מעשר בהמה

דיני מעשר בהמה

כתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לד' ", מכאן שמצות עשה לאדם שנולדו בעדרו עשרה בהמות (בתוך שנה אחת) להכניסם לדיר עם פתח צר, ולקחת את הבהמה שיוצאת עשירית ולהקריבה לקרבן. בפרק זה יבוארו פרטי מצוה זו, כגון אם מעשר בהמה נוהג בחו"ל או בזמן הזה או בקדשים (נ"ג), אם מעשרים ממין אחד על מין אחר (נ"ג נ"ד), האם בהמות של אדם אחד מכמה עדרים מצטרפים למעשר בהמה (נ"ד נ"ה), חיוב מעשר בהמה בלוקח ומקבל מתנה ובשותפין (נ"ו), אלו בהמות פטורות ממעשר בהמה (נ"ז), מהם הזמנים שתיקנו חכמים שיפרישו בהם מעשר בהמה (נ"ז נ"ח), סדר ההכנסה לדיר והפרשת המעשר למצוה ולעיכובא (נ"ח נ"ט), דיני טעות במנין או כשיצאו שנים יחד (נ"ט ס'), ועוד.

היכן מתי ובמה נוהג מעשר בהמה נ"ג. מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל. הגמ' אומרת

שאף לר"ע דס"ל שא"צ להביא ולהקריב מעשר בהמה מחו"ל ולהקריבנו, (דכתיב "והבאתם שמה וכו' ואת מעשרותיכם" בשתי מעשרות הכתוב מדבר מעשר בהמה ומעשר דגן, מכאן שאין מעלים מעשר בהמה אלא ממקום שמעלים מעשר דגן, ומעשר דגן אינו נוהג אלא בארץ ככל מצוה שהיא חובת קרקע), מ"מ הוא קדוש ואינו נאכל לבעלים אלא במומו, (דמעשר בהמה בין תם בין בעל מום נאכל לבעלים, דלא אשכחן קרא שיתנו לכהן), שהרי הפסוק מדבר בהבאה ולא בעיקר הקדושה.

מעשר בהמה בזמן הזה, ובמה חוששים לתקלה-מעשר בהמה נוהג אף בזמן שאין בית המקדש קיים, אמנם האידנא אין מפרישים מעשר בהמה משום שחוששים לתקלה, שכיון שא"א להקריב בזמן הזה וצריך להמתין עד שיומם, יבואו לידי גיזה ועבודה או לשוחטו בלא מום, וכדמצינו שאין מקדישים ואין מעריכים ואין מחרימים בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים, בהמה תיעקר (-נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה) כדי שלא יבוא בה לידי תקלה, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. אמנם בבכור לא תיקנו שלא יהיה קדוש, שהרי הוא קדוש מרחם, ולא תיקנו שיקנה את אוזן האם לעכו"ם כדי שלא תחול עליו קדושה, מפני שהוא יכול להטיל בו מום לפני שיצא לאויר העולם, ואין לחוש שיבנה ביהמ"ק במהרה ולא יהיו בהמות ללא מום, מפני שהבהמות שאינם בכורות לא יהיה בהם מום. אבל במעשר אינו יכול להטיל מום בבהמה ולהוציא אותה בעשירי, דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע" משמע שהוא לא יוציאנו אלא הוא יוצא מאיליו, ואין לומר שיטיל מום בכל העדר לפני שיעשר, דעדיין הם חולין ומותר להטיל בהם מום, ואח"כ יעשר שהרי מעשר חל על בעל מום דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע", מפני שמהרה יבנה בית המקדש ולא יהיו בהמות להקרבה, ואף שבלקוח אין דין מעשר בהמה, מ"מ כיון שמצויים מומים הפוסלים בקדשים, שהרי אפי' מום בדוקין שבעין פוסל, ממילא אם יטיל מום בכל עדרו לא יהיו מספיק בהמות להקרבה.

ואין לומר שאין מעשר בהמה בזמן הזה מחשש שיפריש לדגן, לומר תן ראשית לכל דגן ודגן, ולרבא "דגן" נצרך למעט גם על יתום שהוא פטור ממעשר בהמה, דאין לחוש כיון שאפשר להכריז שיתום פטור, שהרי מטעם זה לא חששו ליתום בזמן שבית המקדש קיים.

שאר מינים, אבל מעשר בהמה דלא היה צריך לכתוב כלל "בקר וצאן" אלא בהמה, (דאם ללמד שחיה פטורה ממעשר, אפשר ללמוד דין זה בגזירה שוה תחת תחת מקדשים), ולומדים בקר וצאן אין מתעשרים מזה על זה, אבל כבשים ועיזים מתעשרים מזה על זה, ואין לומר שכוונת התורה שאפשר לעשר מזה על זה, דהא כתיב "העשירי", או דילפינן מההיקש למעשר דגן.

נ"ג: מעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין, והיינו

שאפילו קדשים קלים לרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים (ונתרבו לחומש ואשם בכופר בפקדון), אין חייבים במעשר בהמה, דכתיב "העשירי יהיה קודש" ולא שכבר קדוש. ואף שמעשר אינו חמור משלמים, נ"מ שאין עליהם איסור "לא ימכר ולא יגאל" שנאמר רק במעשר ולא בשלמים. ואף שמצינו שאין קדושה חמורה של מזבח חלה על קדושה קלה של בדק הבית, כדתנן שקדשי מזבח וקדשי בדק הבית אין משנים אותם מקדושה לקדושה אף מקדושת מזבח לקדושת בדק הבית והיינו לענין שיהיה חייב לתת דמיהם לבדק הבית, (אבל מקדישים קדשי מזבח לבדק הבית הקדש עילוי והיינו לתת לבדק הבית שיעור טובת הנאה שיש לו בהם, שיכול ליטול סלע מישראל אחר ע"מ שיתננה להקרבה לבן בתו כהן, ומחרימים אותם לתת לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהם, אבל לא חלה שום קדושה על קדושת מזבח), מ"מ הכא בעי קרא, דלא נימא ששאני התם שכל בהמה אינה עומדת לעולה דרוב הבהמות עומדות לאכילה, ולכן חלה עליה קדושת בדק הבית, אבל הכא כיון שכל הבהמות עומדות למעשר י"ל שגם אם הקדיש אותה לשלמים לא פקע ממנה החיוב, קמ"ל "יהיה קודש" ולא שכבר קדוש.

מעשר בהמה נוהג בבקר ובצאן ובכבשים ובעיזים, בחדש ובישן.

באיזה מרחק יש צירוף למעשר בהמה

בהמות הרחוקות זו מזו 'כמלוא רגל בהמה רועה' (כפי השיעור שהבהמה מתרחקת כשהיא רועה. ל"א כפי המרחק שהבהמות יכולות להתרחק זו מזו ולהשתמר ע"י רועה אחד), והיינו ט"ז מיל, מצטרפים למעשר בהמה להביאם לדיר אחד ולעשרם יחד, אבל רחוקות יותר פטורות, דכתיב "עוד תעבורנה הצאן (תחת השבט להתעשר) על ידי מונה" (-אם יכולות להמנות ע"י רועה), וקים להו לרבנן שעד ט"ז מיל שלטא עינא דרועה.

אם יש בהמות במרחק ל"ב מיל זה מזה אין מצטרפים, ואם יש באמצע בהמות נוספות, במתני' איתא שהם מצטרפות, ונחלקו בזה רב ושמואל, שיטת רב שאין מצרפים את שני הצדדים אא"כ יש חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע, שאז מצרפם למין אחד, והחמש הנותרות מצטרפות לגורן אחר כשיולדו לו עוד טלאים, אבל אם חמש רחוקות יותר מט"ז מיל, הם פטורות לגמרי וא"צ להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים לצרפם לגורן אחר, וכן ה' מכאן וד' מכאן וה' באמצע, הד' לא מצטרפות וא"צ להמתין לגורן אחר, וכן תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע מצטרפות. ולשמואל אפילו ה' מכאן וה' מכאן וא' באמצע מצטרפות, וכ"ש ד' מכאן וה' מכאן וא' באמצע, דרואים כאילו הרועה נמצא באמצע וקרינם ביה "מונה". ואמר רב פפא שלשמואל אפילו אם באמצע נמצא רק הרועה שיש לו דירה באמצע, או כליו מונחים בכפר שבאמצע (כיון שסופו לבוא לשם לקחתם), מצטרפים, ויש להסתפק אם כלבו של הרועה לא מצרפם כיון שלפעמים קורא לו והוא בא, או שגם כלב מצרפם כיון שלפעמים אינו בא וצריך לבוא להביאו, תיקו.

מעשר בהמה ודגן ממין על שאינו מינו

מעשר בהמה בב' סוגים יחד- בקר וצאן אין מתעשרים מזה על זה, אבל כבשים ועיזים מתעשרים זה על זה. כבשים ועיזים נלמדים מדכתיב "וצאן" דמשמע כל צאן הוא אחד. אמנם החדש שנולדו לאחר אלול והישן שנולדו לפני אלול אין מתעשרים מזה על זה (אע"פ שאפילו כבשים ועיזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה), דכתיב "עשר תעשר" – בשתי מעשרות הכתוב מדבר – מעשר בהמה ומעשר דגן, והוקשו מעשרות אלו זה לזה לענין שאין מפרישים מהחדש על הישן, (ואין מרבים מ"וצאן", דכתיב "שנה בשנה" לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר לענין מין במינו.)

נ"ה. לרבי מאיר הירדן מפסיק למעשר בהמה -שאם

יש חמש מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות.

רבי אמי אמר שמדובר דווקא בשאין שם גשר שאין הבהמות או הרועה יכולים ללכת מאלו לאלו. והגמ' מביאה ברייתא שמבואר בה שגם בשני אבטילאות במלכות אחת, או בארץ וחו"ל אין מצטרפים, אע"פ שזה דומה למקום שיש גשר שהרי אין שם נהר והם סמוכות בתוך מיל אחד. וכן קשה לפי זה מאי שנא ירדן משאר נהרות. אלא טעמיה דר"מ משום דכתיב "והירדן יגבול אותו לפאת קדמה" הכתוב עשאו לגבול בפני עצמו, ואף דכתיב "ועלה הגבול" וכדו' על גבולות השבטים, מ"מ הא כתיב "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה" שכל הארץ היא גבול אחד, אבל הירדן אינו בכלל "ארץ". אמנם מצינו בזה מחלוקת תנאים, שיטת רבי יהודה בן בתירא ד"ארצה כנען" ממעט שהירדן אינו מארץ כנען, ולרשב"י לומדים מדכתיב "מעבר לירדן יריחו" שהירדן הוא ארץ כנען כמו יריחו.

מה נחשב ירדן- לענין נדר שנדר מן הירדן הולכים אחר לשון בני אדם ואסור לשתות מכל הירדן, ולענין מעשר בהמה, אף שהירדן יוצא ממערת פמייס (ולהכי הנודר שלא ישתה מים ממערת פמייס נאסר בכל הירדן) ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריה ובימה של סדום, עד שנופל לים הגדול, מ"מ אין נקרא ירדן אלא מבית יריחו ולמטה, אבל למעלה מיריחו לא, דבטל חשיבותו כיון שהוא מתערב בימות גדולות.

כבד שנימוח מטמא באהל ברביעית בתורת דם המת, משום שמקור הדם הוא מהכבד.

נ"ד. מעשר דגן אין תורמים ממין על שאינו מינו,

ואם תרם אין תרומתו תרומה, דכתיב "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" תן חלב (-תרומה ומעשר) ליצהר וחלב לתירוש ולדגן, ואף תירוש ודגן שנאמר בהם חד חלב אין תורמים מזה על זה, דאם תירוש ויצהר (-גפנים וזיתים) שאינם כלאים זה בזה, אין מתעשרים מזה על זה, כ"ש תירוש ודגן או דגן ודגן (-חיטים ושעורים) שהם כלאים זה בזה, אין תורמים מזה על זה. (דגן ודגן זה כלאי זרעים מדרבנן, ודגן ותירוש הם כלאי הכרם מדאורייתא). ולרבי יאשיה דס"ל שהזורע כלאי הכרם אינו לוקה אלא בזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד, אבל דגן ותירוש או דגן ודגן אינם כלאים, הק"ו הוא דתירוש ויצהר אינם כלאים אפי' בצירוף מין שלישי של דגן, דבעינן ב' מיני דגן ומין כרם, אבל תירוש ודגן או דגן ודגן הם כלאים בצירוף מין שלישי. ובמינים דעלמא שאינם דגן כגון פולים ועדשים אין לתרום ממין על שאינו מינו, דחיובם במעשר הוא מדרבנן, דמדאורייתא רק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

נ"ד: אמנם במעשר בהמה, אע"ג דלא כתיב "מעשר בקר ומעשר צאן" מ"מ אין מתעשרים מזה על זה, דכתיב "העשירי" -דל"בקר" סמך "מעשר ול"צאן" סמך "עשירי, לומר תן עשירי לזה ועשירי לזה. והא דגבי מעשר דגן אין לומדים מ"דגן" שכל דגן אחד, כמו לגבי צאן, לאביי שאני התם דכתיב "ראשיתם" סמוך

הנודר ממימי פרת אסור רק במימי פרת דהולכים אחר לשון בני אדם, אבל הנודר ממים שהגיעו מפרת אסור בכל המימות שבעולם, מפני שכל הנהרות באים מג' נהרות חידקל פישון וגיחון, וג' נהרות אלו באים מפרת, ואף המעיינות הנובעים בהרים גבוהים הם ממי פרת שמקלחים ועולים תחת הקרקע.

נ"ה: מקור מי הפרת ואם אפשר לטבול בו- שיטת

רב שכשיורד גשם בארץ ישראל מתרבים מי הפרת. וכן מצינו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו מקוה של מים חיים נובעים ביומי ניסן, ולא היה מניחם לטבול בנהרות, שמא רוב המים יהיו מי גשמים וירבו נוטפים מהעננים על הזוחלים -מי הנהר שהם זוחלים, והיינו נובעים, והם ספק זבות וזבה צריכה מים חיים, ל"א 'זוחלים' הכונה שנפלו מהעננים לקרקע ומשם זחלו לנהר, אבל מי מעין לא נפסלים בזוחלים. (וכן היה אבוה דשמואל עושה מפצי ביומי תשרי שאז יש טיט רך בנהרות ושמא ידבק טיט לרגליהם והוי חציצה.) וכן אמר שמואל שאין המים מטהרים בזוחלים כיון שהנוטפים הם הרוב אלא בפרת ביומי תשרי, שמימי הפרת פרים ורבים, וזוחלים הנובעים ממעיינות מרובים, ועוד שתשרי הוא סוף ימי הקיץ וכבר זמן מרובה לא ירדו גשמים, ומבואר שנהרות מתרבים ממימי גשמיםולא מעצמם. ל"א אבוה דשמואל היה עושה לבנותיו מקוואות ביומי ניסן מפני שהוא סוף החורף שירדו גשמים מרובים,אבל באמצע החורף לא, ופליגא אדשמואל דהוא אומר דכל שעה בעינן מקוואות מלבד פרת ביומי תשרי. וזה סתירה לדברי שמואל עצמו שאמר שהנהר מתברך ממקורו, וכדבריו משמע מדברי ר"מ שאמר שנהר פרת יובל שמו, ונקרא פרת לפי שמימיו פרים ורבים בלא שום מטר.

מתי פטורים ממעשר בהמה נ"ו. לוקח ומקבל במתנה פטורים ממעשר בהמה,

דכתיב "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" מה פדיון הבן אינו שייך בלוקח ומקבל מתנה, הוא הדין במעשר בהמה. ואף שהפסוק מדבר בבכור ולא במעשר, ועוד דבכור קדוש בלוקח ומתנה שהרי הוא קדוש משעה שנולד, אם אינו ענין לבכור שלא שייך בו "תעשה" להקדישו, שהרי הוא קדוש מרחם, תנהו ענין למעשר בהמה. ואין לומר תנהו ענין לחטאת ואשם שלא יביאם מלקוח ומתנה, דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא על חטא. ואין לומר תנהו ענין לעולה ושלמים, דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא בנדר ונדבה. ואין לומר תנהו ענין לעולת ראיה, דבעינן דומיא ד"בניך" שאין קבוע לו זמן. בכור אינו בא על חטא, ואינו בא בנדר ונדבה אלא הוא חובה, ואין זמן קבוע לקדושתו אלא כשנולד הוא קדוש.

הקונה עשרה עוברים חייב במעשר בהמה, דכתיב "כן תעשה" בשעת עשיה -הזמן שהם ראויים להתעשר מיעט הכתוב ובמעי אמם אינו שעת עשיה. והא דתנן שאם קנה בהמה מחוסרת זמן לפני ז' ימים ללידתה פטורה ממעשר בהמה אע"פ שנקנתה כשאינה ראויה להקרבה, וכ"ש כשקנאה כשהיא גדולה,זו אינה משנה, ואת"ל משנה זה לשיטת ר"ש דס"ל שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וקרב לאחר זמנו, דלדידיה חשיב שעת עשיה, (אמנם במעי אמו מודה ר"ש שלא חל עליו פטור לקוח), כמו שבכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו.

מעשר בהמה באתנן- הנותן בהמה לזונה באתנן, אם הזונה היא ישראלית לא חשיב אתנן, ואם היא נכרית חשיב אתנן, דילפינן תועבה תועבה מעריות דאיירי במי שאין תופס בה קידושין דעריות הם חייבי כריתות שלכו"ע לא תופסים בהם קידושין, (ולענין מלקות משום "לא יחלל זרעו" אינו לוקה בנכרית אלא בישראלית, דבנכרית לאו זרעיה הוא דהולד הולך אחר הנכרית). ולענין מעשר בהמה אם נתן לה וחזר ולקחו ממנה פטור משום לקוח, ואם נתן לה וחזר ולקחו כשהיה עובר, הוא נכנס לדיר להתעשר.

נ"ו: חיוב שותפים במעשר בהמה ובקלבון-

שותפים פטורים ממעשר בהמה כל ימי שותפותם לעולם, דכתיב גבי בכור "יהיה לך" -המיוחד לך למעט שותפות, ואם אינו ענין לבכור ששותפים חייבים בו דכתיב ביה "ובכורות בקרכם וצאנכם" בלשון רבים, תנהו ענין למעשר בהמה. אחים שירשו, אם קנו בהמות בתפוסת הבית כלומר שעדיין לא חלקו ונפלה להם בהמה מאביהם, דלא הוי כשותפות אלא כשל אביהם, חייבים במעשר בהמה, דכתיב "יהיה" מכל מקום. ואם חלקו בבהמות וחזרו ונשתתפו פטורים כשותפים דעלמא, ולדין זה אין נ"מ אם חלקו בכספים. ולענין קלבון שכשנותנים שנים יחד סלע שלם למחצית השקל נותנים ב' מעות להכרע וי"א כדי לשלם לשולחני על החילוף, שותפים חייבים בשתי קלבנות, ואחים ששקלו מתפוסת הבית פטורים מקלבון שני אם נתנו יחד סלע שלם, דנכסיהם כנכסי האב, ואם האב היה נותן עבור שני בניו סלע שלם לא היה נותן קלבון לחילוף, דדרך שהמחויב ב' חצאי שקלים נותן שקל שלם, ואינו כשני אנשים המצרפים שני חצאים לשקל שלם, ואם חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו ובבהמה לא חלקו חייבים, ואם חלקו בבהמות ולא בכספים פטורים, ולא אמרינן שגילו דעתם שהם עומדים לחלוק.

אם יש ברירה בחלוקת יורשים-שיטת רב ענן שרק אם חלקו על פי שומת שווים גדיים כנגד תיישים או איפכא פטורים ממעשר בהמה, דבזה אין לומר שהוברר שכך ירשו מתחילה, דודאי בשעת מיתה זכה כל אחד בחצי מהגדיים וחצי מהתיישים, וקנו זה מזה, ופטורים משום לקוח, ואותם העתידים לבוא פטורים משום שותפות, אבל בחלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים חייבים, מפני שנתברר שזה החלק שהיה מגיע לו משעה ראשונה, ועדיין יש על זה שם ירושה, וכשחזרו ונשתתפו זה חזר לתפוסת הבית כבתחילה ולא לדין שותפות, וממילא הולדות של שעת חלוקה לא פטורים משום לקוח, והוולדות העתידים לבוא אינם פטורים משום שותפות. ולרב נחמן אף בזה הוי כחלוקה חדשה דאין ברירה, ופטורים דמתחילה הם לקוחות ואח"כ שותפים. ולרבי אלעזר דס"ל כרב ענן רק אם כל אחד קיבל מספר בהמות אחר על פי שומת שווים, דליכא למימר ברירה, חייבים, אבל אם שניהם קיבלו אותו מספר בהמות חייבים, דאמרינן שזה היה מגיע לו משעה ראשונה. ולרבי יוחנן דס"ל כרב נחמן שאין ברירה אף בזה הוי כחלוקה חדשה ופטורים, וכן מצינו שאמר רבי יוחנן שהאחים שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל. (וקמ"ל רבי יוחנן שמחזירים ביובל אפי' ירושה, ולא אמרינן שדווקא מעשר בהמה פטור משום דבעינן ברור לך דומיא ד"בנך". וכן קמ"ל דחייב במעשר בהמה, ולא אמרינן שרק חזרת יובל מחזירים לחומרא משום ספיקא, או משום שחוזרת למקומה הראשון שהיתה לשניהם יחד).

נ"ז. והיכא שאחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב,

לרב נחמן ורבי יוחנן כל הטלאים שכנגד הכלב אסורים מפני שאין יודעים מיהו חילופו של כלב שאסור משום "מחיר כלב", ואלו שעם הכלב מותרים. ולרב ענן ורבי אלעזר בוררים אחד כנגד הכלב ואוכלים אותו והשאר מותרים לגבוה, אמנם אם הטלאים שכנגד הכלב שוים יותר מהטלאים שעם הכלב, והכלב שוה יותר מכל אחד מהטלאים, כולם אסורים מפני שמעורב בכולם מהכלב. והמורה גרס 'כגון דשוה כל חד וחד ארבעה זוזי ופלגי חומשא, וכלבא חמשא זוזי, דההוא זוזא שייך ואתי בכולהו,' ופירש רש"י שכל אחד מאותם עשרה שכנגד הכלב שוה ד' זוזים וחצי חומש זוז, ונמצא שכל העשרה שוים ארבעים ואחד זוז, והכלב שוה ה' זוזים, וא"כ יוצא שהתשעה שעמו שוים כל אחד רק ד' זוזים, נמצא שהזוז החמישי של הכלב מתחלק לכל הטלאים שכנגדו.

אלו בהמות פטורים ממעשר בהמה- הכל נכנסים לדיר להתעשר, לאתויי רובע ונרבע ומוקצה (-שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה) ונעבד (-שעבד את הבהמה עצמה, כגון שניסך לה בין קרניה) ואתנן ומחיר (וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק חייבים ולר"ש פטורים). אמנם יש כאלו שפטורים ממעשר בהמה, דהנה כתיב לגבי בהמה הראויה לקדשים "שור או כשב (פרט לכלאים מן התייש והרחל) או עז (פרט לנדמה שאמו רחל והוא דומה לעז) כי יולד (פרט ליוצא דופן) והיה שבעת ימים (פרט למחוסר זמן) תחת אמו (פרט ליתום, והיינו שהאם מתה או נשחטה ואח"כ ילדה, ולרבי יהושע אפילו אם נשחטה האם והעור קיים אינו נחשב יתום)", וילפינןמעשרבהמהתחתתחתמקדשיםלפטורבכלאלו, ומה מעשר אינו בטריפה, דכתיב "כל אשר יעבור" פרט לטריפה שאינה עוברת, דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטההיאאחתמי"חטריפות,אףלקרבןטריפהפסולה. ולת"ק דברייתא יוצא דופן חייב במעשר בהמה, דס"ל כר"ש שהוא ולד מעליא לטומאת לידה (נדה מ.), וריש לקיש מבאר דיליף מ"אשר תלד" לרבות יוצא דופן, והכא נמי כתיב "כי יולד" לרבות יוצא דופן, ודלא כרבי יוחנן דס"ל התם שר"ש מודה שלענין קדשים אינו קדוש, דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם. וכן ס"ל שמחוסר זמן חייב במעשר בהמה. וביתום ס"ל שאפי' אם שחט את האם והעור קיים אין זה יתום, דיכולים להלביש את העור ע"ג הולד להחיותו. ואף שגם רובע ונרבע וכו' אינם ראויים לקדשים, אין לומדים מקדשים למעטם, דכל דבר שאין מום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסל בו, דכתיב "כי משחתם בהם מום בם" הוקשה השחתה למום (והשחתה זה ערוה כדכתיב "כי השחית כל בשר", והשחתה זה גם ע"ז דכתיב "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל"), ומום אינו פוסל במעשר בהמה דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע", (ומחיר הוקש לאתנן. וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק הם ספק זכר ספק נקיבה וממילא ממה נפשך הם חייבים, ולר"ש הם בריה בפני עצמה ונתמעטו מקדשים וממילא ה"ה דפטורים ממעשר בהמה).

נ"ז: העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה שבמקומו היו מפשיטים עור המתה כדי להחיות או הולד, ויש שם חזירים שיש להם ס' ריבוא קליפים בבית ההמסס, ופעם אחת נפל ארז ועברו על חודו ברוחבו ט"ז קרונות, ופעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (והיתה מוזרת, דביצה רגילה מניח בקן) וטיבעה ס' כרכים ושיברה ג' מאות ארזים.

זמני הפרשת מעשר בהמה

בג' זמנים צריך להפריש בהם מעשר בהמה מכל מה שנולד בין פרק לפרק ואסור לכתחילה מדרבנן לאכול בלי מעשר, אבל קודם לכן מותר, דמעשר הוא מצוה בעלמא ואין איסור לאכול בלי מעשר, והוי טבל מדרבנן. ונ"מ שעד זמן זה מותר למכור ולשחוט, ומזמן זה לא ישחוט, ואם שחט פטור. וקבעו ג' זמנים, מפני שיש ג' זמנים שהבהמות יולדות, שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח, ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת, ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג, ובג' זמנים אלו תיקנו שצריך לעשר כדי שישהו בהמותיהם ולא ישחטום עד שיעשרום בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל ויהיו בהמות מצויות לעולי רגלים לאכילה ולקרבנות. ואין לחוש שימכרום או ישחטום לפני הגורן, דנח לאדם לעשות מצוה בממונו ורק אח"כ למוכרם או לאוכלם.

חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אין מצטרפים, חמשה לפני הגורן מג' הגרנות הנ"ל וחמשה לאחר הגורן מצטרפים, דאין הגורן מפסיק.

לר"ע זמנם בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג, ואין פרוס (כמו פרוסה) פחות מט"ו יום, כדאיתא בברייתא ששואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום וחצי זה ט"ו יום, (ולרשב"ג שתי שבתות). ולא אמר ר"ע כ"ט אדר, משום דס"ל שאדר הסמוך לניסן לפעמים מלא ולפעמים חסר, וא"כ לפעמים זה יוצא בל' אדר.

נ"ח. לבן עזאי זמנם בכ"ט אדר (דס"ל שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר), א' סיון (דכיון שלא נולדו הרבה בהמות אם נקדים יש לחוש שיגמרו הבהמות) וכ"ט אב (דס"ל שהאלולים מתעשרים בפני עצמם ולא עם אותם שנולדו לפני אלול, ואם ימתין מלעשר עד כ"ט אלול שזה 'פרוס החג', יבוא לעשר משל אלול על של אב שזה מן החדש על הישן, ולא יעשר קודם כ"ט אב, דצריך לעשר כמה שיותר קרוב לרגל, ולא בל' אב מפני שלפעמים אב חסר, וצריכים לעשות היכר בין חדש לישן כדי שלא יעשרו מזה על זה.)

לרבי אלעזר ור"ש זמנם בא' ניסן (דס"ל כרשב"ג ששואלים בהלכות הפסח ב' שבתות לפני הפסח ובאותו זמן מעשרים, ולהני תנאי לית להו 'פרוס'), א' סיון, וכ"ט אלול, (ולא בא' תשרי מפני שא"א לעשר ביו"ט משום שהוא צובע בסיקרא, ועוד משום דס"ל שא' בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה), ולדבריהם כל הנולדים מא' תשרי עד כ"ט אלול מתעשרים יחד, אבל אם נולדו ה' בשנה זו וה' בשנה הבאה אינם מצטרפים משום דהוי חדש וישן, (אבל מגורן לגורן מצטרפים), ור"מ חולק וסובר שראש השנה למעשר בהמה הוא א' אלול.

ובן עזאי מספקא ליה אם אלול שייך לשנה זו או לשנה הבאה, ואף שבן עזאי אמר שכל חכמי ישראל דומים בעיניו כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (-רבי עקיבא, ורבי יהושע בן קרחה הוא בנו של רבי עקיבא), מ"מ כאן לא היה יכול להכריע, משום שאמרו זאת מפי חגי זכריה ומלאכי, ולכן לא רצה לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו, , ואמר שצריך לעשר בהמות שנולדו באלול בפני עצמם, ואם נולדו לו חמשה באלול וחמשה באב או בתשרי אין מצטרפים, ואם נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי, כונסם לדיר להתעשר אע"פ שיש גרנות באמצע, ונוטל אחד מאלו שנולדו באלול (ואין הכונה שיכוין להוציאו בעשירי, דהא כתיב "לא יבקר", אלא כגון שמנאם רבוצים או עומדים (דאין ההוצאה מעכבת וכדלהלן), דבאופן זה יכול לכוין שאחד מהאלולים יהיה עשירי), והשאר פטורים ממה נפשך כיון שאינם אלא חמשה, ואין לצרפם לאותם שנולדו בתשרי לגורן אחר עם אלו שיוולדו אח"כ ויעשרם בפרוס הפסח, ד"עשירי" ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ושמא כבר נפטרו באותו שנטל מן האלולים, דאלול הוא ראש השנה.

סדר הפרשת מעשר בהמה נ"ח: כיצד מעשרם- כונס את כל הבהמות לדיר,

ועושה פתח קטן שא"א לצאת בו שנים יחד, ומביא את אמותיהם והם גועות בחוץ, והטלאים יוצאים לקראת אמם, (ואינו מוציאם בעצמו, דכתיב "יעבור". ואינו מביא ירק, גזירה שמא יהיה ביניהם לקוח או יתום שהם פטורים, ואף שיתום שנולד ואח"כ מתה אמו חייב, והוא יוצא רק ע"י ירק, מ"מ כאשר מעמיד את אמותיהם מבחוץ יש לו היכר שיתום ולקוח פטורים), ומונה אחד שנים וכו' בשבט, (דכתיב "תחת השבט"), ואת העשירי צובע בסיקרא ואומר 'הרי זה מעשר'.

מה מעכב בסדר ההפרשה- המנין בשבט והסיקרא אינם מעכבים בדיעבד, וכן אם מנאם רבוצים (-שכובים) או עומדים אינו מעכב, דכתיב "העשירי קודש" מכל מקום. וכן אם לא קרא שמו 'עשירי' אינו מעכב, דכתיב "יהיה קודש". היו לו מאה ונטל עשרה יחד ומתוכם נטל אחד, לת"ק זה מעכב מפני שצריך למנותם דכתיב "העשירי" ואין זה עשירי, ולרבי יוסי ברבי יהודה אינו מעכב, דס"ל כאבא אלעזר בר גומל דהא דכתיב "ונחשב לכם תרומתכם" איירי בשתי תרומות, תרומה גדולה ותרומת מעשר, וכשם שתרומה גדולה ניטלת באומד הדעת כמה יש בכרי, ובמחשבה (שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הם תרומה, אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, ואומד ומחשבה נלמדים מ"ונחשב") מוכיחים שבלא דיבור נמי הוי תרומה), כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה, וסובר רבי יוסי ברבי יהודה שמעשר נקרא תרומה, דכתיב "מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה", והוקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב "ואת מעשרותיכם"– מעשר בהמה ומעשר דגן, שגם מעשר בהמה ניטלת באומד ובמחשבה כמעשר דגן.

קפץ אחד מן המנויים (-שכבר עברו בפתח אע"פ שאינם מעושרים, דנפטרו במנין הראוי), לתוכם, כולם פטורים, דאין ידוע איזה מהדיר פטור, ואם נתערבה בהמה שהיא עצמה מעשר, כולם ירעו עד שיפול בהם מום, ויאכלו במומם לבעלים.

טריפה פטורה ממעשר, דכתיב "יעבור" פרט לטריפה כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאינה עוברת מפני שאינה יכולה ללכת.

נ"ט. עשירי מאיליו הוא קדוש, דתניא קרא לתשיעי

עשירי והעשירי נשתייר בדיר, התשיעי נאכל במומו דקריאת 'עשירי' מקדשת את התשיעי או את הי"א, אבל האחרים לא נפטרו כיון שהוא תשיעי למנין הבהמות, (וי"א שהוא חולין וכדלהלן) והעשירי מעשר מאיליו אע"פ שלא יצא. (אבל מהא דתניא שאם לא קראו עשירי הוא קדוש דכתיב "העשירי יהיה קודש" מכל מקום, אין ראיה, דדילמא לא קראו הכתוב עשירי שיהיה לו דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו, אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא, שחלה עליו קדושה ואינו נאכל אלא במומו. ל"א דילמא מיירי שלא קראו הבעלים 'עשירי' אלא קרא שמו 'קדוש', ולכן הוא מעשר, אבל בלא קראו כלל אינו קדוש כשאר מעשר. ואם מת העשירי בדיר, התשיעי נאכל במומו וכולם פטורים.

נ"ט: קרא לתשיעי עשירי, לר"ש אינו קדוש אא"כ לא עקר מהעשירי שם עשירי, דאם האחד עשר שדינו שאם קראו עשירי ולעשירי קרא תשיעי הרי הוא קדוש ליקרב שלמים, מ"מ אם קרא לעשירי עשירי אינו קדוש, כ"ש שהיוצא תשיעי שלעולם אינו קדוש ליקרב שלמים (כי"א שקראו עשירי), אלא הוא קדוש לענין שאינו נאכל אלא במומו, שאינו קדוש אם קרא לעשירי עשירי. ולרבנן חלה קדושה על התשיעי אף אם קרא לעשירי עשירי, דהיא הנותנת, דדווקא אחד עשר שקדושתו חמורה שהוא קדוש ליקרב, אינו קדוש אם קרא לעשירי עשירי, משא"כ תשיעי שקדושתו קלה שאינו קדוש ליקרב הרי הוא קדוש אע"ג שקרא לעשירי עשירי. ועוד י"ל שדווקא האחד עשר אינו קדוש אם נתברר העשירי, כיון שהעשירי כבר נתברר, אבל התשיעי כיון שעדיין לא נתברר העשירי הרי הוא קדוש אע"ג שאח"כ נתברר העשירי.

מנין הראוי פוטר והיינו שאם כשיצאו היה ראוי לצאת עשירי ולבסוף לא יצא, כגון שמת אחד מאלו שעדיין לא נמנו, אלו שנמנו פטורים, (דכתיב "כל אשר יעבור" ולא שכבר עבר, ובהכרח איירי שנפטר במנין הראוי, דאם עישר עליהם א"צ דרשה לפוטרם), ואלו שלא נמנו מצטרפים לגורן אחר. ואם מת אחד המנויים, ממשיך למנות כדרכו.

דיר שיש לו ב' פתחים ויצאו חלק בפתח אחד וחלק בפתח השני, ונשארו עוד שלא יצאו- אם בסך הכל יצאו עשרה בפתח אחד, נוטל את העשירי למעשר, ואלו שיצאו בפתח השני, אם כשיצאו היה ראוי לצאת בפתח שלהם עשרה, נפטרו במנין הראוי (דאף מנין הראוי גם לפתח אחר פוטר), ואם כשיצאו לא היה ראוי לצאת בפתח שלהן עשרה, יצטרפו לגורן אחר.

מי שיש לו ט"ו טלאים צריך להכניס את כולם בין כחושים בין שמנים לדיר (ולא יכניס רק עשרה כחושים, והשאר פטורים משום שאינם אלא חמשה), ויוציא עשרה ונוטל אחד מהם למעשר, והשאר מצטרפים לגורן אחר, וקמ"ל תרתי, א' שאינו יכול לברור הכחושים. ב' שהשאר מצטרפים לגורן אחר. אך כיון שכבר שנינו לעיל דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין לעשרה, צ"ל שכוונת הגמרא שלא יכניס רק עשרה ויוכל למכור או לשחוט את השאר אע"פ שהגיע הגורן כיון שאינם בני מעשר, אלא יכנוס את כולם לדיר ויוציא עשרה, וכיון שכבר הוקבעו בדיר למעשר אינו יכול למוכרם ולשוחטם בינתיים.

ס. מי שיש לו י"ט טלאים והוציאם זוג זוג, אחד מהזוג החמישי קדוש, והשאר מצטרפים לגורן אחר.

דיני טעות במנין הבהמות למעשר

יצאו שנים יחד מונה אותם שנים, ואם מנאם אחד הרי התשיעי והעשירי למניינו מקולקלים, דהוא סבור שהתשיעי חולין והעשירי מעשר, ובאמת דינו כקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שהעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים. פירוש אחר, מקולקלין הכונה שלא חלה עליהם קדושה ליקרב אלא נאכלים במומם, דאף שבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי קרב מעשר והאחד עשר קרב שלמים כדלקמן, היינו דווקא כשלא טעה אלא מתשיעי ואילך, אבל הכא שכל המנין למעלה מתשיעי הוא טעות, אינם קדושים ליקרב, ומיירי שיצאו שנים בשמיני או בשביעי. ויש מפרשים שלא טעה במנין אלא נתכוין למנות שנים לאחד, שרק בטעות חלה קדושה ולא בכונה, ורש"י דוחה פירוש זה. ורבו של רש"י פירש דמקולקליםהיינו דקדושה חלה על שניהם, וכמבואר בהמשך המשנה שבקרא לתשיעי עשירי העשירי מעשר והתשיעי קרב שלמים. מנאם זוגות זוגות או מאות מאות, אמר רבי יוחנן 'עשירי למניינו הוא קדוש'. שיטת רב מארי שכוונת רבי יוחנן שהקבוצה שהמונה קראה עשירי היא קדושה, ושיטת רב כהנא שכוונת רבי יוחנן שהעשירי שיצא מהפתח קדוש. והא דתנן שאם יצאו שנים כאחד ומנה אותם לאחד התשיעי והעשירי מקולקלים, לרב מארי ניחא כיון שלעשירי קרא תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי, ולרב כהנא צ"ל שכל זה דווקא היכא שהתכוון להוציאם זוגות, אבל ביצאו זוג מעצמם הולכים אחרי המנין שלו.

מנאם למפרע (-שקרא לראשון עשרה ולשני תשעה וכו' ולעשירי קרא אחד), היוצא עשירי הוא קדוש, ודין זה הוא גם לרב מארי דס"ל שהולכים לפי המנין של המונה, דשאני הכא שבפרסית עשירי נקרא חד.

ס: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד

עשר עשירי, התשיעי נאכל במומו לבעלים, והעשירי מעשר, והאחד עשר קרב שלמים, דכתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש", משמע בין שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי. אמנם השמיני והשנים עשר שקראם עשירי אינם קדושים, דכמו שהוא עצמו אינו קדוש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך לו יותר ממנו, כך בטעות אין מתקדש אלא הסמוך. שיטת ר"מ שהאחד עשר עושה תמורה, ושאל רבי יהודה וכי תמורה עושה תמורה והא כתיב "תמורתו" ולא תמורת תמורתו, ואחד עשר שקראו עשירי היינו תרומת מעשר, וענו בשם ר"מ שאם האחד עשר קרב בהכרח אין דינו כתמורה אלא הקדש ראשון, דתמורת מעשר אינה קריבה, ורבי יהודה עצמו סובר (ס"א.) שהי"א הוא שלמים, כדדריש בסיפרא מ"ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר" לרבות אחד עשר לשלמים (וסתם סיפרא רבי יהודה. אבל תשיעי אינו שלמים שהרי הקדש מקדש לאחריו ולא לפניו, דאינו עושה תמורה אלא אחרי שהוא קדוש), וס"ל שתמורה עצמה קריבה, ורק תמורת האחד עשר אינה קריבה דאין תמורה עושה תמורה. שיטת רבי אלעזר בן רבי שמעון שאין האחד עשר קדוש אא"כ שתק בתשיעי, וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, דס"ל כרבי יהודה שמה שאם קרא עשירי בטעות הוי מעשר זה מדין תמורה, וסבר כאביו ר"ש שא"א להמיר ב' פעמים והכא נמי אין שני טעויות למעשר.

אחד עשר שקראו עשירי אינו מקודש אא"כ לא קרא לעשירי עשירי.

דין יצאו שנים יחד, ומתי הי"א קדוש היכא שקראו עשירי- רבא אומר שאם יצאו שנים בתשיעי, אם קרא לשניהם תשיעי, הרי העשירי האמיתי קדוש מעצמו, והתשיעי חולין שהרי קראו תשיעי, ועשירי וחולין מעורבין זה בזה ואינם נאכלים אלא במומם, והגוזז והעובד באחד מהם אינו סופג ארבעים דשמא חולין הוא. אבל אם קרא לשניהם עשירי, עשירי ותשיעי מעורבים.

וכן הדין ביצאו שנים בעשירי וקראן עשירי, עשירי שהוא מעשר גמור ואחד עשר שהוא קדוש וקרב שלמים מעורבים, ודינם כדלהלן:

לרבי שמעון שניהם יקרבו ויאכלו כחומר קודש שבהם דטעונים שתי מתנות והרמת חזה ושוק כשלמים, דס"ל שמביאים קדשים לבית הפסול. ולרבנן שניהם ירעו, דס"ל שאין מביאים קדשים לבית הפסול וכיון שהחזה ושוק צריך לתתם לכהנים והכהנים מועטים שמא לא יהיו כהנים מצוים לאוכלם ויפסלו בלינה לשני ימים ולילה אחד, ואותו שהוא מעשר היה יכול להאכל לכל אדם ומצויים לו הרבה אוכלים ולא יבוא לפסול לינה, והא דתני בברייתא ששניהם ימותו ע"י שכונסם לכיפה, היינו במעשר בזמן הזה ואין מניחים אותו לרעות עד שיפול בו מום משום תקלה שיבוא בינתיים לידי גיזה ועבודה, או שישחוט בלי מום, (ולא ס"ל להא דאמר רב הונא בריש פירקין שהאידנא לא נוהג מעשר גזירה משום לקוח ויתום), וקמ"ל שאפי' שנים דנפיש פסידא אינו ממתין שימותו כדי לאוכלם במומם). וקמ"ל שאם קרא לשניהם עשירי שניהם קדושים, אע"פ שלא נעקר שם עשירי מהעשירי האמיתי.

והא דתנן שאם לא נעקר שם עשירי מהעשירי אין האחד עשר קדוש, איירי בזה אחר זה. ואם יצא עשירי ולא אמר כלום, אין האחד עשר קדוש, דשתיקה אינה עקירה.

יצאו שנים בעשירי ולא קדם אחד את חבירו, הגמ' מסתפקת אם שניהם קדושים כיון שיצאו יחד, ועשירי וי"א מעורבים זה בזה, או שכיון שלא נעקר שם עשירי אין האחד עשר קדוש, ורק היכא שאחד קדם והוציא ראשו וקראו אחד עשר והחזיר ראשו ויצא עם עוד אחד, שבזה כיון שעקר שם עשירי, עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה.

שיטת רבי שאם קרא לעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי אין האחד עשר קדוש, דקריאה לעשירי אחד עשר אינה עקירה. ורבא מעמיד את דברי רבי כשיש לו עוד הרבה בהמות לעשר, ומשום שבזה אנו מפרשים שכוונתו שבבהמה זו נשלם המעשר הראשון, אבל כשאין עוד בהמות חשיב עקירה.

ס"א. האומר לשלוחו צא ועשר עלי וטעה וקרא

לאחד עשר עשירי אינו קדוש דכיון שהוא שלמים מפסידו חזה ושוק שצריך לתת לכהנים, ויכול לומר שלא עשאו שליח להפסידו, ואם קרא לתשיעי עשירי לרב פפי הרי הוא קדוש מפני שאוכלו במומו ואינו מפסיד, ולרב פפא אינו קדוש, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שצריך להמתין שיפול בו מום, ועוד שאסור בגיזה ועבודה, דזה טעות, ואף שהשולח שליח לתרום שהדין הוא שצריך לתרום אחד מחמישים, אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה, שאני התם שיש שתורמים אחד מארבעים או משישים, ויכול לומר לו להכי אמדתיך שרצונך לתרום כמו שתרמתי.