ליומא דהילולא של הרה"ק רבי ליבר הגדול מבארדיטשוב זיע"א
כ"ח מרחשון
המגיד הרב הקדוש רבי אליעזר ליבער מברדיטשוב זיע"א היה מגדולי הצדיקים והמקובלים בדורו. רבי ליבער נולד לאחת המשפחות המיוחסות שבישראל. אביו רבי אברהם ב"ר שמואל אשכנזי היה נכד הרה"ק המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע, אשר נעקד על קדוש ה' בעיצומן של גזרות ת"ח ות"ט, ואמו היתה נכדת הקדוש רבי יחיאל מנמירוב אשר אף הוא נעקד על קדוש ה' בגזרות ת"ח ות"ט, הי"ד.
בעקבות אותן גזרות קשות גלה רבי אברהם מקראקא – עיר מולדתו, והתיישב בעיירה ביסטרייך הסמוכה לבארדיטשוב, שם נולד לו לעת זקנתו בנו רבי ליבער. בראשית שנות ילדותו התייתם רבי ליבער מאביו, אשר הוריש לו סכום כסף רב שבאמצעותו הרבה לעשות צדקות וחסדים עד אין מספר.
משחר טל עלומיו היה רבי ליבער עובד את ה' בתמימות מופלגת. במשך רוב שעות היום ניתן היה לראותו שוהה ביער הסמוך לביסטרייך, עוסק בדבקות בתורה ובעבודת ה', תוך שהוא מתבודד ונסתר מהעולם ומבריותיו.
בערוב ימיו של רבי ליבער, הכירו רבים בגדלותו, והחלו פוקדים את חצרו להתבשם מנועם זיו אמרותיו, ולהיוושע מפיו בדבר ישועה ורחמים. רבי ליבער זכה לאריכות ימים מופלגת, ונפטר בן מאה ושלוש שנים.
כאמור, שמו של רבי ליבער נודע לדורות כ'רבי ליבר הגדול מבארדיטשוב'. ספור נורא הוד אף נמסר בהקשר לכניוי זה, וכך מספר נכדו, המלקט הנודע רבי חיים ליברזון בספרו 'ארץ החיים'
בשעה שהתיישב רבי אברהם אביו של רבי ליבער בעיירה ביסטרייך, עדיין לא היתה העיירה בארדיטשוב קיימת על המפה. היא נוסדה שנים רבות לאחר מכן, מעבר לנהר הסמוך לביסטרייך, בשטח היער שבו נהג רבי ליבער להתבודד מאז ימי נעוריו.
יער גדול ורחב זה היה רק אחד מנכסיו הרבים והעצומים של הדוכס מביסטרייך, פריץ רשע ושונא ישראל, אשר נכסיו הרבים הניבו לו רווחים עצומים והעצימו את גאוותו עד בלי שיעור.
ביום מן הימים יצא הדוכס מביסטרייך לסיור מקיף בשטחי אחוזותיו כשהוא מלווה בחבר מרעיו, פלוגת קוזקים חמושים מכף רגלם ועד קדקודם, אף הם שונאי ישראל כמותו.
הגיעה החבורה סמוך לקרחת היער שבה עמד רבי ליבער, כשהוא מעוטר בטלית ותפילין ועוסק בתפלתו. והנה, כחמורו של בלעם שראה מה שלא ראה אדוניו, כך סוסיו של הדוכס חשו בקדושה החופפת על המקום, ומיד נסבו לאחור וביקשו להימלט, תוך שהם מטלטלים את עגלתו של הדוכס ואת תכולתה האנושית עד שכמעט התפרקו עצמותיהם של הנוסעים.
בקושי גדול הצליחו הקוזקים לעצור בעד הסוסים ממנוסתם המבוהלת. הדוכס יצא מן העגלה כשהוא רועד כלו מהחוויה 'המטלטלת', ומיד פקד על חבר מרעיו לראות על מה יצא קצפם של הסוסים. עד מהרה שבו הללו כשהתשובה בפיהם; יהודי בעל מראה קדוש ונורא עומד בתוך היער עטוף בבד לבן, ללא ניע וללא זיע. מראהו הנורא הוא כנראה הגורם לבהלת המוות שאחזה בסוסים.
חמתו של הדוכס בערה בו עד להשחית, והוא פקד מיד על חבורת הקוזקים להכות את רבי ליבער בשוטיהם עד מוות. הקוזקים מהרו לעשות כדבריו, והכו ברבי ליבער שעמד בתפלתו מכה אחר מכה, עד שדם רב החל שותת מגופו, וטליתו הצחורה האדימה כולה.
לפלא היה בעיני הקוזקים, כי כל אותה עת לא מש רבי ליבער מתפלתו. הוא נותר נטוע במקומו, סופג את המכות ללא ניע, ואף הגה לא נפלט מפיו. גם כשדם רב שתת ממנו, לא השמיע ולו אנחה קלה.
הדבר המם אותם כל כך, עד שהם חדלו ממכותיהם, פנו לדוכס ושאלוהו: "הכיצד יתכן שאנו הכינוהו מכות רבות ונמרצות כל כך עד שדם רב שתת מגופו, והוא שותק? אין זאת אלא כי מלאך אלקים הוא".
הדוכס ביטל את דבריהם בחוסר אמון, אך מיהר להסתלק מהמקום. בין כך ובין כך סיים רבי ליבער את תפלתו, ורק אז חש בכאבים העצומים שהסבו לו פצעיו. בקשי רב הוא שב לביתו, וזמן רב ארך עד שהחלים.
אף הדוכס הגיע לטירתו, אלא שבעוד רבי ליבער מחלים ממכותיו, הדוכס הלך ונחלה. בתחילה לא יכול היה להניע את ידו הימנית, לאחר מכן התפשט השיתוק אף לידו השמאלית, משם לרגל ימין ולאחר מכן לרגל שמאל, עד שהפך הדוכס כאבן דומם, מוטל על מיטתו ללא יכולת להניע איבר.
בכירי הרופאים נקראו למיטתו וניסו לרקוח לו מרקחות שונות, אולם מצבו הלך והחמיר. לבסוף נקרא למיטתו רופא יהודי אשר בדיקה קלה הספיקה בעבורו כדי להבין כי אין זו מחלה ככל המחלות, כי אם עונש שנשלח לדוכס על מעשיו.
הוא בירר אצל מקורבי הדוכס על קורותיו של הדוכס באותו יום שבו לקה במחלתו, ועד מהרה שמע מהקוזקים את אשר ארע.
לשמע הסיפור נחרד הרופא וזעק לעבר הקוזקים: "מה זאת עשיתם? הלא פגעתם ביהודי קדוש ונשגב. עוונכם גדול מנשוא, לכו אליו והעתירו לפניו, אולי ימחל לכם".
הדוכס ששמע את הדברים לא אחר לקיימם. הוא שלח מיד את רופאו לביתו של רבי ליבער כדי שירפאו ממחלתו, ובד בבד שלח אליו שליחים שיבקשו ממנו שימחל לו על חטאו .רבי ליבער הבהיר לשליחי הדוכס, כי לא ימחל לאדונם, אלא אם יתחייב לבנות בית כנסת במקום שבו רגיל היה לעמוד ולהתפלל ביער.
הדוכס הסכים מיד לבקשתו של רבי ליבער, ועוד באותו היום שלח את פועליו להתחיל בבניית בית הכנסת. והנה זה פלא, ככל שהתקדמה הבניה, כך הלך הדוכס והחלים משיתוקו. כשהסתיימה הבניה, ובית הכנסת הענק והמפאר עמד על כנו, אף הדוכס שב לאיתנו כבתחילה.
שנאתו של הדוכס לכל יהודי, התחלפה מני אז לאהבה ולהערצה.
זמן מה לאחר שהסתיימה בניית בית הכנסת ביקר הדוכס בביתו של רבי ליבער, ובמהלך הפגישה שאלו מה עוד יוכל לעשות למענו. רבי ליבער השיב כי מבקש הוא שיבנו סביב בית הכנסת בתים שבהם ידורו יהודים. אף לבקשה זו נענה הדוכס, וכך קמה לה אט אט העירה בארדיטשוב, שבה דר לימים הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א. רבי לוי יצחק בחר לבנות את בית מדרשו סמוך לבית הכנסת של רבי ליבר, באומרו כי מכון הוא כנגד שער השמים.
ליד קברו של רבי ליבער הקדוש, ניתן היה להבחין בחפירה בקרקע, שסיפור מופלא היה קשור אליה. ומעשה שהיה כך היה: לילה אחד, בעוד הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב עלה על יצועו, והנה רואה הוא את דמותו הקדושה של רבי ליבער שחי בעיר בתקופה שטרם התמנותו של רבי לוי יצחק לרב העיר.
רבי ליבער פונה אל רבי לוי יצחק ומבקש ממנו לפעול לטובת נשמתו של יהודי שבזמנו היה שמש בית המדרש בעיר. השמש היה תמים ופשוט, ואהבה עצומה יקדה בלבו לבוראו. פעם אחת, בעודו מדליק את הנרות בפמוטים התלויים בבית המדרש, התקרב יותר מדי לנרות הבוערים, ומרוב התלהבות לא נזהר והאש אחזה בבגדו והוא נשרף כליל רח"ל.
כשהגיעה נשמתו השמימה, לא מצאה מנוחה. אומנם כוונתו היתה לשם שמים, אך כיוון שלא נשמר כראוי, נמנע ממנו לבוא אל המנוחה והנחלה. למעלה משמונים שנה נעה ונדה נשמת השמש מבלי יכולת לבוא אל תיקונה. "רבי לוי יצחק, ידוע תדע שנשמה זו יכולה לזכות לתיקון, כאשר יחפרו ליד קברי, עד שימצאו מים חיים, בהם תטבול, ובכך אוכל לפעול עבור טובת נשמת השמש", אמר הצדיק בחלום.
רבי לוי יצחק התעורר נרעש כולו, החלום עודנו ניצב חי לנגד עיניו. הוא לא התמהמה, וציווה לחפור בור ליד קברו של רבי ליבער. ואכן, לאחר שהחלו לחפור, הבחינו החופרים במקור מים חיים שעלו וגאו החוצה.
אולם, כאשר רצה רבי לוי יצחק לרדת ולטבול, נפל העפר סביבות הבור וכיסהו. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב, כאשר כל פעם שהתכונן רבי לוי יצחק לרדת ולטבול, קרסו הדפנות, והטבילה נמנעה ממנו.
הוא הבין כי אין זה דבר ריק, הסיטרא אחרא אינה מעוניינת שנשמת השמש תבוא אל תיקונה ונאבקת למנוע את הדבר. אך רבי לוי יצחק לא ויתר, מיד כשחפרו שוב, מיהר והכניס את רגליו פנימה; המשיכו וחפרו, הכניס עצמו עמוק יותר. רק לאחר מאמץ גדול הצליח לטבול, וכשעלה בידו הדבר, לא היה קץ לשמחתו.
זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר
