כמה מילים בפתח העיון בשיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב
לא תמיד קל לראות את העולם בדיוק במשקפי הדבר מלכות. לפעמים - ההסתכלות הטבעית שלנו הפוכה מקצה לקצה.
בשיחה, כשהרבי מניח על כפות המאזניים את שני הצדדים - שליח או שדכן - ההתלבטות לא נמשכת הרבה זמן. תוך כמה סעיפים מגיעה הכרעה הברורה: שליח. אליעזר היה "כמותו דהמשלח, ואין בזה שום מקום למציאות אחרת".
אבל בהסתכלות השגרתית שלנו, כששני הצדדים מונחים על כפות המאזניים, לא תמיד ההכרעה ברורה... מצד אחד, ניתן להיות שליח - שכל מציאותו בטלה מכל וכל למשלח "בלי שום פרט מחוץ לזה"; ומצד שני, קורצת גם האפשרות להיות שדכן - בעל חיים משלו, רצונות ודעות משלו. כמובן שהוא גם פועל בעניני הרבי, אבל "כאדם אחר שעושה טובה לשני (כפי שרואים במנהג העולם)" - מידי פעם, הוא מוכן לעשות אי אלו 'טובות לרבי'. למה לא?
כאן, כשצריכים להגיע למסקנה - "שליח", ההחלטה קשה יותר...
בשיחה, כשמדברים על השליח הנאמן שקיבל מאברהם את "כל אשר לו" - הכל כלול. גם את כוחותיו הרוחניים נתן המשלח, אבל גם את האוצרות שאפשר למשש: השם, הכסף והכבוד…
אבל בהסתכלות השגרתית שלנו, לא תמיד רואים את השליח הנאמן כשכל האוצרות בידיו. לפעמים נראה שאדרבה, כדי לקבל יותר - כדאי להיות שדכן; דוקא השליח המסור והבטל הוא זה שיוצא בידים ריקות, ללא כסף, כבוד או רכוש... ושוב, ההחלטה לא קלה.
בדיוק לכן קיבלנו שוב מהרבי את התזכורת הברורה הזו - שיחת חיי שרה תשנ"ב. השיחה האחרונה ששמענו לעת עתה בכינוס השלוחים, שאחזנוה ולא נעזבנה עד לשיחה של תשע"ח. נלמד אותה שוב ושוב, נשנן לעצמנו ולעולם כולו: שלוחים אנו! יש לנו משלח שאליו אנו בטלים. קיבלנו ממנו שליחות שאותה, ורק אותה, נבצע מתוך מסירות מוחלטת: קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש!
והחלטה זו תביא "תיכף ומיד ממש את (הגילוי והשלימות של) השליח העיקרי והאמיתי . . "שלח נא ביד תשלח", השליח שבדורנו - כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו."
