הרב יוסף גינזבורג – רב קהילת חב"ד ברמת אביב, ראש הישיבה ומוסר וותיק בשיעורי 'דבר מלכות' – ומנחם זיגלבוים משוחחים על נקודות מרכזיות ב'דבר מלכות' השבועי; לומדים מהי שליחות, משוחחים על ההיררכיה במעמדות השלוחים, ולומדים לראשונה שמשה רבינו היה 'מקושר' למלך המשיח... • על פי שיחת 'דבר מלכות' פרשת חיי שרה תשנ"ב
אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים נכנסים בזה אחר זה אל היכל הישיבה ברמת אביב; אנשי המעמד העליון, אנשי צמרת, כלכלנים ושחקנים מגיעים אל השיעור השבועי מדי יום שישי שמנחיל ראש הישיבה הרב חיים יוסף גינזבורג בשיחת "דבר מלכות" השבועי. רבים מהם מצטיידים בכלי כתיבה ובמחברות בכדי להעלות על הכתב תובנות מהשיעור. הפנים המרותקות אומרות הכול.
מסתבר שהמושג 'לחיות עם משיח' שייך לכול יהודי, וכלל לא משנה המצב הסוציו-אקונומי בו הוא נמצא. אם מישהו חש ששיחותיו של הרבי ב'דבר מלכות' שייכות למגזר מסויים, אולי לאלה שיש להם שורשים איתנים של אמונה תמימה – מוזמן להגיע לישיבה ברמת אביב מדי יום שישי, ולחזות שאפשר להעביר את המסרים הכי עמוקים והכי עדינים באופן המתקבל, והדברים חודרים ומחלחלים. ישנם אנשי עסקים, ביניהם שהתנגדו בעבר לפעילות חב"ד בשכונה, שהפכו לבעלי תשובה.
השיעור השבועי נוסד לפני כשבע שנים על ידי אחד מתומכיה הגדולים של הישיבה מר מיכאל מיטלמן, לעילוי נשמת אביו, שהיה אחד מגדולי התעשיינים בארץ ישראל ומלפנים ראש הקהילה היהודית באורוגוואי. בתחילה נטלו בו חלק מספר מצומצם של אנשי עסקים, רובם ידידיו של מר מיטלמן. אלא שמאז הכול היסטוריה. קרוב למאה משתתפים קבועים מגיעים מדי שבוע, ומספרם הולך וגדל.
שעתיים תמימות יושב הרב גינזבורג בראש השולחן, ובשפה קולחת ובהירה מסביר קטעים משיחת 'דבר מלכות', כשההקשבה היא מקסימלית.
בשבוע זה הכבוד הוא לנו לארח במדורנו את הרב יוסי גינזבורג, רב קהילת חב"ד ברמת אביב וראש הישיבה.
הרב גינזבורג, בכל שנה, לקראת כינוס השלוחים העולמי, נדמה שעולה ומטפסת חגיגיות-מה אל חלל האוויר. סוג של אירוע גדול המתקרב והולך. יש שלוחים שעסוקים לקראת טיסתם, יש שטורחים בהכנות השונות לקראת הכינוס, ויש רבים שמהדהדים לתוכם את ה"דבר מלכות" של שבת חיי שרה, ולהתעמק בשיחה של הרבי שנאמרה בכינוס השלוחים תשנ"ב, שיחה שיש בה תואר-דרך לשלוחים, כיצד עליהם לפעול, לנהוג, לעשות הלאה. סוג של בדיקה עצמית אם אכן הדברים זכורים לנו, האם אכן אנו פועלים על פי הדברים.
במבט לאחור, יש הרואים בכך סוג של אמירה ברורה לקראת התקופה בה לא יישמעו שיחות קודש מפי הרבי, ועל פי הדברים הללו יש לפעול כשהשלוחים בראש, עד התגלותו של הרבי לעיני בשר – האומנם?
בשיחה הזאת יש משום המשכיות לנקודה שהרבי מה"מ החל בה בשיחה שנאמרה שבוע קודם לכן, בשבת קודש פרשת 'וירא' תשנ"ב. אחת הנקודות שהרבי העלה בשיחה הזאת היא העובדה שבכל יהודי יש ניצוץ משיח, וכאשר מצרפים את כל הניצוצות הפרטיים של משיח שיש בעם ישראל, פועלים יחד את הגילוי של משיח הכללי, משיח צדקנו [נקודה זו הורחבה בגיליון הקודם במדור זה – מ.ז.]. זו עבודת השליחות של כל יהודי, לגלות את ניצוץ משיח שבו.
זו הנקודה שהרבי העלה באותה התוועדות מבלי שנכנס לפרטים; בלי שהגדיר מהו "שליח" ומהי בעצם "עבודת השליחות". הרבי כך קבע את העיקרון שזו הדרך לקרב את המשיח – העלאת ניצוצות רבים לכדי אבוקה אחת גדולה.
בשיחה שנאמרה בשבת שלאחר מכן, פרשת "חיי שרה" תשנ"ב, הרבי מרחיב בכל הקשור לנושא השליחות והשלוחים ועבודתם בעולם הזה, מסימא ביחס ישיר לכינוס השלוחים שנפתח באותה שעה, נוכח אלפי השלוחים שהתקבצו וביקשו לדעת איך וכיצד עליהם להמשיך בעבודתם.
את השיחה הנוכחית אפשר לחלק לשני מישורים כלליים: (א) הרבי מדבר על עצמו כמשיח המבצע את עבודתו כשליח כדי לפעול את הגאולה. (ב) עבודת השליחות של השלוחים ושל כלל ישראל.
בלימוד השיחה השבוע, האירו אצלי נקודה חדשה שלא שמתי לב אליה עד כה.
כשהרב גינזבורג מדבר על "האירה אצלי נקודה חדשה" הדבר מלמד על לימוד בעיון ובדקדוק, כאשר בכל פעם מתגלים דברים חדשים. לא מעט מגידי שיעור ב'דבר מלכות' מדברים על תופעת הגילויים המתרחשת אצלם מדי שנה, כאשר בכל פעם 'נצות' ומאירות פתאום נקודות חדשות.
במהלך השיחה הרבי מעלה שתי דמויות מרכזיות: אברהם אבינו ומשה רבינו, ומאריך לדבר אודותן.
כשלומדים את השיחה 'מלמעלה', אנחנו קוראים על אברהם ששלח את עבדו אליעזר לבצע את השידוך, על כל תלאות הדרך והמורכבות שבביצוע השליחות. תמיד חשבתי תוך כדי לימוד, שהרבי מדבר על שליחות זו באריכות רק כדי להוכיח שאליעזר אכן היה שליח ולא שדכן.
השנה הבנתי נקודה נוספת: הרבי מדבר על אברהם לא רק בנוגע לכך ששלח את אליעזר לבצע שליחות, אלא שיש ללמוד ממנו עצמו, כמו גם ממשה רבינו.
לכן כשמדברים על מה שנדרש מאתנו בפועל, הלכה למעשה, צריך להעמיד מול העיניים את שני העניינים שלומדים, הן מאברהם והן ממשה, כדי ללמוד את הדרך אשר נלך בה.
נו, בהחלט שיש הרבה דברים טובים ללמוד מאברהם אבינו וממשה רבינו. מה החידוש? למה ירמזון דבריך? מהי ה'תגלית' שגילית השנה בלימוד ה"דבר מלכות"?
עבודתו של שליח – כפי שמשרטט הרבי – מתבטאת בשני קצוות ניגודיים שבעצם משלימים זה את זה. מצד אחד העובדה ששליח צריך להיות בביטול מוחלט למשלח, ומצד שני עליו להיות "בר דעת". לא אדם שעושה עבודה בלי להבין, רק כי כך צווה, אלא עליו להפעיל את כל שכלו, מחשבתו, כישוריו העצמאיים, ולרתום אותם להצלחת עבודת השליחות. קל להבין מדוע אלו הם שני קצוות ניגודיים: שכן מי שהוא בטל, אין לו יכולות משלו, שהרי הכל שייך למי שהוא בטל לפניו. ובכל זאת, הרבי מצפה שממזג בתוכו את שני הדברים: 'ביטול' יחד עם הפעלת הכשרונות האישיותיים שלי, השליח [שני דברים אלו קשורים לרעיון קבלי עמוק אותו מסביר הרבי בהרחבה, ייחוד השמות הקדושים מ"ה וב"ן (נשמה וגוף) – שני ניגודים שמתחברים יחד, שזו תכלית הבריאה וסוד הגאולה].
החידוש בשליחות בדורנו זה, כפי שמסביר הרבי, בזה שכל עניני השליחות צריכים להיות חדורים ומכוונים לקבלת פני משיח צדקנו, וגם בזה קיימים אותם שני קצוות, כפי שהרבי מבאר במהלך השיחה: התכרה והביטול למלך המשיח, שזוהי קבלת פני משיח צדקנו, ופעולת ההשפעה וההסברה כ'בר-דעת', כל אחד ואחד בהתאם למרחב השליחות שלו.
כדי להביא גאולה, צריך להפעיל את המערכת הזאת על שני רבדיה: יהודי צריך להפעיל בתוכו את ה'ביטול' למשלח – מחד גיסא; ולהיות "בר דעת" – מאידך גיסא. אי אפשר לוותר על אחד מהם. רק כששניהם מתאחדים ופועלים יחד, נפעלת מציאות אפקטיבית אחת של "שליח" העושה שליחותו. כששליח מחבר ומאחד בתוכו את שני העניינים ההפוכים הללו, הוא פועל בעצמו את הייחוד הזה, ובכך מכין את העולם לגאולה; בכך הוא מגלה את ה'משיח' של כל השלוחים, הלוא הוא "השליח היחיד שבדורנו והמשיח היחיד שבדורנו".
אני מבקש להבין למה בעצם צריך את שני ההפכים הללו? הרי בני אדם הם בעלי טבעי-נפש שונים. יש בעלי ביטול, יש בעלי כשרונות, יש בעלי דעת ויש בעלי תום-לב. כל אחד ותכונות נפשו. מה רע אם כל אחד ידגיש בעבודתו האישית את שורש נשמתו? מדוע צריך 'להפעיל' את שניהם?
שאלה טובה, והתשובה לכך פשוטה: כי כדי להשיג תוצאה מסוימת, צריך לפעול בדרך המובילה אל התוצאה. המלך המשיח עצמו מאחד את שני הקצוות הללו: מצד אחד יש בו מעלת המקבל – ביטול, ומצד שני יש בו מעלת המשפיע – "בר דעת", וכדי להביא להתגלות משיח בעולם, צריך לפעול את השליחות באופן שממזג את שני הקצוות הללו.
תוכל לפרט יותר, כדי שנבין על מה מדובר?
משיח צדקנו ממזג בתוכו את שני ההפכים: מצד אחד יש בו את עניינו של משה רבינו, מעלת החכמה, שיא החכמה – "בר דעת". ומצד שני משיח עניינו מלכות, וספירת המלכות היא תכלית הביטול, כידוע לכל דרדקי בחסידות.
היות שזו בקשה והצעה של משה רבינו (והובאה בתורת אמת ותורה הנצחית), היא אכן נתקיימה בפועל – שאותו שליח שהקב"ה שלח לגאול את ישראל ממצרים (משה), אותו עצמו הוא שולח לגאול את ישראל לעתיד – כפי שנאמר במדרש, שמשה "הוא גואל ראשון (בגאולת מצרים) הוא גואל אחרון" (בגאולה העתידה).
וזו הייתה כוונת משה בבקשתו "שלח נא ביד תשלח" – לקשר את ה"גואל ראשון עם ה"גואל אחרון" שגם הגאולה הראשונה (ממצרים) תהיה קשורה עם "ביד תשלח" (משיח), וגם הגאולה האחרונה תהיה קשורה עם משה ("גואל ראשון").
בוא ינקפוץ' רגע להתחלת חומש 'שמות', חומש הגאולה. הקב"ה מתגלה למשה רבינו ומבקש לגאול את עם ישראל. הקב"ה מציע למשה רבינו את העניין הכי נעלה של הבריאה – לגאול את עם ישראל ממצרים, לא סתם גאולה, אלא שורש כל הגאולות. משה רבינו לא מוכן לבצע את השליחות הזאת, ככל שהיא חשובה, שכן הוא 'מקושר' בכל ענייניו למלך המשיח; הוא מבין שאם לגאולה הזאת אין קשר לגאולה האמיתית והשלמה של משיח צדקנו – אין בזה מטרה. אין לו עניין בזה; הוא אינו רוצה לצאת לדרך. הוא רוצה גאולת נצח של משיח, לא משהו עכשווי ומקומי.
לכן הוא מבקש בחזרה "שלח נא ביד תשלח", וכפי שמוסבר, אל תשלח אותי, אלא שלח את משיח צדקנו ותהיה זו הגאולה הראשונה והאחרונה. רק לאחר שביקש זאת מה', הצליח לפעול שגאולת מצרים תהיה התחלה של הגאולות כולן, כולל הגאולה האמיתית על ידי משיח צדקנו. משה רבינו פעל שיהיה קשר בין נשמתו שלו לבין נשמת משיח "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון". כך הוא ידע שעבודתו בגאולת ישראל ממצרים, היא חדורה "בענייני גאולה ומשיח" כפי שהרגילו את לשוננו לומר.
הרבי בשיחתו מחדד אפוא את ההבנה שמשיח צדקנו אינו יישדכן" שנשלח על ידי "החתן" הקב"ה, להביא את ה'כלה", עם ישראל. משיח צדקנו הוא שליח; שליח ולא שדכן! הוא עצמו השליח של הקב"ה שפועל את עניין הגאולה בעולם כולו.
זה רעיון יפה ומעניין. אבל אני מבקש להחזיר אותך אל הלימוד שלנו משתי הדמויות של אברהם אבינו ומשה רבינו. מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?
בשיחה שלנו הרבי מפיק הוראה מהליכותיהם של משה רבינו ומאברהם אבינו. ממשה רבינו לומד הרבי – כפי שאמרנו קודם – שכל דבר שאנחנו עושים, צריך להיות חדור בנקודה העיקרית של משיח וגאולה; איך להביא להתגלותו של משיח צדקנו. וכפי שהרבי אומר (סוף סעיף יא) "ובאופן שכל הפרטים ופרטי פרטים בעבודתם של ישראל, נעשים חדורים בגלוי בנקודה והתכלית האחת והיחידה: הגילוי של משיח צדקנו".
כיוון שלכל יהודי יש בו ניצוץ ממשה רבינו, הרי כמו שמשה רבינו סרב לעניין הכי חשוב והכי נעלה בבריאה אם לא וידא קודם איך הוא מקשר את זה למשיח וגאולה, כך מצופה מכל יהודי בדורנו, שכל עניין שלו יהיה חדור במשיח, אחרת אין לו עניין בזה.
אם תרצה, זו נקודת הביטול הפועלת אצל השליח, אותה הזכרנו בתחילת השיחה.
בכל זה נתוסף בדורנו זה במיוחד – אשר בו נוסף חידוש בענין השליחות, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו מינה כל אחד ואחד מהדור להיות השליח שלו בהפצת התורה והיהדות ובהפצת המעינות חוצה, עד להבאת הגאולה האמיתית והשלימה.
וכפי שרואים בפועל, שעכשיו נעשה קל יותר להסביר ליהודי – אפילו כזה שלפני זה לא היתה לו רגלי שייכות לכך – שבנוסף לעבודתו האישית, מוטלת עליו גם האחריות להיות "שליח", להשפיע (ממעלותיו וידיעותיו כו') על אחרים, החל מבני ביתו, חברי וידידיו, וכל מי שהוא יכול להגיע אליהם.
"ותוספת מיוחדת בזה – בנוגע לאלה אשר זכו, שמתוך עם ישראל גופא הם נבחרו להיות שלוחים של נשיא דורנו, שכל עבודתם בכל המעת לעת כולו מוקדשת למילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, והבאת הגאולה".
הוכחתו בתחילת הדברים – אומר הרב גינזבורג – כי הרבי מדבר בשיחה על שני רבדים בעבודת השליחות: עבודת השלוחים ותפקידו של כל יהודי כשליח במעגל הרחב ביותר.
בשיחת "חיי שרה" מסביר הרבי שבדורנו צריך כל יהודי לקבל על עצמו להיות שליח – להפקיר את עצמו את האחריות להשפיע על אחרים, אם זה בני ביתו, אם זה חבריו וידידיו, או שכניו. זו משימה שמתאימה ושייכת לכל אחד מאנשי הדור, להיות במקום של השפעה. ומכיוון השלוחים צריך לצאת בהחלטות טובות: להסביר את עניינו של משיח ולהכין את היהודים במקומם באופן המתקבל לקראת הגאולה. זו הוראה לשלוחים, אבל לא רק, אלא "..הרי מובן שזה שייך לכל אחד ואחד מישראל בלי יוצא מן הכלל".
כלומר, כל יהודי באשר הוא, בדרגתו ובמצבו, נמצא במצב כזה, שלא לו להסתפק בעבודה עצמית שלו, אלא עליו להשפיע ולהסביר גם לסביבתו, "לפי שכלו והבנתו .. ובפרט באופן של חכמה בינה ודעת".
זה בפשטות דרגת השליחות השייכת לכל יהודי בדורנו זה.
אם כן, ניתן לומר שבכינוס השלוחים העולמי שהתקיים בשנת תשנ"ב, ניטשטשו ההבדלים בין השלוחים לבין כל חסידי חב"ד (וכל עם ישראל)? הרי כל אחד מונה על ידי הרבי להיות שליח?
לא ולא! יש את השליחות השייכת לכל יהודי, אבל יש את השלוחים שזכו להיות שלוחיו של הרבי נשיא דורנו, וכפי שהרבי אומר (סעיף יב): "ותוספת מיוחדת בזה – בנוגע לאלה אשר זכו, שמתוך עם ישראל גופא הם נבחרו להיות שלוחים של נשיא דורנו, שכל עבודתם בכל המעת לעת כולו מוקדשת למילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, והבאת הגאולה".
אז יש סוגי דרגות? היררכיה במעמדות השלוחים?
בהחלט! צריך לעשות את ההבדלה בין עבודתו של שליח לעבודתו של כל יהודי; אבחנה זו נחוצה כדי להבין מה נדרש משלוחים בתוספת על מה שנדרש מכל יהודי שהתמנה על ידי נשיא דורנו להיות שליח כחלק מכלל עם ישראל.
מה נדרש מהשלוחים שלא נדרש מחסיד פשוט כמוני?
הרבי דורש מהם משפט אחד, תמצית הכל; הרבי מדגיש בשיחה מילה אחת: ישכל עבודתם בכל המעת לעת כולו מוקדשת למילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, והבאת הגאולה".
כלומר?
הרבי דורש מכל יהודי, כניצוץ של משה רבינו, לקשר את כל ענייניו בעבודתו עם עצמו ועם הזולת, לקבלת פני משיח צדקנו. בנוסף לכך, הרבי דורש מכל יהודי להשפיע ממעלותיו וידיעותיו בכל מקום שידו מגעת, ולהסביר עניינו של משיח כמיטב יכולתו. משימה זו מוטלת על כתפיו של כל יהודי, אך עדיין המחויבות הראשונה שלו היא לכל לראש כלפי עבודתו עם עצמו ועיסוקיו בחיי היום יום, ובמקביל לזה הוא צריך לפעול ככל יכולתו בקבלת פני משיח צדקנו.
אולם מהשלוחים של "נשיא דורנו" הרבי מבקש להיות כמו אברהם אבינו...
ומה היה אצל אברהם אבינו?
בניגוד למשה רבינו שכל יהודי הוא ניצוץ מנשמתו, אצל אברהם אבינו לא מצינו ביטוי כזה.
כשאברהם אבינו שלח את אליעזר בשליחותו לבצע את השידוך בעבור יצחק בנו – מסביר הרבי באריכות – ויתן אברהם "כל אשר לו", שאברהם אבינו הכניס את כל אשר לו למען שיתבצע השידוך של יצחק ורבקה. הוא לא השאיר שום עניין גשמי או רוחני מחוץ לשליחות הזאת. כל כולו, בכל רמ"ח, חי בשליחות זו.
זה מה שהרבי רוצה מהשלוחים שלו: לא רק שיהיו חדורים בענייני גאולה ומשיח בכל דבר שהם עושים, אלא "שכל עבודתם בכל המעת לעת כולו", תהיה "מוקדשת למילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, והבאת הגאולה". אין להם משלהם כלום, רק שליחות. הא, ותו לא!
דרישה ומעלה זו ניתנה רק לשלוחים המוגדרים שזכו ונבחרו להיות 'שלוחים' של הרבי. זו הזכות הגדולה שלהם – להיות באופן עבודתו של אברהם אבינו.
אם תשים לב, כבר בתחילת השיחה הרבי אומר שהחידוש שנתוסף במיוחד בזמן האחרון בעבודת השליחות: "לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה .. חודרת את כל עניני השליחות והיא נעשית ה"שער" שעל ידו 'עולים כל ענייני השליחות'". לשלוחים אין עוד "עניינים", אלא זה השער היחיד שלהם – שכל עניין ומציאות שליחותם כעת, עוברת דרך השער של קבלת משיח צדקנו בפועל ממש.
כלומר, יש את עבודתם של כל היהודים בהבאת הגאולה, ויש דגש מיוחד לכל לראש השלוחים יקבלו פני משיח צדקנו, כי הם עושים את העבודה בצורה עילאית מכולם. וזה מה שהרבי בוחר לומר לשלוחים בפתחו של הכינוס בשנת תשנ"ב: שעניין הכינוס הוא להיות מוכנים בפועל לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, עניין הנוגע להם עצמם, ומכאן הם צריכים להשפיע הלאה.
אז מה שהרבי אומר, שעל השליח לחיות קודם בעצמו את מציאות הגאולה, ורק אחרי זה להשפיע לזולת?
יש פה אמירה הרבה יותר מהותית: לגבי כל יהודי, הרי שהוא יכול נקודתית לזרז את הגאולה על ידי השפעה על הזולת. הוא יכול ללכת לעבודתו ולתכניותיו לעשות פעילות עם הסביבה, הוא יכול להניח תפילין עם יהודי כדי לזרז את הגאולה תוך כדי פגישת עבודה, הוא יכול להסביר על משיח תוך כדי סגירת עסקה. כלומר, כל פעולותיו חדורות בגאולה ומשיח.
השלוחים לעומתם, נדרשים (ונמצאים) ברמה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. הם צריכים להגיע למצב ש"כל אשר לו" נמצא בעניין הגאולה. הכל!
אז יכול להיות שליח שמפיץ את בשורת הגאולה, יכול להיות שליח שעוסק ברעיונות ובעניין איך להסביר את משיח בכל אתר ואתר, וזה יתפוס שמונים אחוז מסדר יומו, אפילו תשעים וחמשה אחוז, אבל זו עדיין לא הדרגה הנדרשת ממנו. ממנו נדרש לחיות ולפעול את מציאות הגאולה באופן של 'וכל אשר לו'. לא פחות. אין לו שום דבר אחר בחייו מלבד זה.
הרב גינזבורג, זה לא יהיה סוד אם אומר לך שמציאות חיים שכזו היא קשה עד כמעט בלתי אפשרי...
אני חושב שמבחינת הקושי זה אותו סוג קושי שהיה בשנות הנשיאות הראשונות כאשר השלוחים הראשונים יצאו והיו לשלוחים. אז זו לא היה 'פופולארי' ו'נחשב' כפי שזה היום. להיות אז שליח פירושו היה: להקריב את כל החיים שלך בשביל הרבי. אנשים הביטו על השלוחים אם בהערצה עצומה, ואם, להבדיל, כעל משוגע ומסכן.
במשך השנים הרבי החדיר את המציאות של "שליח" בעולם, שכיום זו מציאות רגילה ומקובלת כל כך, עד שאחרים גם מנסים לחקותה. כיום הקושי הוא ברובד המתקדם יותר: לחיות את כל חיי השליחות באופן ש"כל אשר לו" נתון להסברת וקבלת פני משיח; לחבר את כל מציאותו הגשמית והרוחנית לנקודה אחת.
אתה מדבר על רמות כאלה של ביטול ונתינה, ואני מבקש לשתף אותך בזכרון רחוק למדי:
זה היה כשלמדתי בישיבת 'תומכי תמימים' בקרית גת. בשנת תשנ"ב החלו אנ"ש והתמימים לחתום על פ"נ בו מקבלים את מלכותו של הרבי כמשיח צדקנו. זה היה יחידוש' עצום. בנוסח הפ"נ שהסתובב נכתב שנותנים לרבי את כל המחשבה דיבור ומעשה שלנו – ובעקבות כך פרצה סערה בין הבחורים בישיבה. היו שטענו שבלתי אפשרי להתחייב לרבי שכל מחשבה דיבור או מעשה שלנו יהיו כפי שצריך להיות בפני מלך המשיח, ואם חותמים כך, הרי אנחנו חותמים שקר בנפשנו. מאידך גיסא – לא לחתום, זה אומר שאינך מקבל את מלכותו של הרבי – ויהום ה'זאל' ימים רבים...
כשאתה מביא את דברי הרבי ששליח צריך שלא יהיה לו בעולם כלום מלבד חיבור כל מציאותו, הגשמית והרוחנית, להבאת הגאולה, זה הופך להיות בלתי אפשרי, ואולי גם לא מעשי...
אענה לך במשל: כשאתה רוצה למכור למישהו את ביתך, ואתם כרתם חוזה באמת לקחת כל בלוק, וכל מרצפה וכל נוורה שיש בבית, ולהקנותה לקונה? ברור שזה בלתי אפשרי. אם כן, איך אתה מוכר לו את הבית? אתה עושה קניין כללי ומעביר לו את הבעלות, ומאז שמעבירים את הבעלות, ממילא הכול הופך להיות ברשותו של הקונה.
ובנמשל: בעצם הרעיון, שליח צריך לוותר על ה'בעלבתיישקייט' שלו כאיש פרטי, ולתת את כל מציאותו לרבי. כביכול הוא אומר: 'אתה הרבי כעת בעל הבית ואני אין לי מציאות משלי, וכל תפקידי הוא רק לזרז את הגאולה'. זו אמירה חד משמעית שהיא אל-חזור. אחרי שמועברות הבעלות, מתחילה העבודה הפרטנית להחדיר את הנקודה הזאת בכל הפרטים, וזו אכן עבודה של חיים שלמים. כל הזמן צריך להחדיר שוב ושוב, אם במחשבה אם בדיבור ואם במעשה; עוד אתכפיא ועוד מלחמה פנימית. נופלים וצריך לקום שוב ושוב. המלחמה לא נגמרת עד רגע קבלת פני משיח צדקנו בפועל – אבל כל זה לאחר שהעברנו את הבעלות על חיינו, השלוחים, אל הרבי, וכעת העבודה היא לבצע את העניין אותו קבלנו מלכתחילה.