מומי רגלים ואצבעות – בכורות מ"ה–מ"ו
מ"ה. מומים שברגלים- המקיש בקרסוליו (-שברכיו עקומות כלפי חוץ וקרסוליו לפנים עד שנוקשים זה לזה כשהוא מהלך), והמקיש בארכובותיו (–היינו איפכא, שרגליו עקומות כלפי חוץ ורחוקות זו מזו עד שברכיו עקומות כלפי פנים ונוקשות זו לזו), ומי שפיקה (–חתיכת בשר עגולה) יוצאת מאגודלו, והעיקל (-שכשמקרב כפות רגליו אין ברכיו נוגעות זו בזו שעוקמות כלפי חוץ), ומי שעקיבו יוצא לאחוריו ששוקו יוצא באמצע רגלו, או שפרסותיו רחבות כשל אווז (והיינו שהיא דקה ואע"פ שהיא סדוקה), הרי זה מום. ואיתא בברייתא שפסול המקיש בקרסוליו והעיקל נלמדים מ"או שבר רגל". ומי שיש לו כסתות הרבה (– שעצם הקרסול שלו גדולה), או שאין לו כסתות כלל, הרי זה מום.
מומים שבאצבעות- מי שאצבעותיו מורכבות זו על זו, או שהם מחוברות יותר מעד הפרק האמצעי לצד הצפורן, הרי זה מום, ואם חתך כשר. ואצבע יתירה שחתכה, והיא נספרת עם שאר האצבעות שהיא נמצאת איתם באותה שורה, אם יש בה עצם הרי זה מום, שכיון שחתכה נעשה מחוסר אבר שהיה בו, דכתיב "או שבר יד", אבל אם אין בה עצם כשר לעבודה, דלא חשיב אלא תלתול בעלמא.
אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן רבותא נקט אע"ג דאין בה צפורן חשיבאברונספרת על גב היד, מטמאה במגע ובמשא ובאהל ומטמאה מדין אבר אם יש בה בשר אפילו פחות מכזית, דאברים אין להם שיעור, (אבל אם יש בה כזית בשר מטמא באהל אפילו אינה נספרת או שאין בה עצם, ואם אין בה בשר כלל, אפילו בנספרת דחשיב אבר אינה מטמאה באהל, דאין עצמות בלא בשר מטמאים באהל אלא ברוב בנין או רוב מנין או רובע הקב), ומצטרפת למנין קכ"ה שזהו רוב אברי המת שמטמאים באהל אע"פ שאין בהם בשר, והיינו בנספרת, דאל"כ אינה נחשבת אבר כיון שאין בה צפורן, ואם יש בה צפורן מטמאה אע"פ שאינה נספרת, ואם אינה נספרת על גב היד ואין בה צפורן אינה מטמאה באהל כיון שאינה נחשבת אבר, ומ"מ מטמאה במגע ומשא, י"א משום עצם כשעורה, וי"א גזירה אטו אצבע הנספרת, ומ"מ אינה מטמאה באהל משום היכרא שלא ישרפו מחמתה תרומה וקדשים.
רוב בניינו של מת מטמא, והיינו שני שוקיים וירך אחד, שזה רוב גובהו של הגוף בלא הראש (דאין מחשיבים את הראש לשיעור רוב בנין) של אדם גדול שאינו ננס באבריו, ורוב מניינו מטמא אע"פ שאין בו רובע הקב, ורוב מניינו היינו קכ"ה אברים, אף באדם שיש לו מאתים שמונים ואחד אברים (כגון אשה שיש לה אצבע נוספת בכל יד ורגל, שבכל אצבע יש ו' עצמות, ולאשה יש ב' צירים וב' דלתות ומפתח, הרי רע"ז, וד' נוספים לא ידעתי היכן הם), או מאתים אברים (שחסרים לו בכל כף יד ורגל ב' אצבעות, ונמצא חסר מ"ח אברים), למרות שקכ"ה אינו רוב ממאתים ושמונים ואחד, ולמי שיש מאתים אברים כבר ק"א זה רוב, מ"מ בכולם קכ"ה זה שיעור רוב, דאזלינן בתר רובא דאינשי. ומעשה שבדקו ומצאו באשה רנ"ב אברים, מפני שיש לה שני צירים ושני דלתות, (ולאיש יש צירי בשר בלא עצם), ולר"ע יש גם מפתח לאשה שנא' "ויפתח את רחמה", ומ"מ אברים אלו בפני עצמם כשיש עליהם קצת בשר אין מטמאים באהל, דכתיב "אדם כי ימות באהל" דבר השוה בכל אדם.
מ"ה: מי שיש בו שש אצבעות בכל יד ורגל, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ונחלקו בהא דכתיב "אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר" אם כוונת הכתוב לשבחו או לגנותו. ומ"מספר" לומדים שצריך נספרת עם שאר האצבעות.
איטר ביד, וכן איטר ברגל שכשמהלך עוקר רגל שמאל תחילה, דלא כדרך בני אדם, הרי זה מום, דכתיב "וטבל אצבעו" וכל מקום שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין, ולגבי רגל כתיב "לעמוד לשרת" כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין.
השולט בשתי ידיו, רבי פוסל דימין שלו חלשה, וחכמים מכשירים דשמאל שלו חזקה.
מומים בכל הגוף- הכושי (-שחור), והגיחור (-אדום), והלבקן (-לבן ביותר), והקפח (-ארוך ודק שאינו עבה לפי אורכו ומתוך כך הוא כפוף ונראה שחוליותיו שמוטות), והננס, (אין לאלו לישא נשים כמוהם, כדי שהבן לא יצא בעל מום יותר מהם), והחרש, והשוטה, והשיכור (והיינו משאר דברים המשכרים, דאילו מיין הוא אף מחלל את העבודה דכתיב "יין ושכר אל תשת" ובתריה "להבדיל בין הקודש ובין החול", ולא היה למשנה למנותם יחד עם אלו הפסולים משום שאינם שוים בזרעו של אהרן שאינם מחללים את העבודה, ולרבי יהודה אף בשאר דברים המשכרים מחלל את העבודה וחייב אם נכנס למקדש), ובעלי נגעים טהורים (כגון מספחת, דבנגעים טמאים פשיטא, דאפילו הנכנס לעזרה חייב כרת), כל אלו פסולים באדם וכשרים בבהמה. ולרשב"ג בהמה שוטה אינה מן המובחר. ולרבי אלעזר אף בעלי הדלדולין (-שחתיכות בשר מדולדלות יוצאות מגופם) פסולים באדם וכשרים בבהמה.
אלו דברים כשרים באדם ופסולים בבהמה- אותו ואת בנו (והיינו שכהן ובנו כשרים לעבודה, אבל תייש ובנו אינם כשרים להקרבה באותו יום משום מחוסר זמן, והיינו לחנניה שאותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות, אבל לחולקים אותו ואת בנו נוהג בנקבות, ולא בזכרים -האב עם הבן או הבת), טריפה, יוצא דופן, (ושנעבדה בו עבירה, ושהמית אדם).
הנושא נשים בעבירה (-גרושה וחלוצה) פסול עד שידירנה הנאה. מתני'. ואיתא בברייתא 'נודר ועובד (-שאע"פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד אם נדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה) יורש ומגרש'. הגמרא מבארת שאין חוששים שילך לחכם שיתיר לו את הנדר, דס"ל צריך לפרט את הנדר וכשישמע שנדר על הפסולה לו לא יתיר לו.
ולמ"ד שא"צ לפרט הנדר מדירים אותו ברבים. ולמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מדירים אותו על דעת רבים. ולצורך מצוה מתירים אף בהדירוהו על דעת רבים, כדמצינו שהיה מלמד תינוקות שהדירו רב אחא שלא ילמד עוד תינוקות כיון דפשע בינוקי (-מלקה אותם ומתים) והחזירו רבינא משום שלא מצא מדקדק כמותו).
מ"ו. המיטמא למתים פסול עד שיקבל שלא יטמא
למתים, וא"צ נדר, כיון שאין יצרו תוקפו כמו בנושא נשים בעבירה.
