות וכו', ואמר נמי במגילה כאשר אבדתי אבדתי, כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך, אלמא לגבי בעלה לא חשיבא ביאת מצרי כביאת בהמה וה"ה לבועל וכו' עכ"ד.
ועיין בתרומת הדשן (סי' רי"ט) שהסתפק בדעת ר"ת לענין לאוסרה על בעלה, ועיין בחידושי חת"ס שהאריך בזה דאף לדעת ר"ת נאסרה על בעלה וכן מבואר בשיטה מקובצת, ועיי"ש שמבאר החילוק בין האיסור על הבועל או על הבעל, אמנם המאירי (שם) ובסנהדרין (דף ע"ד:) נקט להדיא בדעת ר"ת שביאת גוי אינה אוסרת לבעל, ולפי"ז צ"ל דגם באסתר לא היתה נאסרת על בעלה במה שנלקחה לאחשורוש, ועיין בשיטמ"ק דלר"ת י"ל דאסתר הכי קאמרה, דאף שמן הדין מותרת לו, מ"מ שמא מרדכי לא יחפוץ בה משום דהו"ל פגומה בבעילת עכו"ם עיי"ש.
ומעתה לפי שיטת ר"ת דביאת עכו"ם אינה ביאת איסור לחייב עליה מיתה ואף מותרת לבעלה, א"ש הא דלא מסרה אסתר את עצמה למיתה כדי לימנע מג"ע, שכן בביאת עכו"ם אינו בכלל ג"ע, וי"ל דלשיטת זו גם הנוב"י יודה דהותר לה לבוא אל המלך ולא היתה זקוקה למסור נפשה כדי להנצל מאחשורוש.
ובספר חיי נפש (פרשת לך) כתב, דפלוגתת הר"ת והריב"ם אי ביאת עכו"ם חייבין עליה מיתה וחשיבא ביאה, תליא בפלוגתת התנאים אי עכו"ם חשיבי בכלל אדם, דהר"ת דס"ל דביאת עכו"ם חשיב כביאת בהמה, ס"ל כר' שמעון במסכת יבמות (דף ס"א.) דאתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, ולכן כיון דעכו"ם אינם בגדר אדם לכן ס"ל דביאת עכו"ם אינו בגדר ג"ע, משא"כ הריב"ם דס"ל דביאת עכו"ם מיקרי ביאת איסור, ס"ל כר"מ דדריש בסנהדרין (נ"ט.) שאפילו עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, מדכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ועיי"ש ברש"י דר"מ ס"ל דעכו"ם חשיב בכלל אדם, ולכן גם לענין ביאת איסור נחשבת ביאת עכו"ם ביאה עכ"ד.
ואיתא במסכת ברכות (דף ס"א:), תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, אמר ליה עקיבא אי אתה מתיירא מפני מלכות, א"ל אמשול לך משל וכו' עיי"ש, ולפי"ז י"ל דמה דאיתא במדרש שר"ע היה דורש ברבים היתה באותה תקופה שגזרה המלכות ואסרו לימוד התורה, ור"ע היה מקהיל קהילות ויושב ודורש, ולכן היו הציבור נתנמנם דסברי שאין להכניס עצמם לכלל סכנה לצורך קיום המצוה ולכן נמנעו מלעסוק בתורה, וכה ראיתי בספר חמודי צבי (בפרשתן) שכתב כעי"ז.
ולכאורה זה תליא במחלוקת הראשונים אם האדם רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו על כל מצוות התורה, דפליגי בהא דכתיב וחי בהם אם הוי חיוב שהכתוב מזהיר שצריך לעשות הכל כדי שיחיה ולא ימות, וממילא דאסור למסור נפשו על שאר המצוות, או דוחי בהם הו"ל רק בגדר רשות, דהיינו דליכא חיוב למסירת נפש על כל המצוות כמו על שלש העבירות, אבל אם רוצה להדר ולמסור נפשו רשאי, דשיטת הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ה ה"ד) הוא, דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, אך התוס' בע"ז (דף כ"ז:) ד"ה יכול, כתבו דאם חפץ למסור נפשו על שאר המצוות רשאי, וכ"ה שיטת הרא"ש (שם) פ"ב סי' ט', וכ"כ הסמ"ק סי' ג', וכ"כ הר"ן בשבת (דף כ"ב: מדפי הרי"ף) גבי מעשה דאלישע בעל כנפים שלכן הסתכן על קיום מצות תפילין, דאעפ"י שאינו מחוייב ליהרג על קיומיה אפי"ה רשאי למסור נפשו עליו ומקבל שכר וכו' עיי"ש, וכן פסקו בטור יור"ד (סי' קנ"ז) עיי"ש, ולפי"ז י"ל דר"ע ס"ל כשיטת הראשונים דאם ירצה למסור נפשו על שאר המצוות רשאי ולכן הקהיל קהילות ולמד עמהם תורה, משא"כ הציבור ס"ל כשיטת הרמב"ם, ולכן לא רצו למסור נפשם לשמוע את דבר ה' מר"ע כיון שאיסור יש בדבר, ולכן נתנמנמו.
והנה הב"ח ות"ח כתבו להוכיח כשיטת הרמב"ם הנ"ל דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, מדאיצטריך קרא וחי בהם ולא שימות בהם לשאר מצות דיעבור ואל יהרג, דקשה למ"ל קרא דוחי בהם, הא מדגלי לן התורה דבע"ז החמורה דיהרג ואל יעבור מדכתיב בכל נפשיך אפילו הוא נוטל את נפשיך, א"כ ממילא משמע דבשאר עבירות אינו מחויב למסור נפשו ולמ"ל קרא דוחי בהם, אלא ע"כ דהקרא דוחי בהם אתי להורות דחייב להחיות את עצמו ואינו רשאי למסור את עצמו למיתה בשאר מצות, והיינו כשיטת הרמב"ם הנ"ל, ולפי"ז לכאורה קשה על הפוסקים דחולקים על הרמב"ם קושית הב"ח והת"ח.
וכתב בספר חמודי צבי (פרשת בראשית) לתרץ, דהנה רש"י (עה"ת) עה"פ וחי בהם כתב, וחי בהם לעולם הבא שאם תאמר בעוה"ז והלא סופו הוא מת עיי"ש, ולכאורה קשה דדברי רש"י המה נגד גמרא הנ"ל דילפינן מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם הרי דקרא קאי אחיות דעוה"ז, וכתב בספר פרדס דוד (פרשת בלק) דדבר זה תלוי בפלוגתא דר"מ ור"ש, דלר"מ דס"ל דאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, א"כ לדבריו דהך קרא קאי על עכו"ם, בהכרח דלא יתכן לפרש דוחי בהם קאי על עולם הבא, דהרי בירושלמי מובא בתוס' בע"ז (דף י.) ד"ה ווי לה מבואר דעכו"ם אין להם חלק לעולם הבא, וא"כ מוכרח דקאי על חיי עוה"ז, ולהורות לנו וחי בהם ולא שימות בהם, אמנם לר"ש דס"ל דאדם ממעט עכו"ם, ממילא הך קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ממעט ג"כ עכו"ם, ולדידיה שפיר פירש"י דקרא דוחי בהם קאי על עולם הבא, וממילא לא קשה דרש"י יהיה נגד גמרא הנ"ל דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, די"ל דהנך דדרשו כן אזלי בשיטת ר"מ הנ"ל דהאדם מרבה עכו"ם ממילא ע"כ דהקרא דוחי בהם קאי על עוה"ז ושפיר דרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, ורש"י בחומש פירוש אליבא דר"ש דאדם ממעט עכו"ם ושפיר קאי הך קרא דוחי בהם על עולם הבא.
ולפי"ז ממילא מתורץ קושית הב"ח והת"ח על החולקים על הרמב"ם וס"ל דגם בשאר מצות יכולים למסור עצמן להריגה, למ"ל קרא וחי בהם ולא שימות בהם, משום דאליבא דאמת דפסקינן כר"ש דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, ואדם ממעט עכו"ם שוב קאי הך קרא דוחי בהם על עולם הבא וכדברי רש"י הנ"ל דאי בעוה"ז הלא סופו הוא מת, וממילא לא דרשינן כלל הך דרשא דוחי בהם ולא שימות בהם, ולכן שפיר ס"ל דאם רוצים להחמיר על עצמם בשאר מצות למסור נפשם רשאי עכ"ד.
ובזה יבואר המדרש, ר"ע היה יושב ודורש, ראה שהיה הציבור מתנמנמים, והבין דהוא משום דהם ס"ל דאסור למסור נפשו על שאר המצוות, ולכן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, דמשמע מזה דהיה זה זכיה לאסתר שנלקחה לבית אחשורוש ומלכה על קכ"ז מדינות, הלא עי"ז נאסרה לבעלה, וע"כ דלא נאסרה על בעלה משום דביאת מצרי אינה נחשבת כביאה ומשום דעכו"ם אינם בכלל אדם, ולפי"ז י"ל דקרא דוחי בהם קאי על עולם הבא, ולא דרשינן להך דרשא דוחי בהם ולא שימות בהם, וממילא אם רוצים להחמיר למסור נפשם על שאר מצות התורה מותר ודו"ק.
ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה: וכתב רשיז"ל, ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה עכ"ל, אך בבראשית רבה (פרשה מ"ה-ז) איתא, שנגזר על שרה למות אצל המעשה כשגירשה את הגר שפחתה עיי"ש, ובספר מאיר עיני חכמים (מהדורא תליתאה) העיר, דהלא מיתת שרה היתה ל"ז שנים אחר גרישות הגר עיי"ש.
והנבס"ד, עפי"מ שהקשו המפרשים, דהיאך היה יצחק נעקד על ידי אברהם, הלא יצחק היה עולה תמימה, ולקרבן עולה צריכים כהן עכ"ק, ובפשיטות לק"מ, דאיתא במסכת נדרים (דף ל"ב:), א"ר זכריה משום ר' ישמעאל, ביקש הקב"ה להוציא הכהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון, א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם, שנאמר נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית איביך הדום לרגליך, ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק עיי"ש, הרי דאאע"ה היה כהן, ושפיר היה יצחק נעקד ע"י אברהם.
אך יש להעיר, דהטו"ז באהע"ז (סי' כ"ו סק”ב), ובספר דורש לציון (דרוש י"ג) הקשו, לפימש"כ הרמב"ם בה' אישות (פ"א ה"ד), דהבועל אשה בלא קידושין או פילגש עובר בלאו דלא תהיה קדשה מבנות ישראל, א"כ איך לקח אאע"ה פלגש כיון דקיים כה"ת כולה, ותי' בשו"ת שם אריה חאבהע"ז (סי' י"ז), לפימש"כ הרמב"ם בה' מלכים (פ"ד ה"ד) דרק להדיוט אסור פילגש אבל למלך מותר בפילגש, והקב"ה נתן לאאע"ה את כל ארץ כנען כמ"ש לזרעך אתן את כל הארצות הזאת, א"כ היה לו דין מלך ומלך מותר בפילגש עכ"ד.
ולפי"מ דאיתא בירושלמי שקלים (פ"ו ה"א), דאין מושחין כהנים למלכים, דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, וכתיב בתריה לא יהיה להכהנים הלוים חלק ונחלה עם אחיו עיי"ש, א"כ איך אפשר לומר דאאע"ה היה מלך וכהן בהדדי, ועיין בספר עיר דוד (אות רל"ט).
אך י"ל, דבהואיל משה (ח"ז אות קפ"ב) הבאנו מש"כ השפע חיים זצ"ל בירחון ישראל סבא (ירחון י') הטעם דאין מושחין כהנים למלכים, דכיון דאמרינן דכהנים הוי שלוחי דידן, ומלך הוא שלוחא דרחמנא, כדכתיב כי לה' המלוכה, וכדכתיב בשלמה (מלכים א'-כ"ט) וישב על כסא ה', וכיון שהמלוכה הוא במעלה יותר גדולה מן הכהונה, שכהן הוא שלוחא דידן ומלך הוי שלוחא דרחמנא, לכן אין מן הראוי שיהיה כהן גם מלך, משא"כ אי ס"ל דכהנים הוי שלוחא דרחמנא ושוים המה במעלתם, אז שפיר י"ל דכהן אפשר להיות גם מלך עכ"ד, ולפי"ז י"ל דאי ס"ל דכהנים הוי שלוחי דרחמנא אז שפיר י"ל דכהן אפשר להיות מלך כיון דשוים המה במדרגה ושפיר י"ל דאאע"ה היה כהן ומלך בהדדי.
והמפ' הקשו דהיאך נשא אאע"ה את הגר, כיון דהיתה שפחה הרי לא שייך בה קידושין, וא"כ היתה פילגש וכמש"כ רש"י סוף פרשתן (פרשה כ"ה-ו), ולשיטת הרמב"ם בהל' אישות (פ"א- ה"ב) דכל שהיא בלא קידושין איכא בה לאו דלא תהיה קדשה, ועיין בטו"ז חלק אבהע"ז (סי' כ"ו סק"ב) עיי"ש, ובספר אור תורה (פרשת לך אות מ"ט) כתב, דהא קיי"ל ביור"ד (סי' רס"ז סס"ט) דאם בא על שפחתו הוה הולד בן חורין לכל דבר, דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומסתמא שחררה כדי שלא לעבור אאיסור, אמנם י"ל דכיון דאאע"ה לא קיים עדיין מצות פו"ר, שוב י"ל דלא שחררה, ועכ"ז לא עשה איסור, משום דעשה דפו"ר דוחה הלאו דלא תהיה קדשה עיי"ש.
אך י"ל דע"כ שחרר אאע"ה את הגר, דהבעלי תוס' עה"ת (סו"פ חיי שרה), והמהרש"א במסכת יבמות (דף ק:) הקשו, דהיאך נשא אאע"ה את הגר שהיתה מצרית דעתידה תורה לאסור, ואאע"ה הלא קיים כל התורה כולה, וכתיב לא יבוא מצרי בקהל ה' עכ"ק, ובפשיטות י"ל, דכיון דאאע"ה לא קיים מצות פו"ר, י"ל דעשה דפו"ר דחי הל"ת דלא יבוא מצרי, אך לכאורה קשה לפימש"כ המפ' דעשה דוחה רק חד לאו ולא שני לאוין, א"כ א"א לומר דאאע"ה נשא את הגר מכח עשה דוחה ל"ת, דהא איכא כאן שני לאוין לאו דמצרית ולאו דלא תהיה קדשה, כיון דהגר היתה שפחה, ועכצ"ל דבודאי שחרר את הגר.
אך י"ל לפימש"כ מו"ר בשו"ת בנין צבי (ח"א סי' מ"ז אות ז') לחדש, דבכהנים שפיר אמרינן דעשה דוחה אף ב' ל"ת, לפי"ד המנ"ח (מצוה תקנ"א) דהלובש כלאים עובר בב' לאוין משום לובש ומלביש, כדאיתא במסכת מכות (דף כ:) דהמקיף לעצמו לוקה ב' משום מקיף וניקף, ולפימש"כ הרמב"ם בה' כלאים (פ"י ה"לא) דהמלביש לחבירו כלאים עובר בל"ת, א"כ הלובש כלאים חייב ב' משום מלביש ומשום לובש עיי"ש, וכ"ז הוא רק למ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין, אבל למ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אינו חייב רק משום מלביש ולא משום לובש, כמבואר שם דהא דניקף חייב הוא רק למ"ד לשאב"מ לוקין.
ונודעים שיטת רש"י במסכת תמורה (דף ד:) דכהנים לקי אף בלאו הניתק לעשה כיון דרבי בהו רחמנא קדושה יתירא לכן מחמירין עלייהו טפי מישראל ולוקין אף על לאו הנל"ע, ולפי"ז ה"ה די"ל דכהנים לוקין על לאו שאב"מ, דלא בעינן בכהנים שיהא דומיא דלאו דחסימה, וא"כ בכהנים איכא שני לאוין בכלאים משום מלביש ומשום לובש, ועכ"ז גילתה התורה דכהנים חייבים בציצית, וע"כ מוכח מזה דבכהנים ס"ל דעשה דוחה שני לאוין עכ"ד, ולפי"ז י"ל דכיון דאאע"ה היה כהן שפיר י"ל דנשא את הגר אע"ג דלא שחררה, ואף דאיכא כאן שני לאוין לא יהיה קדש ולא יבוא מצרית, דהלא בכהן אמרינן עשה דוחה שני לאוין.
ובספר פלח הרימון (כלל ה') כתב הטעם שלא נשחט יצחק מפני שהיה פסול להקרבה, דהא קיי"ל דקרבן בלא ידיעת הבעלים פסול, וקרבן של שותפים שנקרב בלא ידיעת שותף אחד, אותו חלק פסול, כמש"כ התוס' במסכת קידושין (דף כ"ג:) ד"ה דאמר רב הונא, דזה אי קרבן פסול להקרבה בלא ידיעת בעלים תליא אם כהנים הוי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, דאי הוי שלוחי דרחמנא הקרבן כשר אף בלא ידיעת הבעלים, כיון שהקב"ה הוא המשלחו והקב"ה יודע בו, משא"כ אי כהנים הוי שלוחי דידן צריך המשלח לידע מהקרבת הקרבן, ולכן קרבן בלא ידיעת הבעלים פסול, והנה חז"ל אמרו במסכת קידושין (דף ל:) דשלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו עיי"ש, וכיון ששרה אמנו היתה שותף ביצחק והיא לא ידעה שאאע"ה לקחו לקרבן, נמצא שהיה יצחק פסול לקרבן עיי"ש.
ולפי"ז יבואר הני שני מאמרים, דבאמת מתה שרה מחמת בשורת העקידה וכדפירש"י ז"ל, אך אי שרה לא היתה סברה דאאע"ה הוא כהן, לא היתה מאמינה שאאע"ה עקד את יצחק, דהרי הוא אינו כהן כיון שהוא מלך ואין מושחין כהנים למלכים, אך כיון שגירשה את הגר, דס"ל דאאע"ה לא שחררה ונשא אותה מכח עשה דוחה ל"ת, ואף דאיכא שני לאוין לאו דמצרית ולאו דלא תהיה קדשה, עכ"ז י"ל דנשא אותה מכח עשה דוחה ל"ת, דהרי בכהן ס"ל עשה דוחה שני לאוין, הרי דדעתה של שרה הוא דאאע"ה היה כהן, ואע"ג דהיה מלך, דס"ל כהנים שלוחי דרחמנא, ואי ס"ל דכהנים המה שלוחי דרחמנא שפיר יכולין להקריב קרבן אף בלי ידיעת הבעלים, ולכן היתה יכולה להאמין שאברהם עקד את יצחק, ומשו"ה יצאה נשמתה ודו"ק.
ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה: ואיתא בבראשית רבה (פרשה נ"ח-ה), ויבא אברהם, מהיכן בא, ר' לוי אמר מקבורתו של תרח לשרה בא, אמר לו ר' יוסי, והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים, אלא מהיכן בא מהר המוריה וכו' עיי"ש, ובספר מגלה עמוקות (תנינא) עה"פ ויבא אברהם כתב, דאיתא במסכת סנהדרין (דף כ"ב.), אמר ר' יוחנן, כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו עיי"ש, וז"ש ויבא אברהם מהר המוריה, שהיה מצטער על חורבן מקדש עכ"ד, וצ"ב.
והנבס"ד, עפימש"כ (שם) דלכן כתיב כ"ף קטנה, שאברהם נצטער על שלא חיתה שרה עוד כ"ף שנים, כמו שאברהם חי קע"ה שנים כנרמז במלת מכפלה (גימטריא קע"ה), כדאיתא במסכת סופרים (פרק ט"ז הלכה י'), שלכן יש קע"ה פרשיות כנגד שנותיו של אברהם עיי"ש, והטעם הוא סוד תורת חסד על לשונה וחסד לאברהם, ולכן הוצרך אברהם שהוא איש החסד להיות כמנין פרשיות של תורת חסד, מזה הטעם רצה אברהם שתחיה שרה ג"כ קמ"ז שנים שהוא כנגד מזמורים של תהלים, כדאיתא במסכת סופרים (שם הלכה י"א), קמ"ז מזמורים של תהלים שהוא כנגד קמ"ז שנה של יעקב, כמו שהתורה שבכתב כנגד אברהם כן ג"כ תהלים שתיקן דוד הוא כנגד שרה אשת אברהם, או כנגד התחלת וסוף חומשי תורה הם בגימטריא קמ"ז (שהם אותיות ב' מ' ו' מ' ו' י' ו' ו' א' ל' ביחד הם קמ"ז), ולכן היה אברהם מצטער על כ' שנים שלא השלימה חשבון קמ"ז עכ"ד.
ואיתא במסכת שבת (דף קט"ו:), תנו רבנן, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה (נו"ן הפוכה), לומר שאין זה מקומה (דמקומה הוא במסע הדגלים בפרשת במדבר), ועתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתוב במקומה, ולמה כתבה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות (בין ויסעו מהר ה' למעשה דמתאוננים), רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו, כמאן אזלא הא דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן, חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה כמאן כר' דס"ל דז' ספרי תורות הן, והת"ק ס"ל דחמשה תורות הן, ומה שעשה לה סימניות הוא מפני שאין כאן מקומה עיי"ש.
ולפי"ז י"ל, דזה שאאע"ה נצטער על שלא חיתה שרה עוד כ"ף שנים כנגד התחלת וסוף חומשי תורה, א"ש למ"ד דס"ל דאיכא חמשה חומשי תורה, אך למ"ד דאיכא שבעה ספרי תורות דפרשת ויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו, לא א"ש החשבון.
ואיתא במסכת גיטין (דף ס.), אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה, תורה מגילה מגילה ניתנה (כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותופרן), שנאמר אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, ר"ש בן לקיש אומר, תורה חתומה ניתנה (לא נכתבה עד סוף ארבעים שנה לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן), שנאמר לקוח את ספר התורה הזאת עיי"ש.
ובספר עיר בנימין (ח"א אות קנ"ו) כתב, דמחלוקת רבי והת"ק אי איכא חמשה חומשי תורה או שבעה ספרי תורות, תליא אי ס"ל תורה מגילה מגילה ניתנה או חתומה חתומה ניתנה, דרבי דס"ל דז' ס"ת הן ולכן כתוב הסימניות, א"כ הוה כאן מקומו ושפיר יסבור דמגילה מגילה ניתנה וכתבה כאן דכאן הוה מקומו, משא"כ להת"ק דס"ל דה' ס"ת הן, והסימניות הוא לומר שאין כאן מקומו, אי יסבור דתורה מגילה ניתנה ותיכף כשנאמרה למשה נכתבה, נמצא דבשעת מסע הדגלים היה כבר נכתב פרשת ויהי בנסוע ובנוחה במקומו הראוי, ולפי"ז אח"כ כאשר סרו מאחרי המקום, והוצרך להפסיק בין פורענות לפורענות היה צריך לכתבם שנית, וזה לא מצינו בתורה המצויה בידינו שהוא הנתונה למרע"ה שתיכתב שני פעמים, אם לא שנאמר כי כל הפרשיות היו סדורים למרע"ה בע"פ, עד כי חתומה ניתנה לסוף ארבעים שנה, ולא כתבה מרע"ה במקומו, וכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות עכ"ד.
ובספר חידושי חת"ס (שם), ובהגהות מהר"ץ חיות במסכת יבמות (דף ד') כתבו, דזה אי דרשינן סמוכין בכל התורה או לא דרשינן, תליא בפלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש הנ"ל, דר' יוחנן דס"ל מגילה מגילה ניתנה, ולא נאמרה בפעם אחת, והתחילה מימות אברהם אבינו, וכל משך הדורות ניתנה בפרקים, ולכן ל"ש למידרש סמוכין, משא"כ ר"ל דס"ל חתומה חתומה ניתנה שפיר דרשינן סמוכין כיון דניתנה בפעם אחת עכ"ד, וכ"כ בספר מרכבת משנה עה"ת (דף ר"ס), ובספר פני יצחק זוטא עמ"ס יומא (דף מ"ד), ובספר שארית בנימין עמ"ס ברכות (דף כ"א.) עיי"ש.
והנה ענין חורבן בית המקדש נמשך מחטא העגל, דעי"ז נגרם הגליות,ולכאורה י"ל דבני ישראל לא חטאו במעשה העגל, דאיתא במסכת ע"ז (דף ד:), א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה (דבת שבע), ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (העגל), לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי (יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בקרבי), ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים (בסיני נאמר אלמא גבורים ואמיצי לבב ביראתם היו), אלא למה עשו, לומר לך (גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים), שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים להו לכו אצל ציבור עיי"ש.
אך כבר דנו המפ' אם תשובה מועיל לע"ז, ומעתה אי ס"ל דתשובה מהני אף על חטא דע"ז, שפיר י"ל דלכן חטאו בע"ז כדי שנדע דתשובה מהני, משא"כ אי ס"ל דעל חטא דע"ז לא מהני תשובה, אין להם אמתלא לומר דלכן חטאו כדי להורות תשובה, דהא על חטא דע"ז לא מהני תשובה.
ובספר סמיכת חכמים בסמיכות מסכת סוטה למסכת קידושין (דף פ"ו. מדפה"ס) כתב, דדבר זה אי מהני תשובה על חטא דעבודה זרה במחלוקת שנויה, דכתיב תשב אנוש עד דכא, דכ"א נוטריקון דם כופר אשת איש, והיינו ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, חד אמר עד ולא עד בכלל ועל אלו הג' עבירות לא מהני תשובה, וחד אמר עד ועד בכלל ואף על אלו השלש עבירות מהני תשובה, ופלוגתא זו תליא בפלוגתא אחרת, דלפי דעת הגמ' בפסחים (דף נ"ד.), תשובה נבראת קודם שנברא העולם, שהיא אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, ולדעת כמה מדרשים תשובה נבראת ביום הראשון לבריאה, ונרמז בקרא ורוח אלקים מרחפת על פני המים בזכות תשובה שנמשלה למים, ולכמה דעות נרמז בבריאת האורה זו תשובה.
ונפקא מינה בין אלו השני דעות כתבו המפ', דאי נימא דתשובה קדמה לבריאת העולם, אז התשובה מהני על כל העבירות שבעולם אף על אלו השלשה, דאין שייך להגביל שום ענין לומר דעל דבר זה מהני ועל דבר זה לא מהני, כיון דלא היה שום דבר בעולם אז, ואין לתפוס שום מקום וגבול, ובריה בפני עצמה היתה התשובה על כל מה שיברא, אבל אי ס"ל דתשובה נברא ביום הראשון שאז הכל נברא כדדרשינן את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהם, ואז שייך להגביל ולומר על דבר זה מהני ועל דבר זה לא מהני עכ"ד.
אך הא מילתא דתשובה קדמה לעולם תליא בפלוגתא, דאיתא במדרש רבה בראשית (פרשה א-ד), ששה דברים קדמו לעולם וכו', ר' אהבה ברבי זעירא אמר, אף התשובה שנאמר בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל, ומאותה שעה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם עיי"ש, וכתב ביפה תואר (שם סי' ה') ד"ה אף התשובה, דפליגי אי דרשינן סמוכין, דהת"ק לא דריש סמוכין ותשב אנוש עד דכא אינו דבוק עם בטרם הרים ילדו, ולכן לא מני דגם תשובה קדמה לבריאת העולם, ור' אהבה בר"ז ס"ל דדרשינן סמוכין, וכתיב בטרם הרים יולדו וכו' תשב אנוש עד דכא שמע מינה דתשובה קודמת לבריאת העולם עכ"ד.
ולפי"ז יבואר, דאי היתה שרה חיתה קמ"ז שנים כנגד התחלת וסוף תיבות של חומשי תורה, היה נתברר כמ"ד דאיכא חמשה חומשי תורה, וס"ל תורה חתומה ניתנה, ודרשינן סמוכין, ומהני תשובה על חטא דע"ז, ולפי"ז איכא אמתלא על מה שעשו העגל, וי"ל דלא הוה חטא במעשה העגל, אך כשראה אאע"ה שחיתה רק קכ"ז שנים, ומעתה י"ל דאיכא שבעה ספרי תורות, וס"ל תורה מגילה ניתנה, ולא דרשינן סמוכין, ולא מהני תשובה על חטא דע"ז, ואין להם אמתלא על עשיית העגל, ועי"ז נגרם חורבן בית המקדש, ולכן בא מהר המוריה שנצטער עכשיו על חורבן בית המקדש ודו"ק.
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל: ואיתא במדרש תנחומא, ילמדנו רבינו, היה רוכב על חמור והגיע עונת תפילה, כיצד יעשה, כך שנו רבותינו, היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה ירד, ואם אינו יכול לירד שאין דעתו מיושבת עליו מפני המעות שהן על גבי חמורו, או שהוא מתירא מן הגוים ומן הלסטים, יהא מתפלל כשהוא רוכב וכו' עיי"ש, וצ"ב שייכות השאלה להכא.
והנבס"ד, דאיתא במסכת בבא בתרא (דף ט"ז:), וה' ברך את אברהם בכל, מאי בכל, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר שהיתה לו בת, ולקמן (דף קמ"א.) איתא רבי יהודה אומר שהיתה לו בת ובכל שמה עיי"ש.
והנבס"ד דאזלי לשיטתייהו, דהתוס' (דף קמ"א. ד"ה בת) הקשו, ואם תאמר ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד בסנהדרין (דף נח:) דב"נ מותר באחותו, ותירצו דמהגר היתה לו ולא משרה ולכך לא רצה להשיאה ליצחק עכ"ד, והיינו לפי שלא שחרר את הגר והיתה מולד שפחה שוולדה כמותה.
והמפ' הקשו דהיאך נשא אאע"ה את הגר, כיון דהיתה שפחה הרי לא שייך בה קידושין, וא"כ היתה פילגש וכמש"כ רש"י סוף פרשתן (פרשה כ"ה-ו), ולשיטת הרמב"ם בהל' אישות (פ"א- ה"ב) דכל שהיא בלא קידושין איכא בה לאו דלא תהיה קדשה, ועיין בטו"ז חלק אבהע"ז (סי' כ"ו סק"ב) עיי"ש.
ובספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט) כתב, לפי המבואר במסכת קידושין (דף ס"ח:) דשפחה ולדה כמותה, וכיון דהגר היתה שפחה, הוי ישמעאל בנה כמותה, ולא מקרי זרע אברהם, אך הא קיי"ל ביור"ד (סי' רס"ז סס"ט), דאם בא על שפחתו הוי הולד בן חורין לכל דבר, דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומסתמא שחררה כדי שלא לעבור אאיסור, אמנם י"ל דכיון דאאע"ה לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, שוב י"ל דלא שחררה, ועכ"ז לא עשה איסור, משום דעשה דפריה ורביה דוחה הלאו דלא יהיה קדש, אך ז"א, דהתוס' במסכת גיטין (דף מ"א.) כתבו, דגבי מצות פריה ורביה לא אמרינן עשה דוחה ל"ת, דבדידה ליכא עשה דאשה אינה מצווה על מצות פריה ורביה עיי"ש, ועכצ"ל דאאע"ה שחרר את הגר עכ"ד.
מבואר מזה, דאי ס"ל דנשים מצוות במצות פריה ורביה, שוב י"ל דאאע"ה לא שחרר את הגר, ולא עבר על איסור שפחה משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת, משא"כ אי ס"ל דנשים אינם מצוות במצות פריה ורביה, ול"ש לומר עשה דוחה ל"ת, וע"כ דאאע"ה שחרר את הגר.
ואיתא במסכת יבמות (דף ס"ה:), האיש מצווה על פו"ר אבל לא האשה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו, ובגמרא איתא מנה"מ, אמר ר' אילעא משום ראבר"ש אמר קרא ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש עיי"ש.
וכתב בספר חכמת התורה (פרשת לך דף תצ"א:), דפלוגתתם תליא אי ס"ל דרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן, דאי ס"ל דרשינן טעמא דקרא אז י"ל דנשים פטורות ממ"ע דפו"ר, דהטעם דמצווים על פו"ר משום וכבשוה, ומעתה אשה שאין דרכו לכבש פטורה ממ"ע דפו"ר, משא"כ אי ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא, אז י"ל דנשים מצווים על מ"ע דפו"ר עכ"ד.
ואיתא במסכת נדה (דף ל"ה;), תניא, היה ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה וכו' עיי"ש, וכתב בספר תורת השלמים (סי' קפ"ג סק"ד) דר' מאיר ס"ל דרשינן טעמא דקרא עיי"ש, וכ"כ בספר משביר בר עה"ת (פרשת וירא), וכ"כ בתורת השלמים (סו"ס קפ"ג), ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצ"ב) ובשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' רס"ט אות ג'), ובספר פרדס יוסף (פרשת שמיני).
ומעתה ר' מאיר לשיטתו דס"ל דרשינן טעמא דקרא, ולפי"ז נשים פטורות ממ"ע דפו"ר, ומעתה אי"ל דאאע"ה נשא את הגר משום עשה דוחה ל"ת, וע"כ דאאע"ה שחרר את הגר, ומעתה קשה אי נימא דהיתה לו בת א"כ אמאי לא נשאה ליצחק, ולכן ס"ל דלא היתה לו בת, משא"כ ר' יהודה דס"ל לא דרשינן טעמא דקרא כדאיתא במסכת ב"מ (דף קט"ו.), ולפי"ז ס"ל דנשים מצוות על מ"ע דפו"ר, וי"ל דנשא את הגר משום עשה דוחה ל"ת, ולא שחרר את הגר, ולכן לא נשאה ליצחק.
ואיתא במסכת ברכות (דף ל"א.), אמר רב המנונא, כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה, וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו עיי"ש, ולהלן (דף ל"א:) איתא, וחנה היא מדברת על לבה, אמר ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא, על עסקי לבה, אמרה לפניו רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות ואזנים לשמוע חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהם דדים להניק בהם, דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן, תן לי בן ואניק בהן עיי"ש.
ובספר נחלת בנימין (בהקדמה) כתב דתליא בזה, דאי ס"ל נשים מצוות בפו"ר, אז שפיר יש טענה דדים שבראת לי לא להניק בהן, אבל אי ס"ל דנשים אינן מצוות במצות פו"ר, אז אין זה טענה, דהרי כל אשה שלא תרצה להנשא הרשות בידה, ומ"מ נבראת כסדר כל הנשים, וה"נ באשה שאינה יכולה לילד, וע"כ דהאי מ"ד ס"ל כאידך דרשא דצריך לכוין בתפלה עכ"ד.
ומעתה מובן שפיר שייכות הך הלכה כאן, דכיון דכתיב וה' ברך את אברהם בכל, ופליגי אי היה לו בת או לא, ובזה תליא אי נשים מצוות על פו"ר או לא, ומעתה יש להסתפק מהו דכתיב וחנה מדברת על לבה, דאי ס"ל דהיה לו בת, ונשים מצוות על פו"ר, אז י"ל דקרא קאי על עסקי לבה, וליכא למשמע מינה דצריך לכוין בתפלתו, משא"כ אי ס"ל דלא היה לו בת, ונשים אינן מצוות על פו"ר, א"כ ילפינן מכאן דצריך לכוין בתפלתו, ולכן שואל המדרש, הרוכב על החמור אם צריך לירד, או די לו כשמתפלל על החמור ודו"ק.
ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה: ואיתא במדרש תנחומא, ילמדנו רבינו כמה תפלות אדם מתפלל ביום, ר' שמואל בר' נחמן אמר, לפי שהיום משתנה שלש פעמים בכל יום, לפיכך צריך האדם להתפלל שלש פעמים בכל יום, בשחרית השמש במזרח ובצהרים באמצע הרקיע ובמנחה במערב, ר' יהושע בן לוי אמר, אברהם תקן תפלת הבקר שנאמר וישכם אברהם בבקר, יצחק תקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וכו' עיי"ש, וצ"ב שייכות הלכה זו לפסוק הנ"ל.
והנבס"ד, דאיתא במדרש רבה (פרשה ס-ט"ז), אמר ר' יודן, למדתך תורה שאם יהיה לאדם בנים גדולים יהיה משיאן תחלה, ואח"כ הוא נושא לו אשה, ממי אתה למד, מאברהם, בתחילה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ואחר כך ויוסף אברהם ויקח אשה עיי"ש, אך בתוספתא (בכורות פ"ו ה"ג) איתא, הוא לישא אשה ובנו לישא אשה הוא קודם את בנו עיי"ש, ובש"ס דילן (קידושין דף כ"ט:) משמע כשיטת המדרש, דלא הוזכר הך דהוא קודם לבנו רק לגבי תורה.
ובספר שפע חיים נישואין (סי' ד') כתב לבאר הטעם דאמאי אמרינן דבנו קודם כשחיוב שניהם שוה מה"ת, דאיתא במסכת יבמות (דף ס"ב:) דלענין פו"ר אמרינן בני בנים הרי הן כבנים עיי"ש, וכן איתא בשו"ע אבהע"ז (סי' א' ס"ו), וכיון דלשמא ימות לזמן מרובה לכו"ע חיישינן כמבואר במסכת גיטין (דף כ"ח.) בתוס' ד"ה הא ר"מ, לכן אמרינן דבנו קודם כיון שעל ידו יהיה המשך הדורות אחרי מותו של האב, ויש בזה ענף של קיום מצוה פו"ר דידיה, ולזה דעת המדרש דבנו קודם בכל אופן אף כשאין לו בת להאב ולא קיים עדיין פו"ר, כיון שבזה גם הוא מקיים מצות פו"ר, וזה ג"כ חלק מהמצוה שלו עכ"ד.
ואיתא במסכת קידושין (ל.), תניא, ולמדתם אותם את בניכם, ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, מבואר מזה דבני בנים אינם כבנים, ותניא אידך, ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך, א"כ מה תלמוד לומר בניכם, בניכם ולא בנותיכם, מבואר מזה דבני בנים הרי הם כבנים.
וכתב בספר עיר דוד (אות קמ"ד), דעה"פ ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י"ב-ה) כתב רשיז"ל, שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו עכ"ל, דליכא למימר שעשו ממש, דהיאך היו יכולים להבראות את האדם, ולכאורה קשה, דהלא מצינו דספר יצירה היה לאדם הראשון ובספר יצירה היה יכול להבראות, ומתרץ, דכתיב עשו לשון רבים דמשמע אף שרה בראה, וזה אי אפשר, דבשלמא אברהם היה יכול ללמוד ספר יצירה, משא"כ שרה שהרי נשים אסורות ללמוד תורה, אלא ודאי והנפש אשר עשו בחרן פירושו שהיו מגייר גרים.
ואיתא במדרש (בראשית כ"א-ל"ג), כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט, בתחילה צדקה ולבסוף משפט, בתחילה הכניס כל עוברים ושבים, ולבסוף אמר להם ברכו, אם ברכו מוטב, ואם לאו אמר להם הבו מה דעליך, מאן יהב לך חמרא במדבר, אמרו מי נברך, אמר לאל עולם, מיד נתגיירו והכיר אברהם את בוראו לכל העולם כולה, והקשה היפה תואר והלא היו אנוסים מחמת דשלא לשמה גיירו, ומשני דהלכה הוא כמ"ד לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, דמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ד.
מבואר מזה, דאי ס"ל בני בנים הרי הם כבנים, ומיעוטא דבניכם אתיא לאפוקי בנותיכם דאסורין בתורה, לפי"ז ליכא למימר אשר עשו היינו דבראו בספר יצירה, דהרי נשים אסורין בתורה, אלא קאי אגרים, וקשה דהרי הוי שלא לשמה, וע"כ מוכח דמתוך שלא לשמה בא לשמה, משא"כ אי ס"ל בני בנים אינם כבנים ממיעוטא דבניכם, לפי"ז ליכא ראיה דמתוך שלא לשמה בא לשמה.
ובספר שבתא דריגלא (דף נ"ד:) כתב הטעם דשכר מצוה ליכא בהאי עלמא וז"ל, טילטל הקב"ה שכרן של עושי מצוה מן העולם הזה, כדי שיעשו באמונה, דאם יתן להם שכרן בעולם הזה יעשו שלא לשמה, ולאפוקי ממאן דאמר בפסחים (דף נ:), לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל.
ובספר עצי חיים פרשת ויצא (ח"ב חלק הדרוש) עה"פ וישכב במקום ההוא כתב, דלכאורה צריך ביאור מדוע נשתנה תפלת ערבית שהוא רשות, יותר משאר התפלות שתקנו האבות וקבעום לחובה, וי"ל דאיתא במסכת סוטה (דף כ"א.), אמר רב יוסף, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא עיי"ש, והיינו דאע"ג דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כמבואר במסכת קידושין (דף ל"ט:), מ"מ זכות דתורה יש שכר גם בעולם הזה, ולפי"ז י"ל דיעקב אבינו כל זמן שהיה בבית שם ועבר, לא היה ירא לנפשו מחמת עשו, כיון שהיה עוסק בתורה ומגינא ומצלא מן כל נזק, אבל אח"כ כשהלך משם לבית לבן, מורא עלה על ראשו פן יבוא עשו והכהו, ומאין יבוא עזרו, אעפ"י שהיה לו לתלות במעשיו הטובים, אפי"ה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכן הלך ותיקן תפלת ערבית, ולא קבל על עצמו כחובה כי אם עשאו לתפלת רשות שלא יהא מחויב בה, ומבואר בחידושי מהרש"א בסוטה (דף י"ד.) ד"ה וא"ל הקב"ה, דמצוה שאינו מחויב בה שכרו בעולם הזה עיי"ש, וא"כ יש שכר לפעולתו עבור תפלת ערבית בעוה"ז, ובזה ינצל מכל רע גם בעוה"ז, וכאשר מתחלה קבל עליו יעקב לתפלת רשות, כן גם עתה הלכה שהיא רשות כמו שהיתה תחילת התקנה עכ"ד.
אמנם כ"ז א"ש אי ס"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק במצוה שאינו מחויב בה מקבל שכר בהאי עלמא, שפיר י"ל דיעקב תיקן לתפלת ערבית שהיא רשות, כדי שעי"ז יקבל שכר בהאי עלמא, משא"כ אי ס"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא לא שייך כל הנ"ל.
ובזה יבואר המדרש, כיון דכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ואחר כך ויוסף אברהם ויקח אשה, דאאע"ה נשא אשה ליצחק קודם שנשא הוא בעצמו, והטעם הוא מפני שיוכל לקיים מצות פו"ר ע"י דאמרינן בני בנים הרי הם כבנים, וס"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, ומעתה י"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא, וי"ל דתפילת ערבית חובה, ואמרינן דכל הג' תפלות הוה חובה, ולכן הביא הך דינא הכא דמוכח דצריך האדם להתפלל שלש תפלות בכל יום ודו"ק.
ב) עוי"ל, דהטו"ז באהע"ז (סי' כ"ו סק”ב), ובספר דורש לציון (דרוש י"ג) הקשו, לפימש"כ הרמב"ם בה' אישות (פ"א ה"ד) דהבועל אשה בלא קידושין או פילגש עובר בלאו דלא תהיה קדשה מבנות ישראל א"כ איך לקח אאע"ה פלגש כיון דקיים כה"ת כולה, ותי' בשו"ת שם אריה חאבהע"ז (סי' י"ז), לפימש"כ הרמב"ם בה' מלכים (פ"ד ה"ד) דרק להדיוט אסור פילגש אבל למלך מותר בפילגש והקב"ה נתן לאאע"ה את כל ארץ כנען כמ"ש לזרעך אתן את כל הארצות הזאת א"כ היה לו דין מלך ומלך מותר בפילגש עכ"ד.
אמנם יש להעיר דהאיך אפשר לומר דאאע"ה היה לו דין מלך, דאיתא במסכת נדרים (דף ל"ב:), א"ר זכריה משום ר' ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא הכהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון, א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם, שנאמר נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית איביך הדום לרגליך, ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק עיי"ש.
ולפי"מ דאיתא בירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) דאין מושחין כהנים למלכים דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל וכתיב בתריה לא יהיה להכהנים הלוים חלק ונחלה עם אחיו עיי"ש, א"כ איך אפשר לומר דאאע"ה היה מלך וכהן בהדדי.
אולם י"ל דהנה הטעם דאין מושחין כהנים למלכים הוא משום דכתיב שום תשים עליך מלך וסמיך ליה לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה עיי"ש, וא"כ אי לא דרשינן סמוכין שפיר י"ל דאאע"ה יכול להיות כהן ומלך.
והנה המפ' נתקשו בטעם דתפלת ערבית הוה רשות, דמדוע ישתנה תפלת יעקב בחיר שבאבות שיהיה רק רשות, וכתב בספר ברכת שמואל (פרשת וארא) דבר נחמד, עפי"ד הרמב"ן בספר הבטחון שהקשה, למה אנו מזכירין בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הלא קיי"ל במסכת שבת (דף נ"ה.) דתמה זכות אבות, וא"כ מה מועיל בזה שאנו מזכירין זכות אבות, ותי' דאף דזכות אבות תמה עכ"ז ברית אבות לא תמה, וברית כרותה לשפתים במה שאנו מזכירין זכות האבות, כאלו שפתותיהן דובבות בקבר, וכשאנו מתפללין תפלת שחרית מתעורר ע"י התפלה מדת החסד שהיא מדת אאע"ה, וכן במנחה מתעורר מדת הפחד מדת יצחק, וכן בערבית מדת תפארת מדת יעאע"ה עכ"ד, ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דתפלת ערבית הוי רשות, כיון דהטעם שאנו מזכירין האבות בתפלה הוא כדי שיהיו שפתותיהם דובבות בקבר, וכיון דיעקב אבינו לא מת כדאיתא במסכת תענית (דף ה:), וא"כ אינו צריך שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ולכן הוי תפלת ערבית רשות עכ"ד הברכת שמואל, ועיין בספר שמנה לחמו (ח"ב פ"ה) מש"כ בזה.
ובספר חידושי הגרשוני (פרשת ויצא) כתב, דלכן אמרינן דיעקב אבינו לא מת ונשאר בחיים יותר מן אברהם ויצחק משום שהוא נקרא אל עיי"ש.
והרדב"ז בשו"ת (סי' תרצ"ו) כתב ליישב קושית המפ', דהיאך לקח יעקב שתי אחיות שהתורה עתידה לאסור, דליעקב היה מותר ב' אחיות שהיה מהמרכבה משכינה הקדושה וצורתו חקוקה בכסא הכבוד ונקרא אל, כדאיתא במסכת מגילה (דף י"ח.), א"ר אחא א"ר אלעזר, מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל, דאי ס"ד למזבח קרא ליה יעקב אל, ויקרא לו יעקב מיבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל, אלקי ישראל ע"כ הגמ', וכיון דאיסור עריות הוא משום דבפמליא של מעלה הוי זיווגי המדות בבחינת עריות כביכול, ואסור להשתמש בשרביטו של מלך, וכיון שיעקב היה בבחינת אל הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך, ושפיר נשא שתי אחיות עכ"ד.
אך בבראשית רבה (פרשה ע"ט-ח) איתא, אר"ל ויקרא לו אל אלקי ישראל, אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, ר' הונא בשם ריש לקיש אמר אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואתה היית נוטל שררה לעצמך, מחר בתך יוצא ומתענה, הה"ד ותצא דינה בת לאה עיי"ש, ועיין בספר ילקוט הגרשוני (ח"ה בהשמטות) שכתב, דאי דרשינן סמוכין בכה"ת, מסתבר טפי לדרוש כר"ל שיעקב קרא לעצמו אל, דבזה מובן הסמיכות של ותצא דינה בת לאה עיי"ש.
ובזה יובן ההמשך, דכיון דאאע"ה נשא קטורה ולא חשש להלאו דלא תהיה קדשה משום דהיה לו דין מלך ומלך מותר בפילגש, ולכאורה כיון דהיה כהן וקיי"ל דאין מושחין כהנים למלכים, וע"כ דס"ל דלא דרשינן סמוכין, ולפי"ז הקב"ה קרא ליעקב אל, ולפי"ז ס"ל יעקב אבינו לא מת, ולפי"ז י"ל דתפלת ערבית הוא רשות, ולכן נתעורר לשאול כמה תפלות מתפלל בכל יום ודו"ק.
ג) עוי"ל, דנודע הקושיא האיך לקח אברהם את הגר שהיתה עדיין שפחה, הרי לא שייך בה קידושין, וא"כ היתה פילגש וכמש"כ רש"י סוף פרשתן (פרשה כ"ה-ו), ולשיטת הרמב"ם בהל' אישות (פ"א-ה"ב) דכל שהיא בלא קידושין איכא בה לאו דלא תהיה קדשה, ועיין במהרש"א מסכת שבת (דף נ"ה:), ובמסכת יבמות (דף ק:), ועיין בטו"ז באבהע"ז (סי' כ"ו סק"ב) עיי"ש.
ובספר דורש לציון (דרוש י"ג) ד"ה הנה כתב הנוב"י ליישב, דכיון שלא היתה עוד ישראלית בעולם, והיה מוכרח לקחת אשה כדי לקיים מצות פו"ר, הותר לו לקחת פילגש משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת, עיין בשו"ת תורת חסד חאו"ח (סי' מ"ה אות ו'), ובספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט).
אך כ"ז א"ש על מה שלקחה אברהם בתחלה, כשעדיין לא זכה בבנים, ולכן לקח את הגר אולי יהיה לו בנים ממנה ויקיים מצות פו"ר, אך עדיין תקשי על מה שחזר אברהם לקחת שוב את הגר (קטורה זו הגר), והרי כאן לא שייך לומר דהותרה לו משום מצות פו"ר דדחי איסור שפחה, דהרי כבר נולדו לו יצחק וישמעאל וקיים בהם מצות פו"ר, ואף לשיטת ב"ה דס"ל במסכת יבמות (דף ס"א:) דבעינן בן ובת, מ"מ הא איכא מאן דס"ל במסכת ב"ב (דף ט"ז:) דבת היה לו לאברהם, וא"כ קשה איך חזר ולקח את הגר לאשה הלא היתה אסורה עליו כקושית הטו"ז הנ"ל, ועכצ"ל כמש"כ המהרש"א (שם) דשחררה קודם לכן ופקע מינה איסור שפחה.
ולכאורה בע"כ צ"ל דאאע"ה שחרר את הגר, דהנה המהרש"א במסכת יבמות (דף ק:) הקשה, דהיאך נשא אאע"ה את הגר שהיתה מצרית דעתידה תורה לאסור, ואאע"ה קיים כל התורה כולה, וכתיב לא יבוא מצרי בקהל ה' עכ"ק, ובפשיטות י"ל דכיון דלא קיים מצות פו"ר י"ל דעשה דפו"ר דחי הל"ת דלא יבוא מצרי, אמנם אי אמרינן דלא שחרר את הגר, א"כ איכא גם הלאו דלא יהיה קדש, והלא קיי"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין, וא"כ איך אפשר לומר דנשא אאע"ה את הגר משום עשה דוחה ל"ת, כיון דאיכא כאן שני לאוין, לאו דלא יהיה קדש ולאו דלא יבוא מצרי, ועכצ"ל דשחרר את הגר וליכא רק הלאו דלא יבוא מצרי, וע"ז שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת.
ואיתא במסכת זבחים (דף צ"ז:), תנו רבנן, כל אשר יגע, יכול אפילו שלא בלע, ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה, יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה [ופירש"י (פסחים דף מ"ה.) בשר חולין או שלמים שזמן אכילתו מרובה מחטאת ונגע בחטאת יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היתה החטאת כגון פיגול או פסול אחר, תיפסל אף זו שבלעה ממנה, ואם כשרה היא, החטאת מהניא לבולעת הימנה לאסור באכילה אלא כחמור שבה כחומר החטאת שנבלע בה לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה אחד], ופריך ואמאי (תיפסל משום האי פורתא) וניתי עשה (דואכלו אותם דכשירה) ולידחי את ל"ת (דלא תאכל דפסולה), ומשני, אמר רבא, אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, שנאמר ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, אמאי וניתי עשה ולידחי לל"ת, אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, רב אשי אמר יקדש עשה ואין עשה דוחה לתו"ע עיי"ש.
ובספר טורי אבן עמ"ס ראש השנה (דף כ"ח), ובספר שער המלך הל' נדרים (פ"ג-ה"ו) הקשו, דאמאי נאיד רב אשי מתירוצו של רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, דהרי בהכרח לומר הכי, דאל"כ מה יענה רב אשי דאמאי בעצם שיש בו מוח אמרינן דאסור לשבור, ליתי עשה דאכילת פסח וידחה הלאו דשבירת עצם, וע"כ משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ולפי"ז גם בקדשים פסולים מתורץ בכך, ולמה אמר רב אשי דלכן לא אמרינן עשה דוחה ל"ת משום דיקדש הוי עשה עכ"ק.
והנבס"ד, דבספר ברכת אברהם עמ"ס פסחים (דף פ"ה.) הקשה, דהאיך ילפינן משבירת עצם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, דלמא הטעם דאין עשה דוחה ל"ת בשבירת עצם, משום דכתיב שני פעמים ועצם לא תשברו בו ואין עשה דוחה שני לאוין עכ"ק, וכן הקשה בספר לימודי ה' (לימוד ב') עיי"ש.
ובספר עין פנים לתורה (אות כ"א) הקשה, דמנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, לפי"מ דאיתא במסכת חולין (דף י"ז:), א"ר שמעון ב"ל ג' פגימות הן, פגימות עצם דפסח פגימות אוזן בכור פגימות מום בקדשים וכו' וכולן פגימתן כדי פגימות מזבח, וכמה כדי שתחגור בו צפורן ע"כ, מבואר דשבירת עצם הוא בעשיית פגימה במשהו בעלמא, ולפי"ז בשבירת עצם איכא כמה לאוין, דכשישבור עצם עד חללו להוציא ממנו המוח שיש בעומק יעשה עי"ז כמה פגימות וא"כ תהיה כמה לאוין, דאי"ל דאחרי פגימה ראשונה הנעשית בהעצם, נחשב העצם לשבור ופגימה שניה הנעשית בעומק העצם אחרי הראשונה איננו עוד איסור, דהא הרמב"ם בה' קרבן פסח (פ"י ה"ד) כתב, דהשובר אחר השובר בעצם אחד הרי זה לוקה עיי"ש, וא"כ איך מביא הגמ' ראיה דאמרינן אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, דילמא שאני התם דאיכא כמה לאוין, והרי אין עשה דוחה שני לאוין כמש"כ בספר הכריתות (שער ג' סי' קס"ד), וכתב דאה"נ דראיית הגמ' הוא רק אי ס"ל דעשה דוחה אף ב' לאוין, אבל אי ס"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין ליכא שום ראיה, וי"ל דאמרינן עשה דוחה ל"ת אף במקדש ושאני הכא בשבירת עצם דאיכא כמה לאוין עיי"ש.
ולפי"ז י"ל, דהיינו טעמא דרב אשי דלא ניחא ליה בתירוצו של רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, דס"ל דמשבירת עצם אין להוכיח דאין עשה דוחה ל"ת במקדש, דשאני התם דאיכא שני לאוין ולכן אינו דוחה, ולכן מתרץ דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לתו"ע, אמנם רבא י"ל דס"ל דעשה דוחה שני לאוין, א"כ שפיר מוכיח משבירת עצם, דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש.
ובספר בית ישראל על תרי"ג מצות (מצוה כ"א דף ע"ד ע"ג מדפה"ס) הקשה, דאיתא במסכת מכות (דף כ"ג:), דרש ר' שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם (דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה), אמר רב המנונא מאי קרא, תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי (והיינו דכתיב תורה צוה לנו משה), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (הרי שית מאה ותליסרי) עיי"ש, ומעתה יש להבין מחלוקת רבא ורב אשי, דרבא לא אסיק לומר דיקדש הוה עשה, ורב אשי אמר דיקדש הוה עשה, וקשה ממנ"פ, או דלרבא חסר אחת ממנין תרי"ג מצות או לרב אשי יש יתר אחת על מנין תרי"ג, וכקושית התוס' במסכת סוטה (דף ג.) ד"ה ר' ישמעאל, גבי מחלוקת ר"ע ור"י אם לה יטמא, וקנא את אשתו, לעולם בהם תעבודו אם הנך ג' הוה רשות או חובה עכ"ק.
ובחידושנו לפרשת לך (שנת תשס"ד) כתבנו ליישב, דהנה הראשונים נחלקו אי מצות תפלה הוא מה"ת או מדרבנן, דהרמב"ם בהל' תפלה (פ"א-ה"א) כתב, מ"ע מה"ת להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, וכ"כ בספר המצות (מ"ע ה') עיי"ש, והרמב"ן בהשגות (שם) האריך טובא וחולק וס"ל דתפלה הוא רק מדרבנן עיי"ש.
ולפי"ז י"ל דרבא ס"ל כשיטת הרמב"ם דילפינן מקרא ולעבדו בכל לבבכם דתפלה הוא מ"ע מה"ת, ומני ליה למצות תפלה בהדי תרי"ג מצות ובזה נשלם מנין המצות, ולכן א"א לומר דיקדש הוי עשה, דא"כ יש יתר אחת על מנין תרי"ג, ורב אשי ס"ל כהרמב"ן דהקרא ולעבדו בכל לבבכם אסמכתא בעלמא הוא, ומצות תפלה ל"ה בכלל התרי"ג מצות, ולכן צריך לומר דיקדש הוי עשה, דבכך יהיו נשלמין מנין התרי"ג מצות עכ"ד.
ואיתא במסכת ברכות (דף כ"ז:), תנו רבנן, מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, א"ל תפלת ערבית רשות או חובה, אמר ליה רשות, בא לפני רבן גמליאל, אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה, אמר ליה חובה וכו' עיי"ש, וכתב ביפה מראה דזה תליא בפלוגתא, דאיתא במסכת ברכות (דף כ"ו:), איתמר, ר' יוסי ברבי חנינא אמר, תפלות אבות תקנום, אברהם תקן תפלת שחרית, יצחק תקן תפלת מנחה, יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה, ר' יהושע בן לוי אמר, תפלות כנגד תמידין תקנום, שחרית נגד תמיד של שחר, מנחה נגד תמיד של בין הערבים, ערבית נגד איברים ופדרים שלא נתעכלו עיי"ש, ולפי"ז ר"ג ס"ל דאבות תקנום, וכיון דיעקב בחיר שבאבות תיקן ערבית למה יגרע ערבית ולכן ס"ל חובה, משא"כ אי ס"ל כנגד תמידין תקנום, וערבית אינה נגד קרבן קבוע, ולכן ס"ל דתפילת ערבית הוא רשות עכ"ד.
וכן כתב הרי"ף בעין יעקב (עמ"ס ברכות דף כ"ו:) דפלוגתת האמוראים אי תפלות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום תלוי בהא אי תפילת ערבית רשות או חובה, דלמ"ד תפילות אבות תקנום הו"ל חובה, דהרי מקרא ילפינן לה וכמו דתפילת שחרית ומנחה הוי חובה ה"נ תפילת ערבית, משא"כ למ"ד דכנגד תמידין תקנום י"ל דהוי רשות, דהא לדידיה ערבית הוא כנגד איברים ופדרים שלא נתעכלו על גבי המזבח, שדבר זה לא הוי חובת היום, שהרי אם לא נשתיירו איברים ופדרים לא היה מקטירן בלילה, ולכן גם תפילת ערבית אינו חובה כי אם רשות עכ"ד.
ועיין בעיון יעקב (שם), ובספר פתח עינים להחיד"א פקפק ע"ז בכמה קושיות, ולבסוף כתב דאחר זמן ראיתי שהרב שדה יהושע בפרקין ומוה"ר אליהו בפירושו כתבו כדברי מהר"י פינטו הנ"ל עיי"ש.
ובספר שפע חיים ירח האיתנים (ח"א דף ס"ג) האריך בהך פלוגתא אי תפילות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום, דלכאורה יש לעיין אי אמרינן דאבות תקנום, וכי מחמת כן נתחייבו בניהם אחריהם בחיוב גמור, והרי מצינו דקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה עד שלא ניתנה, ואפי"ה חזר הקב"ה ונתן התורה לישראל בסיני, ומשמע דבשביל קבלת אברהם אבינו ע"ה עדיין לא חל החיוב על זרעו אחריו, וי"ל דלא שייך חיובא מחמת שקיימו האבות, ולפי"ז י"ל דלא הוי חיוב תפלה מה"ת אלא דחכמים הם שחייבו להתפלל אותן התפילות שיסדו האבות.
אבל למ"ד תפלות כנגד תמידין תקנום, י"ל דס"ל דילפינן מקרא ולעבדו בכל לבבכם כדאיתא בספרי דברים (פרשת עקב פיסקא מ"א) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה, או אינו אלא עבודה ממש וכו' וכן בדוד הוא אומר תכון תפלתי קטורת לפניך וכו' עיי"ש, וכ"ה בריש מסכת תענית (דף ב.) ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זו תפלה עיי"ש, ונראה דמקרא אתינן לה דתפלה במקום קרבן, ומשו"ה כנגד תמידין תקנום ותפלה הוה מה"ת, ולפי"ז בהא קמיפלגי דמ"ד תפלות אבות תקנום ס"ל דחיוב תפלה רק מדרבנן, משא"כ למ"ד דכנגד תמידין תקנום ס"ל דחיוב תפלה מה"ת.
ומעתה יבואר דברי המדרש, דכיון דכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, וקשה האיך חזר ולקחה אחר שכבר קיים מצות פו"ר ולא שייך לומר עשה דוחה ל"ת, ועכצ"ל כמש"כ המהרש"א דכשלקחה בפעם הראשונה שיחררה, דאי"ל דהותרה לו מדין עשה דוחה ל"ת, דל"ש כאן עשה דוחה ל"ת כיון דאיכא שני לאוין, וכיון דס"ל דאין עשה דוחה שני לאוין א"כ י"ל דלכן לא אמרינן גבי שבירת עצם עשה דוחה ל"ת משום דהוה שני לאוין, ומעתה אין להוכיח מינה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ומעתה עכצ"ל דלכן לא אמרינן דעשה דקדשים דוחה איסור דפסולין, משום דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה לתו"ע, ואי דלפי"ז נמצא דטפי לה על תרי"ג מצוות, צ"ל דבצרינן מצוות תפילה דלא הוי מה"ת, דלא דרשינן ולעבדו בכל לבבכם על תפילה, כיון דתפילה אינו בגדר עבודה, וממילא דליתא להא דתפילה תקנום כנגד תמידין, אלא כמ"ד אבות תקנום, ומעתה י"ל דגם תפילת ערבית הוא חובה, ולכן שאל כמה תפילות מתפלל אדם בכל יום, אם תפלת ערבית חובה כדמוכח מהני קראי או לא ודו"ק.
