השידוך שנעשה מחמת ההלואה
מסופר על הרש"ש ז"ל שניהל קופת גמ"ח, והיה לו פנקס מיוחד שבו רשם את שם הלווה ואת סכום ההלוואה, כשהיו מחזירים לו את ההלוואה היה רושם בפנקס שהלוה שילם את ההלוואה, וכך ידע אם הלווה פרע את חובו.
באחד הימים ניגש אליו החייט של העיר לקבל הלוואה, וכשהגיע זמן הפירעון בא החייט לביתו ושילם לו את חובו, הרש"ש היה שקוע באותה שעה בלימודו נטל את הצרור והניחו בסוף ספר הרי"ף שעיין בו, ואח"כ חזר ללימודו ושכח מכל הענין, ולא רשם בפנקסו שהכסף הוחזר לו.
כעבור זמן כאשר נטל הרש"ש את פנקס הגמ"ח כדי לבדוק את החשבונות, ומצא כי החייט לא שילם את חובו, שלח וקרא לו, כאשר בא החייט לביתו שאלו: מה עם ההלואה?! החייט עמד משתומם ואומר לו: הלא שילמתי כבר מזמן את ההלוואה! השיב לו הרש"ש אילו היית משלם בודאי הייתי זוכר, וגם הייתי רושם בפנקס, החייט עמד בשלו שכבר פרע את החוב, ולבסוף תבע אותו הרש"ש לדין תורה, ופסקו שעל החייט מוטל להישבע שבועת היסת ואז יהיה פטור, החייט היה מוכן לישבע, אבל הרש"ש שהיה בטוח כי הלה לא שילם, לא רצה שישבע לשקר, ואמר לו: שהוא מוחל לו על הכסף ובלבד שלא ישבע.
השמועה יצאה בעיר שהחייט נוכל ושקרן, והפסיקו לתת לו עבודה, עד שפרנסתו התמעטה מיום ליום, ונעשה עני ואביון.
אחרי תקופה נטל הרש"ש את ספר הרי"ף לעיין בו, ומצא שם את צרור הכסף שהחייט החזיר לפרעון חובו... הרש"ש נעשה נסער מאוד שראה שהחייט היה צודק בדבריו, מיד יצא לרחוב, וחקר ושאל היכן נמצא החייט, ואנשים אמרו לו: שמחמת השמועה הרעה שיצאה עליו, לא נותרה ברירה לחייט, עד שעקר את דירתו וחנותו למקום רחוק יותר...
הרש"ש חקר ודרש עד שנתגלה לו מקום חנותו של החייט, נכנס לשם ונפל מלא קומתו על הארץ באמרו: אנא מחל לי, צדקת ממני, החזרת את ההלוואה... אבל החייט השיב לו: לא, אינני מוחל לך, הרי גרמת שכל אנשי העיר חרצו את דיני כנוכל גנב ושקרן.
הרש"ש הרהר בינו לבין עצמו ואמר לו: צודק אתה בדבריך, על כן אקבל על עצמי לעבור בכל בתי הכנסיות שבעיר, ואתוודה בפני קהל עם ועדה שאני חטאתי ואתה צודק... אבל החייט המשיך להתעקש ואמר: לא אמחול על עלבוני, כי מה יאמרו הבריות?! הרש"ש ברוב צדקתו ראה שכל בני העיר הפסיקו לתת עבודה לחייט, ואז קם וריחם עליו, והחליט לומר שהחייט צודק.
כששמע הרש"ש כך אמר: עלה בדעתי איך לתקן את שמך הטוב, הרי יש לך בן, ולי יש בת, אקח את בנך כחתן לבתי, ואז כולם יאמינו שאתה אדם ישר והגון באמת, כאשר שמע זאת החייט אורו עיניו והסכים למחול על עלבונו, ואכן בן החייט נעשה לחתן אצל הרש"ש.
