קול עלה

כוונת ז' רקיעים במילת אחד

בגליון פרשת נח הובאו פסקים והנהגות מהגר"מ פיינשטיין זצ"ל ע"פ קונטרס הוראות משה, ובאות ו נכתב שמש"כ הגר"א שצריך לכוון בפסוק ראשון של ק"ש כל הכוונות בדלי"ת, היינו אחד, ז' רקיעים וארץ, וד' רוחות, העצה להתחיל לכוון בדלי"ת ולהמשיך לכוון. ומשמע מסגנון הדברים שס"ל גם למרן בעל האג"מ זצ"ל שצריך לכוון כל אלו הכוונות, ובכללן גם ז' רקיעים.

אמנם יש להעיר דאין זה דעת האג"מ, דהמעיין בספרו (או"ח חלק ה סימן ה סוף אות ב) יראה שפסק בהחלט דאין לכוון לז' רקיעים כלל, וז"ל, ומש"כ כתר"ה שיתכווין בכל שבעת הרקיעים, זה לא הוזכר בשום מקום, ואין להוסיף מעצמנו, אף אם לכו"ע היה שבעה רקיעים, ובפרט שר' יהודה בחגיגה (יב, ב) סבר שהם שניים וכו'. לכן אסור לחשוב ז' רקיעים אלא סתם למעלה ולמטה וכו'. אבל כשיאמר מספר ז' רקיעים הוא למגרע, עכ"ל.

[ואגב, מש"כ "זה לא הוזכר בשום מקום, ואין להוסיף מעצמנו" קצת תמוה, דמקור נאמן יש בדברי הסמ"ק (סימן ב וסימן קד), וכמובא בב"י (סימן סא ד"ה וצריך להאריך). וראיתי בספר הנפלא מגדים חדשים על מסכת חגיגה (יב, ב) שהביא עוד כמה מקורות, ומהם בספר הפרדס לרש"י (עמוד שכח), ועיי"ש.]

ובדעת הגר"א עצמו, לא זכיתי לעמוד על מקור הדברים שסובר הגר"א שיש לכוון לז' רקיעים. ומה שציין בביאור הגר"א (סימן סא ס"ק טו) לדברי הסמ"ק, אינו נראה שכוונתו לנידון זה אלא באיזה אות יש לכוון הכוונות, יעו"ש בדבריו.

וכדאי להוסיף בענין הכוונה לז' רקיעים, דמקופיא היה נראה דכן פסק להלכה בשו"ע הרב (סימן סא סעיף ו) ובערוך השלחן (שם סעיף ג). אמנם כד יעויין בדבריהם נראה דדעתם מתאימה עם דעת מרן האג"מ, שכתב בשו"ע הרב בזה"ל, וגם לא יחטוף בחי"ת אלא יאריך בה קצת, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שז' רקיעים והארץ כמנין חי"ת וכו', עכ"ל. ונראה ברור דכוונתו באמת שיש לכוון רק בשמים ובארץ, ורק הוסיף לבאר דמרומז בחי"ת שמים וארץ כיון דז' רקיעים וארץ כמנין חי"ת, אבל מעולם לא כתב להדיא שיש לכוון כן.

בהוקרה, צבי הירש הכהן מובשוביץ

* * *

מצות חינוך הבן אחרי שהגדיל

ראיתי מאמרו של הרב יהודה ראטה (גליון וירא) שהביא מראי מקומות נכבדים בענין חינוך לבן אחרי שהגדיל. ובעיקר הדבר, יש לציין דברי מרן הגרי״ז (הובא בחידושי הגר״ח סטנסיל הישן, בסוף הספר תחת הכותרת ״ענינים חדשים מהגרי״ז זצ״ל״), שכתב שחוץ מדין חינוך הרגיל, מבואר ברמב״ם שיש עוד מצות חינוך כללית להרגילו במצוות, מדין ״חנוך לנער על פי דרכו״. וכיון בזה לדברי רבינו מנוח (פרק ב משביתת עשור הלכה י), שכתב שענין ״מחנכים לשעות״ שהוא חינוך בלי קיום כל תנאי המצוה, שמתענין רק לשעות ואין גומרים התענית, הוא מדין מצות חינוך מיוחדת של ״חנוך לנער״. וממילא מובן בזה הגמ׳ במסכת קידושין (ל, א) שהביא ענין של חינוך אחר שנתגדל ולמדו זאת מהפסוק ״חנוך לנער״, שהוא דין חינוך אחר, והמצוה הזו היא אפילו אחרי שנתגדל [ובספר ״דרש משה״ מאת הגר״מ פיינשטיין בדרשה ב׳ לבר מצוה כבר נתעורר מגמ׳ זו שמבואר מצות חינוך אחרת].

אליעזר מרדכי הכהן גוטווירטה

* * *

מעשה אבות סימן לבנים: יוסף ומרדכי, שרה ואסתר

בקול עלה (גליון פרשת וירא) הובא מכתבו של הרב יחזקאל שניאור אסטרייכער אודות הקשר בין המעשה של יוסף הצדיק למעשה של מרדכי הצדיק על דרך מעשה אבות סימן לבנים, ששניהם היו מבית רחל, ושניהם היו משנה למלך וכו'.

ברצוני להוסיף על דבריו כמה דברים מן הש"ס. בגמ' מגילה (יג, ב) על מעשה שקצף בגתן ותרש, אמר רבי יוחנן הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק, ומנו – יוסף כדכתיב "פרעה קצף על עבדיו" (בראשית מא, י). והקציף עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק, ומנו – מרדכי. הרי הנס נעשה בשניהם באופן אחד. וגם מצינו קשר בין שר האופים שעל ידי הפתרון של יוסף תלו אותו על העץ. וזה סימן לבנים שעל ידי 'פתרון' של מרדכי תלו אותו ואת בניו על העץ. ויש להוסיף גם ששניהם נקראו 'צדיק' בדברי הגמ' לעשות רצון צדיק.

עוד שם אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "לא יגרע מצדיק עיניו" (איוב לו, ז), בשכר צניעות שהיתה בה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול - זכה ויצאת ממנו אסתר. וברש"י (שם ד"ה לא יגרע) נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים מדה במדה. הרי לנו שמעשה האמהות של רחל שלא הגידה, עמד לה לאסתר המלכה שאינה מגדת.

אחר המעשה של יוסף ואחיו נתן יוסף לבנימין חמש חליפות שמלות, ובגמ' מגילה (טז, ב) רמז יוסף לבנימין אחיו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת.

אמנם לבסוף היתה גם תביעה על שני הצדיקים הללו, כי יוסף מת לפני אחיו מפני שנהג ברבנות. וכעין זה מרדכי היה רצוי רק לרוב אחיו, שפירשו ממנו מקצת סנהדרין על שהיה עוסק בעניני המלכות, וגדולה תלמוד תורה. ובגמ' שם לומדים זה מיוסף הצדיק גופא, שלא נענש יעקב על אותן י"ד שנה שלמד, הרי שתלמוד תורה גדול, ולעומת זה מרדכי היה עוסק בהצלת נפשות.

עוד הובא בגליון הנ"ל מכתב מהרב משה אונגר אודות הקשר בין שרה אמנו לאסתר המלכה, ששתיהן נלקחו לבית המלך מחמת יופי ושתיהן הסתירו את עצמן, והכל נאמר בטוב טעם ודעת. ויש להוסיף עוד, שבגמ' מגילה (יד, א) אמרינן שהיו שבע נביאות, הראשונה היתה שרה והאחרונה היתה אסתר. ובמדרש (אסתר רבה ז, יא) מצינו שלא היה המן יכול לעשות גזירה על ישראל בחודש מרחשון כי זכותה של שרה עמדה לישראל.

משה ברוך קופמאן

* * *

מעשה הנחה בתפילין - מעיקר המצוה

הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט"א נסתפק בגליון במדבר תשפ"ד אם הדין לקשור תפילין בימין הוא "בעצם מעשה הקשירה", או שמא היא דין קביעת יד גרידא מגזרת הכתוב. ראיתי להביא סמך מכמה מקורות שאכן מעשה ההנחה הוא מיסוד קיום המצוה, ולא רק "היכי תמצא" שיהיו התפילין "מונחים". וא"כ נכון להסתפק אם דין "ימין" הוא עקרוני לקיום המצוה.

א. הא דמברכים "להניח" ולא "לקשור", עי' רע"א (בשו"ע סימן כה), "מה שהקשה בא"ר למה אין מברכים בלישנא דקרא לקשור תפילין, ע' בשו"ת מהרי"ט חלק א' סי' ז'".

ב. כתב הט"ז (או"ח סימן תרפד ס"ק ד) וז"ל, כתב האבודרהם וז"ל, מדקתני מעכבות [-בדין הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד] משמע שאם הניחה כן לא יצא דצריך להניחם כסדר מצותן עכ"ל וכו' והוא תמוה הפלא ופלא וכו', עכ"ל. ושם ביד אפרים וז"ל, עיין בספרי שו״ת בית אפרים שנפלאתי על שני גדולי עולם שבמח״כ אשתמיט להו דהך מלתא דאבודרהם הוא תלמוד ערוך בירושלמי מסכת מעשר שני אמתני׳ דקתני אע״פ שאין מעכבין את הווידוי ע״ש, ורבינו גרשום בר שלמה בתשובה דמייתי האבודרהם התם מוכיח מדקאמר דהקדים תפילין של ראש לשל יד מעכב הוידוי של מעשר שני, מוכח מזה דאף בדיעבד לא יצא, וע״ש שהבאתי ממדרש שיר השירים י״ב אלף חלוצי צבא לא הקדים א׳ מהם תפילין של ראש כו׳ ע״ש, עכ"ל.

ג. כתב השו"ע (או"ח סימן כה סעיף ה) וז"ל, ויברך להניח תפלין, ובסעיף ז: יברך להָניח בקמ״ץ תחת הה״א, ולא בפתח ובדגש. ובט"ז וז"ל, להניח בקמ״ץ – אע״ג שאין חילוק במשמעות מ״מ ראוי לברך בלשון הכתוב להניח ברכה אל ביתך (ב״י בשם אגור). ובפרי מגדים וז"ל, עיין לבוש וכו', ואמר אמת להניח בקמץ דוקא, אז שורשו נו״ח מנחי עיין, ולהניח בפתח הה"א ושורשו ינח מלשון הנחה ועזיבה וגו', עכ"ל. ומבואר שיש מצוה בעצם ההנחה והקשירה.

מכל זה אמרתי להוכיח דהא דאיתא במנחות (לו, א), בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך, אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד מנלן, אמר רבה, רב הונא אסברא לי אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהו שתים, ע"כ. ולהנ"ל נראה שאינם ב' דרשות, דין א' סדר ההנחה, וב' שלא יהא עליו של ראש בלי של יד, אלא הדרשה הב' מלמדת שהמצוה היא לעשות מעשה הנחה כזה שעל ידו יהיה עטור בתפילין כראוי וכנכון. וכל זמן שעטור בתפילין, כח ההנחה עודנו קיימת.

אם כנים אנחנו, יש סברא ישרה לומר שמעשה ההנחה בימין נמשך גם כל הזמן שהם קשורים על יד שמאל.

בברכה, אליעזר קאהן