מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב (כד, נ)

אכן, 'מה' יצא הדבר' ובכל העניינים 'רצון אבינו שבשמים,' הוא אשר יקום ויהיה, ובפרט בענין השידוכים, כי הזיווג שהוכרז מן השמים יעלה ויבוא ויצא לפועל בזמן שגזר הבורא, ובאופן שגזר הבורא, ואם כן 'דאגה מנין?!. '

* * *

הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע אמר בשם הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע על הכתוב בפרשתנו (כד, יז-כ) "וירץ העבד לקראתה... ותמהר... ותרץ עוד," מה שהוזכרו כאן לשונות של ריצה ומהירות, היינו משום שאליעזר התפלל 'הקרה נא לפני היום' ונתקבלה תפילתו, וכבר היה זה 'לעת ערב,' לכן היה צורך שיתנהל הכל במהירות ובחפזון כ'קפיצת דרך,' ריצת העבד, מהירות רבקה וכדו' – בכדי שיגמר הדבר בכי טוב, 'בעתו ובזמנו' ללא עיכוב רגע אחד...

למדים אנו לדידן, שכך הוא גם לדורות בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים ' - שבהגיע אדם לפרק 'האיש מקדש' ועליו לשדך את בנו ובתו שכבר הגיעו פרקם, לא יתבלבל ולא יאמר 'אנה אני בא,' איני יודע מה לעשות ולאן לפנות, אלא - אין לו להישען ולסמוך רק על אביו שבשמים ו'באמונתו יחיה', שבהגיע הרגע הנכון יעלה השידוך ויתקשר בקשר של קיימא במהירות וכהרף עין...

הגה"ק מקוז'יגלוב זי"ע מביא את דברי הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זי"ע בפרשתנו, שלכן עשה הקב"ה נסים לאליעזר עבד אברהם בדרכו לשידוכי יצחק אבינו שקפצה לו הארץ, וכיו"ב. לרמז לדורות עולם שכל שידוך ושידוך שבא לידי גמר והתקשרות, הוא בדרך נס ופלא מידי שמים.

אם נתבונן נראה שבעצם ה'שידוך' הראשון מששת ימי בראשית היה כשה'חתן' היה בכלל בתרדמה... "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו... ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם וישן" (בראשית ב, ח–כא), ויש שאמרו שע"ד הרמז בא זה ללמדנו, שלמרות שהרבה פעמים מתעקש אדם לומר ''רצוני דווקא בשידוך פלוני'', או לאידך גיסא פעמים שיאמר ''שידוך זה... אין בכלל על מה לדבר...", לכן אמר הקב"ה לאדם: ''אני אשיג לך את הזיווג ההגון לך, אפיל עליך תרדמה ובמצב הזה אציג לפניך זיווגך, וכזה ראה וקדש'', וכמו שרגילים לומר - ''אל תעזור ואל תפריע'....'

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: מעשה בבחור בן טובים וירא שמים שלמד באחת מהישיבות המפורסמות בארץ ישראל, אך משום־מה לא הצליח למצוא את זיווגו. וכך עברו הימים מיום ליום ומחודש לחודש כשלבו נשבר בקרבו מחמת מצבו הקשה. לקראת שבת אחת החליטו בני הישיבה לשבות בשב"ק במירון סמוך ונראה לציון של הרשב"י. אותו בחור הצטרף ונסע עמהם, אך במשך כל השבת הסתגר בחדרו כשהוא שקוע בצערו ולא עלה לציון אפילו פעם אחת. רק במוצאי שבת נתעורר בו רצון לפקוד את הציון בטרם יחזור לישיבה. ואכן, בהגיעו אצל הציון פתח באמירת תהילים בהשתפכות הנפש ובדבקות עצומה, עד שלאחר כמה שעות גמר את כל ספר התהילים. כשחיפש את חבריו התברר לו שהם לא המתינו וחזרו לישיבה. אין לו ברירה והוא מבין שעליו לחזור לישיבה בכוחות עצמו. אך כיוון שלא היה לו כסף פנה לביתו של אחד מתושבי מירון, סיפר לו מה שקרה וביקש שילווה לו כסף להוצאות הדרך, וכדי שלא יחשוש שמא לא יחזיר לו את ההלוואה - נתן לו את מספר הטלפון של ראש הישיבה כדי שיוכל לברר עליו. בעה"ב שוחח עמו על דא ועל הא למשך זמן־מה ולאחר מכן הלווה לו כפי בקשתו ופטרו לשלום. היהודי שהתפעל מאוד מאצילותו של הבחור מיהר להתקשר לראש הישיבה וסיפר לו שכך וכך היה מעשה, ובירר אצלו 'מה טיבו' של הבחור, כי בת יש לו שהגיעה לפרקה וברצונו לברר אצלו על אותו בחור. ראש הישיבה הרבה והפליג בשבחו של הבחור בתורה ובמידות טובות. מיד שלח הלה שדכן שידבר עם אבי הבחור להציע את השידוך, וכעבור יומיים שברו צלחת בשמחת התנאים בשעה טובה ומוצלחת בבית אבי הכלה בעיה"ק מירון. מתברר למפרע שתפילתו במוצאי יום מנוחה הרקיעה שחקים ועל ידה זכה לישועה הגדולה. ולא עוד, אלא אף בעיני בשר ראה שבגלל שהאריך בתפילתו באותה שעה, זכה לראות מיד בישועתו... שהרי איחורו גרם לו לפגוש את חותנו לעתיד...

[מתוך 'באר הפרשה']