חשש שמא...
הגמרא מבארת מתי דבר מסוים נאסר וכדומה, אף שלפי המצב כרגע אין סובה לאסור, אבל יש לחשוש שיתחדש מצב שהוא סיבה לאסור.
כ"ג: אכילת תרומה באשת כהן- בת ישראל
שנישאת לכהן והלך בעלה למדה"י, או שנתן גט לאשתו ע"מ שיחול שעה אחת קודם מיתתו כדי שלא תיזקק לחליצה אם ימות פתאום, לאביי ר"מ סובר שאסור לה לאכול תרומה שמא ימות, ור"י סובר שמותר דלא חיישינן שמא ימות.
כ"ד. הפרשת תרומה מכח ברירה-
שיטת ר"מ שהלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, ועשרה מעשר ראשון, ותשעה מעשר שני, ומיחל ושותה מיד דסמכינן אברירה, שמה שיפריש כשיבוא לביתו יוברר שזה המעשר והתרומה.
הגמ' מבארת שאף שר"מ חושש למיתה, מ"מ בתרומה כיון שיכול למסור את הנוד לשומר, לא חיישינן לבקיעת הנוד. ר"י ורבי יוסי ור"ש אוסרים להפריש תרומה מכח ברירה. הגמ' מבארת שכיון שר"י לא חייש למיתה, א"כ ה"ה דלא חייש לבקיעת הנוד, ומ"מ לא חלה ההפרשה דלית ליה ברירה, והא דאמר שמא יבקע היינו לדברי ר"מ. ומה שמצינו שלר"י מתקינים לכה"ג אשה אחרת ליוה"כ שמא תמות אשתו וכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ביתו זו אשתו, מעלה עשו בכפרה.
מדברי רש"י ותוס' בענין לוקח יין מבין הכותים- א' דין הנלקח מן הכותים כטבל ודאי ולא כדמאי. ב' לרש"י איירי קודם שגזרו על הכותים שיהיה דינם כגויים. והתוס' (ד"ה דתניא) כתבו שאף למ"ד גירי אריות הם י"ל שכשגזרו על יין נכרים לא גזרו על של כותים, כיון שהם פרושים מע"ז יותר משאר נכרים ומחזיקים בתורה שבכתב, אמנם אח"כ גזרו גם על יינם. עוד כתבו התוס' (ד"ה שני) שאף שהכותים נזהרים במה שכתוב בתורה, מ"מ כשרוצים למכור אינם זהירים לעשר. ג' רש"י כתב דאיירי בליל שבת, או שאין לו כלים טהורים להפריש לתוכם, ובתוס' כתבו דאיירי בערב שבת בין השמשות, וכ"כ רש"י בב"ק ס"ט: . וביארו התוס' שאף שאסור לעשר טבל ודאי בבין השמשות, מ"מ לקרות שם מותר, ולצורך חול גם זה אסור, ואמירת מעשר שני בצפונו וכו' הוי כהפרשה ואסורה בטבל ודאי ומותרת רק בדמאי, ובשבת אסור אף קריאת שם, ומ"מ אם עבר ותיקנו מתוקן. ואם הוא ביום שישי ויש שהות ביום להפריש, יאמר שהמעשר שני יהיה בצפונו או בדרומו ויחללנו וישתה. ד' הא דקתני ומיחל ושותה מיד, לרש"י הכונה שמחלל על מעות, ולתוס' הכונה שמתחיל לשתות, דא"א לחלל בלי קביעות מקום בצפונו או בדרומו. ה' כתבו התוס' דהא דקתני עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני, אינו מדוקדק, כיון שכבר הפריש שני לוגין לתרומה גדולה.
מדברי התוס' בענין ברירה- א' אף למ"ד שיש ברירה כשאומר בפירוש שהוא תולה את המעשה בדבר עתידי (כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש) זה לא מכריח שיהיה ברירה בדבר שלא תלה בפירוש (כגון האחין שחלקו, שניים שלקחו חבית ובהמה בשותפות לענין תחומין). ב' סברא נוספת כתבו התוס' שהיכא שהתנה על שני הצדדים (אם ירדו אם לא ירדו) יותר שייך ברירה מהיכא שהתנה על צד אחד, וכן בין היכא שמתנה על דבר שיחול שעה אחת לפני מיתתו שרק אחרי שעה יתברר הדבר, לבין היכא שבשעת החלות יוברר הדבר. ג' ר"מ לא חושש לשמא ימות אפי' לזמן מרובה כמו שאינו חושש שמא ימות בזמן מועט, אמנם ר"י חושש לבקיעת הנוד בזמן מועט, ואינו חושש שמא ימות בזמן מועט, דא"כ אשת כהן שבעלה יצא מפתח ביתה לא תאכל בתרומה. ד' טעמא דר"י אינו משום דחיישינן לבקיעת הנוד, אלא משום דלית ליה ברירה. ומ"מ אין להקשות לר"י שנמצא שאין מביא ביכורים אלא מי שהוא וכל אבותיו היו בנים יחידים, דאי אין ברירה האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, ור"י סובר הרי שקנין פירות כקנין הגוף, גבי דין יום או יומיים. די"ל שרק לענין דין יום או יומיים דבעינן כספו ושיהיה תחת ידו סובר ר"י דבעינן קנין הגוף. ה' שיטת רבי יוסי שהאומר מעשר שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שיעלה בידי מן הכיס לא חילל, ומאידך בנותן גט מהיום אם מתי לכי מיית הוי גיטא, וצ"ל דבסלע יתכן שלא יתברר הדבר לעולם ולכן אין ברירה, וכן בסוגיין ס"ל שאין ברירה, משא"כ בגט שודאי יחיה או ימות.
