מסכת ערכין
מסכת ערכין עוסקת ברובה (ב. – כ"ד.) בנדרי ערכין, והיינו הנודר לשלם ערך אדם (-ערך פלוני עלי), שהוא חייב לשלם כפי הערך הקצוב בתורה, התלוי אם זה איש או אשה, ובגיל הנערך, ואינו תלוי בשוויו להמכר בשוק. וכן יבוארו דין הנודר 'דמי פלוני עלי' שאז שמים את שוויו כפי שהוא נמכר בשוק. ובהמשך המסכת (כ"ד. – ל"ד.) יבוארו דיני המקדיש שדות ובתים, ובדיני גאולת המוכר שדות ובתים.
פרשת ערכין מבוארת בתורה בסוף חומש ויקרא וכדלהלן: " וידבר ד' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, איש כי יפליא נדר בערכך נפשת לד'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה, והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש. ואם נקבה היא, והיה ערכך שלושים שקל. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים. ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים, והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף. ואם מבן שישים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל, ולנקבה עשרה שקלים. ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן".
סדר הנושאים העיקריים במסכת- מי מעריך או נערך או נודר או נידר (ב. – ו: וכדי לבאר לשון המשנה 'הכל מעריכין' וכו', מבארת הגמרא הכל לאתויי מאי בערכין ובעוד הרבה דינים, וכן מה באים לחדש כשכתוב הכל חייבים ב... כהנים לוים וישראלים). שיעור חיוב ערכין למי שאין ידו משגת לשלם את השיעור הקצוב בתורה (ז: ח. י"ז. – י"ח.). שיעורי ערכין (י"ח. – י"ט.). חיוב הנודר לתת כמשקל גופו וכדומה (י"ט. – כ.). דיני הקדש ופדיון שדה אחוזה ומה דינה ביובל (כ"ד: - כ"ז:). דיני חרמים (כ"ח. – כ"ט.). גאולת שדה אחוזה שמכרה (כ"ט: - ל:). גאולת בתי ערי חומה (ל"א. – ל"ב:). גאולת בתי החצרים וערי הלוים (ל"ג).
נושאים נוספים שנתבארו במסכת- דיני צדקה (ו'). דיני גוסס ויוצא ליהרג (ו: - ז:). דיני אשה שאינה יודעת אם היא בימי זיבה או נדה. (ח'). כמה חודשים מלאים וחסרים ניתן לעשות בשנה (ח: - ט:). כלי השיר שבמקדש (י. – י"ב.). באיזה שנה לשמיטה היה החורבן (י"ב. – י"ג.). חיובי ממון קצובים (י"ג: - ט"ו.). איסור לשון הרע (ט"ו – ט"ז:). תוכחה (י"ז:). על איזה חיובים ממשכנים (כ"א.). גבית חוב וכדומה מיתומים (כ"א: - כ"ב:). מתי המגרש צריך לידור הנאה מאשתו. (כ"ג).
הכל מעריכין
הכל לאתויי מאי
מסכת ערכין פותחת בדין מי מעריך (-ערך פלוני עלי) או נודר (-דמי פלוני עלי) או נערך (-ערכי עלי או ערך פלוני עלי) או נידר (דמי עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי). והגמרא מבארת מה באה המשנה לרבות באומרה 'הכל', במשנה שלנו ובמשניות נוספות.
ב. מי מעריך- הכל מעריכין (-שאם אמר ערך פלוני עלי, נותן לפי הערך הכתוב בפרשת ערכין, לפי השנים של הנערך),כהנים לוים וישראלים, נשים ועבדים, טומטום ואנדרוגינוס, ואף מופלא הסמוך לאיש (-בן י"ב שנה ויום אחד, שאינו איש עד שיביא ב' שערות, ובודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר או הקדיש) מעריך, אבל חרש שוטה וקטן אין מעריכין מפני שאין בהם דעת. עכו"ם (ה:) לר"מ אינו מעריך ולרבי יהודה מעריך. הגוסס והיוצא ליהרג (ו:) מעריכים.
מי נערך- הכל נערכין (-אם אמר ערכי עלי או שאמר ערך פלוני עלי), כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים (ועבד נערך כזכר ולא כאשה. תוס' שם), וחרש שוטה וקטן, ואף מנוול ומוכה שחין (דאף דאינו בדמים ישנו בערכין דכתיב "נפשות" – כל דהו. טומטום ואנדרוגינוס אין נערכים, מפני שאינו נערך אלא זכר ודאי ונקיבה ודאית דזכר ונקיבה כתובים בפרשה. קטן פחות מבן חודש אינו נערך, (המעריך פחות מבן חודש, לרבנן לא אמר כלום, ולר"מ נותן דמיו, דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים). עכו"ם (ה:) לר"מ נערך ולרבי יהודה אינו נערך. הגוסס והיוצא ליהרג (ו:) אינו נערך, ולרבי חנינא בן עקביא נערך מפני שדמיו קצובים.
מי נודר- הכל נודרים (-דמי פלוני עלי) כהנים לוים וישראלים, נשים ועבדים, טומטום ואנדרוגינוס, ועכו"ם, אבל לא חרש שוטה וקטן מפני שאין בהם דעת. הגוסס והיוצא ליהרג נודרים.
מינידר-הכלנידרים(-דמיעליאושאחראמרעליודמיפלוניעלי) כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים, וטומטום ואנדרוגינוס שהרי יש להם דמים, וחרש שוטה וקטן ופחות מבן חודש ועכו"ם, אבל הגוסס והיוצא ליהרג ,):ו( אינם נידרים.
סמיכה- הכל סומכין, ואפי' יורש, דילפינן מתמורה (- סוף הקדש מתחילת הקדש), ולרבי יהודה יורש אינו סומך דכתיב "קרבנו" ולא קרבן אביו, ורבנן לומדים מ"קרבנו" למעט שאין ישראל סומך על קרבן עכו"ם וקרבן חבירו, ומ"קרבנו" נוסף לומדים לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, -שאם חמשה הביאו קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו, ולרבי יהודה בעלי חוברין לא מתרבים אלא אחד סומך לכולם, ולא חשיב סומך על קרבן חבירו כיון שהוא שייך בקרבן.
תמורה- הכל ממירין. יורש, לרבנן ממיר דכתיב "המר ימיר", ולרבי יהודה אינו ממיר דילפינן מסמיכה (-תחילת הקדש מסוף הקדש), ומ"המר ימיר" מרבה רבי יהודה אשה, ורבנן מרבים אשה מ"ואם", ורבי יהודה "ואם" לא דריש.
ב: סוכה, לולב, ציצית, תפילין, ושופר- הכל חייבים בסוכה ובלולב ובציצית ובתפילין, קטן שאינו צריך לאמו משניעור משנתו ואינו קורא אמא חייב בסוכה, קטן היודע לנענע חייב בלולב, קטן היודע להתעטף חייב בציצית, קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, וקטן שהגיע לחינוך (חד אמר כבן שמונה כבן תשע וחד אמר כבן תשע כבן עשר, שמחנכים אותו לשעות. יומא פ"ב) חייב בשופר, דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע.
ראיה- הכל חייבים בראיה, ואפי' מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ולרבינא חציו עבד וחציו בן חורין פטור מראיה, (וללישנא בתרא דברי רבינא הם למשנה ראשונה שבית הלל סברו שהוא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, אבל למשנה אחרונה שהודו בית הלל לבית שמאי שכופים את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, מפני שאינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, והתורה אמרה "לא תוהו בראה לשבת יצרה", חייב בראיה), אבל עבד גמור פטור מראיה, דכתיב "את פני האדון ד' " מי שאין לו אדון אלא הוא. ו'הכל' בא לרבות מי שהיה חיגר ביו"ט ראשון ונתרפא, וחיגר פטור דכתיב "רגלים" פרט לבעלי קביים, והיינו למ"ד שימי הרגל הם תשלומין זה לזה שני לראשון ושלישי לשני וכו', דלדבריו כל יום חשוב בפני עצמו, ואם נעשה ראוי בשני חייב, ולמ"ד שכל ימי הרגל הם תשלומין למי שהוא ראוי ומחויב בראשון ולא הקריב, שהוא מקריב כל שבעה, אבל מי שלא נראה בראשון שוב אינו חייב, 'הכל' בא לרבות סומא באחת מעיניו, ודלא כהסובר שסומא באחת מעיניו פטור (ודריש יִרְאֶה יֵרָאֶה כדרך שבא לראות כך בא ליראות).
ג. מגילה- הכל חייבים במגילה, ואף נשים לפי שאף הן היו באותו הנס, וחייבות לקרותה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם.
זימון- הכל חייבים בזימון, ונשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמם, ג' נשים או ג' עבדים, אבל ב' נשים או ב' עבדים לא מצטרפים עם אנשים, דאין הנשים אומרות ברית, ואין העבדים אומרים 'על נחלתנו'. והכל מצטרפים לזימון, וקטן היודע למי מברכים מזמנים עליו.
זיבה- הכל מיטמאין בזיבה, ואפי' תינוק בן יומו. רבי יהודה לומד דין זה מ"איש איש כי יהיה זב מבשרו", ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לומד מ"לזכר ולנקיבה" - בין גדולים בין קטנים, ו"איש איש" – דיברה תורה בלשון בני אדם.
טמא מת- הכל מיטמאין בטמא מת, ואפי' קטן מטמא אוכלין ומשקין כגדול, דכתיב "ועל הנפשות אשר היו שם" ואמנם קטן אינו ענוש כרת דכתיב "איש אשר יטמא".
נגעים- הכל מיטמאין בנגעים, ואפי' קטן, דכתיב אדם. אשה מיטמאה בצרעת דכתיב "והצרוע", אמנם אינה פורעת ופורמת דכתיב "איש צרוע". הכל כשרים לראות את הנגעים, ואפי' כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן, ובלבד שאם מסברי ליה הלכות נגעים סבר, והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עימו ואומר לו אמור טמא והוא אומר, אמור טהור והוא אומר, שהטומאה והטהרה תלויה במאמר הכהן.
קידוש אפר פרה- הכל כשרים לקדש (-לערב מים חיים באפר חטאת), ואפילו אשה, חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ואנדרוגינוס.
הזאה- הכל כשרים להזות, וערל שמתו אחיו מחמת מילה שהזה ממי חטאת על הטמא הזאתו כשרה.
שחיטה- הכל שוחטין, ואפילו כותי וישראל מומר.
ג: עליה לארץ ישראל ולירושלים- הכל מעלין לארץ ישראל, והכל מעלין לירושלים, שכופה אדם את בני ביתו לעלות עמו, ואפילו מנוה יפה דחו"ל לנוה רעה דארץ ישראל, ואין אשתו יכולה לעכב עליו, ואפי' עבדים (שאם יש לו עבד כנעני מהול ורוצה העבד שלא ימכרוהו אלא בארץ ישראל, כופים את רבו להעלותו). ואין הכל מוציאין מארץ ישראל, ואפילו עבד שברח מחוץ לארץ לארץ. ואין הכל מוציאין מירושלים, ואפילו מנוה הרעה לנוה יפה.
הכל חייבים... כהנים לוים וישראלים, מה בא לחדש
סוכה- הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים, וקמ"ל שאפילו כהנים דבני עבודה נינהו, ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה, דאין נזקקין לנשותיהן כיון דרמיא עלייהו עבודת הרגל, ובעינן "בסוכות תשבו שבעת ימים" - כעין תדורו - איש ואשתו, מ"מ אינם פטורים מן הסוכה אלא רק בזמן העבודה, כהולכי דרכים שפטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה.
ציצית- הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים, וקמ"ל שאפילו כהנים שהותר להם כלאים בזמן העבודה, דהאבנט היה מכלאים, וכתיב "לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך", חייבים בציצית, דכיון ששלא בשעת עבודה הם מוזהרים בשעטנז, הרי הם בכלל המצוה. ונשים אסורות בכלאים, דהשוה הכתוב אשה לאיש, ואין ללמוד מזה לחייבם בציצית, דהוקשה כל התורה לתפילין.
תפילין- הכל חייבים בתפילין כהנים לוים וישראלים, וקמ"ל שאפילו כהנים שבזמן העבודה אינם בכלל מצות תפילין של יד, דכתיב "ילבש על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ בינו ובשרו, והתפילין צריכים להיות על בשרו תחת בגדיו בקיבורת אצל הכתף, דכתיב "והיה לך לאות" - ולא לאחרים לאות, חייבים בתפילין של ראש (דאף דכתיב "ושמת המצנפת על ראשו", שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין), דתפילין של יד ושל ראש אין מעכבים זה את זה. (וגם במצנפת צריך שלא דבר חוצץ בינה לראש, אך שערו היה נראה בין הציץ המונח על המצח למצנפת המונחת על הראש ושם במקום שמוחו של תינוק רופס היה מניח תפילין).
שופר- הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, וקמ"ל שאפילו כהנים שאינם שייכים במצות יובל, דכהנים ולוים מוכרים לעולם (-שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הקרקע מכורה ויוצאה והמעות שלהם, אבל בישראל אינה מכורה והמעות חוזרים), וגואלים לעולם -מיד, (אבל ישראל אינו מותר לגאול לפני שעברו ב' שנים), ותני שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות – מלכויות זכרונות ושופרות, מ"מ כיון שהם שייכים ביובל לענין השמטת כספים ושילוח עבדים, הם שייכים גם בשופר דראש השנה. (ואין לומר דסלקא דעתך דכיון דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" דמשמע יום אחד בלבד, כהנים ששייכים בתקיעה כל השנה דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" פטורים, דהתם חצוצרות והכא שופר).
ד. מגילה- הכל חייבים במגילה כהנים לוים וישראלים, וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה.
זימון- הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים, וקמ"ל שאפילו כהנים שאכלו קדשים חייבים בזימון, דאע"פ שאכילת קדשים היא כפרה דכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם", מ"מ הא כתיב "ואכלת ושבעת", וזה שייך גם בקדשים. וכן הכל מצטרפים לזימון, ואפילו אם אכלו הכהנים תרומה או קדשים, הם מצטרפים עם ישראלים לזימון, שאע"פ שהזר לא יכול לאכול עם הכהן במאכלו, הכהן הרי יכול לאכול עם הזר במאכלו.
ערכין- הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים. לרבה החידוש בזה הוא לבן בוכרי דס"ל שכהנים אין שייכים במחצית השקל דכתיב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי לא נפקד, דמ"מ שייכים בערכין, אע"ג דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש". אביי מקשה שדורשים משם שבנדון ב'השג יד' אין ערך פחות מסלע, ולכן מבאר אביי שהחידוש משום שכהנים אינם שייכים בפדיון הבן, וכתיב "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך". רבא מקשה דא"כ באיל האשם דכתיב ג"כ "בערכך" לא יהיו שייכים טומטום ואנדרוגינוס שאינם שייכים בערכין, ולכן מבאר רבא שהחידוש הוא משום דכתיב "והעמידו לפני הכהן" והוה אמינא שנדרוש ולא כהן לפני כהן, קמ"ל.
הכל נערכין, ואפילו מנוול ומוכה שחין וכדלהלן.
לבן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא, ולא הוי חולין בעזרה משום שהכהן מוסר זאת לציבור. ולרבן יוחנן בן זכאי כהן שאינו שוקל חוטא, דכתיב "זה יתנו" – זה בגימטריא י"ב שבטים, ו"כל העובר" הכונה לים סוף, והכהנים דורשים לעצמם (-להנאתם ושלא כדין) מהפסוק "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל" שאם יביאו מחצית השקל איך יאכלו את העומר ושתי הלחם, ולדידן לא שייך דין זה אלא במנחת כהן לחודיה, אבל בשל ציבור הולכים אחר הרוב.
כמה דרשות לדיני ערכין
ד: ערך סתום- אמר ערך סתם עלי (-שלא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, אלא אמר הרי עלי ערך), נותן ג' שקלים, כפחות שבערכין, דכתיב "בערכך" להביא ערך סתום, ולא נותן חמישים, משום דתפשת מרובה לא תפשת, דיש להקשות תפוס את המועט. ולא נותן שקל, משום שרק מי שאין ידו משגת נותן שקל. וקמ"ל קרא שאינו נדון בהשג יד, אלא אפילו אין ידו משגת צריך לתת ג' סלעים. והטעם משום דהוי כמפרש, (דכיון דיודע הוא שפחות שבערכין הוא ג' שקלים, כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי, ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, דהתם לא מוכחא מילתא, דאין הכל יודעין את שנותיו, משא"כ הכא שלא תלה בשום אדם). וי"א שנדון בהשג יד, ואינו חשוב כמפרש.
ערך אברים- אברים אין להם ערכין -שאם אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום, (אבל אם אמר דמי ידי עלי נותן דמי ידו), דכתיב "בערכך", אמנם אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי או ערך כבדי יש לו ערך, דכתיב "נפשות" -בנפש תלה רחמנא.
מת או גוסס אין להם ערכין, דכתיב לגבי עני שהעריך "והעמיד והעריך" כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה. אחד שהעריך מאה חייב בערכין, דכתיב "נפשות". אשה שהעריכה בין איש בין אשה חייבת בערכין, דכתיב "נפשות". מנוול ומוכה שחין שהעריכוהו יש לו ערכין, דכתיב "נפשות". ואפשר לדרוש ג' דברים (-אבר שהנשמה תלויה בו, אחד שהעריך מאה, ואשה שהעריכה) מתיבה זו, כיון דשקולין הם, ומ"נפשות" לומדים מנוול ומכה שחין.
טומטום ואנדרוגינוס אף שאינם בערכין דכתיב "הזכר" דמשמע זכר ודאי ונקיבה ודאית, ישנם בדמים, דלא גרע מהאומר דמי דיקלא עלי. ושייך בהם דין 'נדון בכבודו' (- שאם אמר דמי ראשו עלי וכדו' נותן דמי כולו), דכתיב "והיה ערכך".
אביי שואל דמי שאינו בערכין אינו נדון בכבודו, כדמצינו שהאומר ראש עבד זה או ראש חמור זה הקדש משמנים ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו, דאין דרך למכור ראש עבד וחמור, אבל באומר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה, כיון שהראש נמכר בפני עצמו בבית טבחא, ואין אומרים שנדון בכבודו.
ורבה דוחה שהרי דין זה נאמר גם בעבד אע"פ שהוא שייך בערכין, ובהכרח שיש חילוק בין קדשי מזבח שאין נדון בכבודו לקדשי בדק הבית.
ה. והני מילי בקדושת דמים למזבח, אבל בקדושת הגוף מתפשט ההקדש לכולה כיון שהיא ראויה להקרבה, דלא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה ואמרו שתימכר לצרכי עולה שהרי לא הקדיש גופה, חוץ מדמי אותו אבר שכיון שחלה עליו קדושת הגוף אינו יכול למוכרה, (ומוכרה לאומר הרי עלי עולה בחייה (-כמו שיכולה לחיות), דאל"כ נמצא הלוקח מקריב עולה חסירה אבר זה שאינו שלו), אלא באבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל באבר שהנשמה תלויה בו מודו לרבי יוסי ורבי שמעון שכולה עולה. ואף שבמקדיש איל לדמיו קדוש בקדושת הגוף, היכא שהקדיש חד אבר והוא בעל מום אינו קדוש בקדושת הגוף, ולא אמרינן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה, ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, דתרי מיגו לא אמרינן יחד, ואם אינו בעל מום שיכולה לחול עליו קדושת הגוף הוי ספק.
רבה מסתפק אם האומר 'דמי ראשי לגבי מזבח' נדון בכבודו ונותן חצי מהדמים, דלא אשכחן בדמים שאינו נדון בכבודו, או שאינו נדון בכבודו דלא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו. תיקו.
רבא מסתפק אם האומר 'ערכי עלי לגבי מזבח' נדון בהשג יד, דלא אשכחן בערכין דאין נדון בהשג יד, או שאינו נדון בהשג יד, דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה אלא בשוויו. תיקו.
רב אשי מסתפק אם המקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח לדמי עולה נפדה לפי בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, דזה השיעור תמיד בפדיית שדה אחוזה שהקדישו לבדק הבית, או שנפדה בשויו דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה אלא בשויו, דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא בבהמות, וודאי לא נתנה תורה קצבה לפדיונם אם הוממו. תיקו.
נדרים וערכין בפחות מבן חודש- פחות מבן חודש נידר -אם אמר אחר דמיו עלי, שהרי יש לו דמים כל דהו. והמעריכו, לר"מ נותן דמיו כמה שהוא נמכר בשוק,דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שהוא יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש דלא נאמרו ערכין בפרשה אלא מבן חודש ומעלה, גמר ואמר לשם דמים, ולחכמים לא אמר כלום, דאדם מוציא דבריו לבטלה. וכן נחלקו מטעם זה באומר ערך כלי זה עלי, ובמקדיש בהמת חבירו (ואמר 'דמי בהמה זו עלי להקריב', אבל באומר 'הרי בהמה זו עולה' לא אמר כלום), שלר"מ נותן להקדש דמיהם, ולחכמים פטור.
עכו"ם בערכין וכדו'
להלן יבואר האם עכו"ם נודר ונידר, מעריך ונערך, האם מקבלים מהעכו"ם נדבה לבדק הבית ומדוע (והאם יש בזה מעילה), ומה הדין בעכו"ם שהפריש תרומה או התנדב קורה.
ה: נדרים וערכין בעכו"ם- עובד כוכבים נודר ונידר לכו"ע, ולענין ערכין לר"מ נערך ונותן הישראל שהעריכו כפי שניו של העכו"ם, אבל לא מעריך אם אמר העכו"ם ערכי עלי או ערך אחרים עלי, ולרבי יהודה עכו"ם מעריך אם אמר על ישראל ערכי עלי, אבל לא נערך -אם אמר ערכי עלי, או שאמר ישראל ערכו עלי, לא אמר כלום. דהנה בפסוק כתיב "בני ישראל", ומאידך כתיב "איש" דמשמע כל דהו, לר"מ עדיף לרבות שעכו"ם נערך, שהרי ריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין, כדמצינו שחרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים, ולרבי יהודה עדיף לרבות שעכו"ם מעריך, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים. רבא אמר שטעמיה דרבי יהודה מסתבר, דאין לדמות עכו"ם לחש"ו שאינם בני דעה ולכן גם אינם נודרים ומקדישים, אבל עכו"ם שנודר ומקדיש י"ל שגם מעריך, אלא יש לדמותו לטומטום ואנדרוגינוס שמעריכים ולא נערכים, ומאידך מהפסוק בספר עזרא שהיו העכו"ם מתנדבים ורוצים לסייעם בבנין בית שני, ואמר להם נחמיה "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו" משמע כר"מ, דערכין לבדק הבית. ואמר רב חסדא בשם אבימי שלרבי יהודה לומדים מפסוק זה שערך עכו"ם נגנז ולא מביאים אותו לבדק הבית. הגמ' שואלת דא"כ לא ימעלו בו כדין חטאות המתות שאין מועלין בהם (- להתחייב בקרבן מעילה) לפי שהמעות הולכות לים המלח ולא קרינן ביה "מקדשי ד' " כיון שזה הולך לאיבוד, ותניא שבקדשי בדק הבית של עכו"ם מועלים (משא"כ בקדשי מזבח דילפינן חטא חטא מתרומה, שכמו שמיתה אינה נוהגת אלא בתרומת ישראל דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", אף מעילה אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל, ודווקא דומיא דתרומה שהיא קדושת הגוף אין מועלים, אבל קדושת דמים לא נלמדת מתרומה. וי"מ שבקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלים משום דמצינו (תמורה ב:) חילוק בין קדשי מזבח דעכו"ם לקדשי מזבח דישראל, שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, אבל בקדשי בדק הבית דעכו"ם לא מצינו חילוק, הלכך מועלים בהם. וראשון עיקר.) ועל כן מבאר רבא שודאי ערך עכו"ם הולך לבדק הבית, ובימי עזרא לא קיבלו מהעכו"ם לפי שכוונתם היתה לרפות ידיהם של ישראל ע"י שיסמכו על מה שיביאו והם ישתהו ויתאחר הבנין עד שיסבו את לב כורש שלא לבנותו.
ו. וכן מצינו שיש סתירה בברייתות אם מקבלים מעכו"ם נדבה לבדק הבית או לא, וביאר רבי יוחנן שבתחילה (- בתחילת הבנין) לא היו מקבלים מהם אפי' מים ומלח שמא כוונתם לרפות ידיהם, ולבסוף (-לחזק את בדק הבית. ל"א בתחילה כשלא היתה אימת העכו"ם עליהם לא היו מקבלים, אבל לבסוף מקבלים משום אימה, וראשון עיקר, דכל ימי בית שני היתה אימת העכו"ם עליהם, ובתחילתו יותר מסופו) רק דבר המסוים שנראה בעין (כאמה כליא עורב -טבלאות ברזל בגודל אמה עם מסמרים גבוהים שמחפים בהם את הגג של ההיכל כדי לגרש את העורבים שלא ישכנו שם) אין מקבלים מהם דגנאי הוא, ועוד שמתפארים בו, ואמנם מהמלכות אף בתחילה היו מקבלים (כדכתיב "ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך" בתחילת הבנין שנטל בדק הבית מכורש), דאין המלכות חוזרת בה אפילו אמרה שתעקור הר וכיון שנתכוונה לטובה שוב אינו חוזר.
עכו"ם שהפריש תרומה מכריו של תבואת עצמו, בודקים אותו, אם הפרישה בדעת ישראל (-שתלך למקום שתרומת ישראל הולכת. ל"א שישראל אמר לו להפרישה), תינתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה ואסורה בהנאה, שמא היה בליבו לשמים לשם הקדש, ומיירי בזמן הזה שהקדש אסור בהנאה.
עכו"ם שהתנדב קורה, בודקים אותו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, מותר להשתמש בה לבית הכנסת, ואם שם כתוב עליה, יחתוך אותו, ומותר להשתמש במה שנשאר, דשם שלא במקומו אינו קדוש (-אינו קדוש אלא מקום השם, ל"א שם שלא במקומו היינו ע"ג קורות וכלים, שאין מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו, אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא קדיש, וראשון עיקר), כדמצינו שאם היה כתוב שם על ידות הכלים או על כרעי המיטה יחתוך את השם ויגנוז אותו. ואם לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה, טעונה גניזה אע"פ שאין שם כתוב עליה.
צדקה
שינוי המעות- האומר 'סלע זו לצדקה' מותר לשנותה לצרכיו, ולאחר זמן ישלם, בין לעצמו, בין להלוותה לאחר. לרבי זעירא דין זה הוא דווקא באומר 'עלי', דכיון שקיבל עליה אחריות גניבה ואבידה כדידיה דמי, אבל באומר 'זו' צריך לתת דווקא אותה. ולרבא בכל גוונא מותר להשתמש בה, אמנם משהגיעה ליד גבאי אסור לשנותה, ורבי ינאי היה לוה ממעות הצדקה ופורע, דשאני רבי ינאי דניחא לעניים שישתהה כי בינתיים היה מביא מהציבור עוד.
צדקה הרי היא בבל תאחר.
ו: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותם לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר, ובנכרי שהתנדב אסור לשנות אפי' לדבר מצוה, עד שישתקע שם בעליה, כדי שלא יקפיד. ויש מחלוקת אם בסוחר שמחזר בעיירות אין לחוש שיראה ויקפיד כיון שאינו מצוי בעיר, או שיש לחוש שיקרה שיבוא.
דיני גוסס ויוצא ליהרג
להלן יבואר האם גוסס ויוצא ליהרג נודרים, מעריכים, מקדישים, נידרים, חייבים לשלם כשהזיקו. וכן ביוצא ליהרג האם מקריבים את קרבנו לפני שמת, והאם באשה מעוברת ממתינים עד שתלד. עוד יבואר האם מחללים שבת בספק פיקוח נפש של עובר, והאם שער המת מותר בהנאה.
נדרים וערכין-הגוסס והיוצא ליהרג נודרים ומעריכים ומקדישים, שהרי הם ברי דעה. הגוסס לא נידר, דלאו בר דמים הוא, ולא נערך, דאינו בר העמדה והערכה. היוצא ליהרג (בדיני ישראל, וכן להלן) ונגמר דינו, לא נידר, משום שאינו בר דמים דאין אדם קונהו להפסיד מעותיו, ולענין ערכין, לת"ק אינו נערך, דכתיב "כל חרם לא יפדה" מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון, (אמנם אם לא נגמר דינו נערך, דכתיב "מן האדם" ולא כל האדם), ולרבי חנינא בן עקביא נערך, מפני שדמיו קצובים, (ו"כל חרם לא יפדה" היינו שאינו יכול לתת ממון ולהפטר, אף במיתות קלות לענין שניתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח שבשוגג גולה, ומחלל שבת ובא על הערוה ששגגתם חטאת, משא"כ מגדף ומקלל אביו שבשוגג אינו מביא קרבן ואינו גולה, משא"כ מיתה בידי שמים שיכול לתת ממון ולהתכפר דכתיב "אם כופר יושת עליו").
גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו, לת"ק פטורים, ולרבי יוסי חייבים. לרב יוסף נחלקו אם מלוה על פה (-כגון זה שהזיק ולא עמד בדין עד שמת) גובה מן היורשים או לא. ולרבה לכו"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשים, ונחלקו אם מלוה הכתובה בתורה כתשלומי נזק ומדאורייתא הוא משועבד בעל כרחו ככתובה בשטר דמיא או לא.
ז. ולרבה הא דאיתא בברייתא שהחופר בור ברה"ר ונפל עליו שור והרגו לחופר פטור בעל השור, ואם מת השור חייבים היורשים לשלם את דמי השור לבעליו, ומבואר מסתמא דמתני' שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, וקשיא סתמא אסתמא, צ"ל דמיירי שישבו הדיינים בפתח הבור וכבר נתחייב בחייו לשלם.
ובברייתא אחרת מבואר שהיוצא ליהרג שחבלו בו פטורים מלשלם דאין לו דמים והוא עומד ליחבל, ואם הוא חבל באחרים לת"ק חייב דבר דעה הוא, ולרשב"א פטור מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בי"ד -שא"א להחזירו לבי"ד להעמידו בדין על מה שחבל, דאין מענים את דינו, ועל זה נחלקו רב יוסף ורבה במה נחלקו כנ"ל.
קרבנות- היוצא ליהרג מזים עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ולא הוי כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג, ודווקא כשהיה זבחו זבוח באותה שעה, אבל אם אין זבחו זבוח, או שחטא באותה שעה שיצא ליהרג, אין נזקקים לו שיפריש קרבן ליקרב, מפני שאין מענים את דינו להמתין מלהורגו עד שישחטו את הזבח ויזרק הדם.
אם ממתינים לאשה היוצאת ליהרג עד שתלד-אשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד אלא הורגים ולדה עימה, דחד גופא הוא, (ולא אמרינן דהואיל וכתיב "כאשר ישית עליו בעל האשה" נמצא שהולד הוא ממון הבעל), דכתיב "ומתו גם שניהם" לרבות את הולד, (ומעיקר הפסוק לומדים שיהיו שניהם הנואף והנואפת שווים -גדולים בני עונשים), ומכים אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה ולא תבוא לידי ניוול, דאם תהיה חיות בולד הוא יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא.
אם כבר ישבה על המשבר (קודם שנגמר דינה) ממתינים לה עד שתלד, דכיון שעקר גופא אחרינא הוא. וממה שצריך להמית את הולד תחילה מבואר שבסתמא האם מתה תחילה, והיינו דווקא בנהרגה, (ואף שמצינו שהמשיך לפרכס אח"כ הוי כפרכוס זנב הלטאה), אבל כשהאם מתה מעצמה, הולד מת תחילה, כיון דזוטר חיותיה, ולכן עובר שמתה אמו אינו יורש את אמו להנחיל לאחים מן האב, דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב, אבל תינוק בן יומו נוחל בחייו בנכסי האם להנחיל כשמת בו ביום לאחים מן האב, אבל בנכסי אביו אף בעובר יורשים קרוביו נכסי אביו היכא שאין בנים.
ז: חילול שבת בספק פיקוח נפש של עובר- האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מותר להביא סכין דרך רה"ר ולחתוך את כריסה (אבל בעצם החיתוך אין איסור דאין חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם), כדי להוציא את הולד, דמספיקא מחללין שבת, וזימנין דמקרי שהיא מתה תחילה, ואע"פ שאין לו חזקה דחיותא, (דמי שיש לו חזקת חיות כבר שנינו שבנפלה מפולת ויש ספק אם הוא שם או אם הוא חי או אם הוא ישראל מחללים שבת מספק).
הנאה משער המת-איתא במתני' שאשה שנהרגה מותר להנות משערה, אבל בהמה שנהרגה אסורה בהנאה דכתיב "ובעל השור נקי". לרב מיירי בפאה נכרית המחוברת באשה, (-רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן,) וכשאמרה תנו שערי לביתי שגילתה דעתה שאינו כגופה, וכנטולה מחיים דמיא, אבל אם לא אמרה תנו אסור בהנאה, מפני שנויי המת אסורים בהנאה, והא דמיבעיא לר' יוסי ברבי חנינא אם שער נשים צדקניות של עיר הנדחת שלא הודחו עימה נשרף כשאר ממונם של צדיקים שבתוכה, איירי בתלי בסיכתא, אבל שיער שלה אסור בהנאה. ולרב נחמן בר יצחק אף שער של מתה מותר בהנאה דשיער אשה לאו בר מיתה הוא, שאינו עשוי להשתנות, ושאני משער בהמה שנגמר דינה שאסור בהנאה, ששם גמר דין אוסרו.
אין נערכין
אין ב... פחות מ... ולא יותר מ...
ערכין ב'השג יד'
כתיב "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן", והיינו שבאופן שהמעריך עני ואין ידו משגת לשלם כפי ערך הנערך הקצוב בתורה, משלם לפי השג ידו. ולהלן יבוארו פרטי הדינים בזה.
אין בערכין פחות מסלע, והיינו בעני הנדון בהשג יד, דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" – כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל, ואין בערכין יותר מחמישים, דכתיב "חמישים", והיינו לעשיר.
בן עשרים שערכו חמישים והיה עני שנדון בהשג יד ונתן סלע והעשיר אינו צריך לתת עוד, אבל אם נתן פחות מסלע והעשיר, נותן חמישים, דלא יצא ידי חובה בנתינה קמייתא.
עני שהעריך עצמו והיו לו חמשה סלעים, לר"מ אינו נותן אלא אחת, דכתיב "חמישים" וכתיב "שקל" – או חמישים או שקל. ולחכמים מ"שקל" לומדים שאין בערכין פחות משקל, אבל כשיש לו יותר נותן את כולם דכתיב "אשר תשיג יד הנודר" והרי ידו משגת, ואף שלומדים מזה לאפוקי יד הנידר, שעני שהעריך עשיר נותן ערך עני, מ"מ ממילא לומדים שיתן כפי השגת ידו, ולר"מ לומדים רק לאפוקי יד הנידר.
היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי, אם נתן ד' לשניה על פי כהן ואח"כ אחד לראשונה, אפילו לרבנן יצא ידי שניהן, כיון שנתן בתחילה שניה, דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, וממילא כשנתן לשניה א"א לומר שהיה עליו לתת חמש שהרי הוא משועבד לראשונה ואפילו מה שנתן לשניה אינו שלה, וכשנתן לראשונה כבר אין לו יותר. אבל אם נתן ארבע לראשונה ואחת לשניה, לרבנן יצא רק ידי שניה, שהרי בזמן שנתן לראשונה היו כל החמש משועבדים לראשונה, ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך, דנתינה קמייתא לאו כלום היא.
ח. היו לו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת, רב אדא בר אהבה מסתפק אם כיון שנדר בבת אחת חלו שניהם יחד, ויתן שנים וחצי לכל אחת, או שהכל ראוי לשניהם, תיקו.
אשה שאינה יודעת מתי ימי נידתה וזיבתה-
מדאורייתא נדה שראתה מונה ז' ימים כולל יום ראייתה, ואפי' ראתה כל הז' ימים ופסקה, טובלת בערב ומשמשת, ואחרי הז' ימים יש י"א ימי זיבה, שבהם אם ראתה יום או יומיים צריכה לשמור יום כנגד יום ולטבול, ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן, ואינה חוזרת לימי נדותה עד שתמנה ז' נקיים, ואם לא ראתה בימי זיבתה, חוזרת לימי נדתה אחרי הי"א יום, ודינה בימי נדתה כנ"ל.
הנדון דלהלן הוא באשה שאינה יודעת אם היא בימי נדתה או בימי זיבתה, וראתה, אחרי כמה ימים ודאי חזרה לימי נדתה, ומבואר במתני' שאין פתח הטועה פחות מז', והיינו שאף אם ראתה ימים רבים אינה חוזרת לימי נדתה אלא אחרי ז' נקיים, ולא יותר מי"ז חוץ מיום הראיה, שי"ח יום הם ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, ואחריהם ודאי כבר חזרה לימי נדה. ובתוך הימים הללו אם ראתה יום אחד צריכה למנות ששה והוא, שמא היא נדה, ואם ראתה ג' רצופים צריכה שבעה נקיים וקרבן (מספק, ואינו נאכל), שמא היא בימי זיבה.
אם ראתה יום אחד או שנים או שלשה, אינו חוזרת לודאי ימי נדה שאם תראה בהם תמנה ז' ימים כולל ימי הראיה, ואחרי הז' ימים תהיה זבה ואם תראה יום אחד תהיה שומרת יום, אלא לאחר י"ז ימים נקיים, ואף אם ראתה ג' ימים אין שני הימים הראשונים מצטרפים לי"ח ימים (-ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה), דשמא הם היו בימי זיבה ורק השלישי היה בימי נדה, אבל ביום י"ח יצאה מן הספק ממה נפשך, ואם ראתה ד' ימים חוזרת אחרי ט"ז ימים, שמא ב' הימים הראשונים היו בימי זיבתה וג' בימי נדתה, (ואף אם ג' הימים הראשונים של הראיה היו בימי זיבתה אינה צריכה למנות עוד יום, דבכהאי גוונא כיון שראתה ג' ימים רצופים בימי זיבתה הרי היא זבה גדולה וכבר אחרי ז' נקיים היא חוזרת לימי נדתה), וכל יום נוסף שתראה, חוזרת אחרי יום אחד פחות, עד שתראה י"ג או יותר, שאז אחרי ז' ימים נקיים חוזרת לימי נדתה, דאפילו ראתה י"ד יום אינה חוזרת לימי נדתה בפחות מז' נקיים, כדי שתצא מידי זיבה.
ח: וכל זה לענין קרבן, אבל לבעלה מותרת בכל האופנים אחרי ז' נקיים.
כל הזבות הנ"ל מביאות בסוף שבעה נקיים קרבן שתי תורים, אחד לחטאת ואחד לעולה, שמא היתה זבה, ואינו נאכל, שמא ב' הימים הראשונים היו ימי זיבה, ואח"כ ראתה בימי נדה, ואינה זבה גדולה, והחטאת היא חולין ומליקתה נבילה כדין חולין שנמלקו, (והעולה קריבה על תנאי שאם היא זבה תהא לחובתה, ואם אינה זבה תהא נדבה, אבל חטאת נדבה ליתא), חוץ מזו שראתה י"ב או י"ג ימים שמביאה קרבן ונאכל, שודאי ראתה ג' ימים בימי זיבה, (דאם ג' הימים הראשונים היו בימי זיבה הרי היא זבה, ואם רק שנים היו בימי זיבה, א"כ אח"כ ראתה עוד ז' בימי נדה, ואח"כ ראתה ג' ימים בימי זיבה).
אין בנגעים פחות משבוע להסגר, והיינו בנגעי אדם, ועל זה נאמר "צדקתך כהררי קל" אלו נגעי אדם שבשבוע אחד מתברר לטהר או ליחלט, ואין בנגעים יותר מג' שבועות, והיינו בנגעי בתים, שאם עמד הנגע בעיניו בשבוע הראשון מסגירו לשבוע נוסף, ואם עמד בעיניו גם בשבוע השני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע נוסף שהוא השבוע השלישי, ועל זה נאמר "משפטיך תהום רבה". ופשטיה דקרא לרב יהודה היינו שאלמלא צדקתך כהררי ק'ל שאתה מגביה עוונות, מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם כתהום רבה, וס"ל שהקב"ה נושא ומגביה כף העוונות למעלה כדי שהזכויות יכריעו, ולרבה פירוש הפסוק צדקתך כהררי קל, מפני שמשפטיך שאתה מסתיר את העוונות בתהום רבה, וס"ל שהקב"ה כובש את העוונות מתחת מחילת כסא הכבוד כדי שהזכויות יכריעו.
שתי הלחם שנאכלים ביו"ט של עצרת לאחר תנופתם, אין נאכלים לפני היום השני לאפייתם שהיא בערב יו"ט, ולא אחרי היום השלישי לאפייתם -שאם חל יו"ט ביום ראשון הם נאפים בערב שבת.
לחם הפנים שנאכלים בשבת, אין נאכלים לפני היום התשיעי לאפייתם שהיתה בערב שבת הקודמת, ולא יותר מהיום הי"ב לאפייתם -שאם חל ראש השנה בימים חמישי ושישי הם נאפים ביום רביעי ונסדרים בשבת ונאכלים בשבת הבאה.
מילה בקטן זמנה לא לפני היום השמיני, ולא אחרי היום הי"ב -שאם נולד בבין השמשות של ערב שבת, כיון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה נמצא שיש ספק בשבת הבאה אם היא יום שמיני או תשיעי, וממילא אין המילה דוחה שבת, ואם אחרי שבת הבאה חלו שני ימים טובים של ראש השנה נימול רק ביום שלישי שהוא היום הי"ב ללידתו.
חודשים מלאים וחסרים
כמה חודשים אפשר לעבר בשנה-
אם מסדרים את החודשים אחד מלא ואחד חסר, ראש השנה יוצא ביום המולד, שחודש לבנה הוא כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך תתר"פ חלקים שיש בשעה), וא"כ שני חודשים הם נ"ט ימים, ואם מעברים חודש נוסף זה גורם שהמולד יהיה יום לפני ראש השנה, וכל חודש נוסף שמעברים גורם שהמולד יהיה יום נוסף קודם.
אין פוחתים מד' חודשים מעוברים (של ל' יום) בשנה, ואין נראה יותר משמונה. מתני'.
ט. לרב הונא הכונה שלא נראה לחכמים לעבר יותר משמונה חודשים בשנה, ובאמת בשנה רגילה אין לעבר יותר מז' חודשים, מפני שאם יעברו ח' יצא המולד ב' ימים לפני ר"ה וירננו שרבנן עושים כל מה שרוצים, אבל יום אחד לאו אדעתייהו דאינשי, ומתני' כגון שהשנה הקודמת היתה שנה מעוברת וחודש העיבור היה חסר ונמצא שראש השנה הקודם היה יום לפני המולד, שבזה אפשר לעבר ח' חודשים, שהרי חודש אחד מלא הוא כנגד החודש החסר בשנה שעברה, (וכן בשנה מעוברת עצמה אפשר לעבר ח' חודשים, אלא שא"א להעמיד את המשנה בכהאי גוונא, דבשנה מעוברת עושים לפחות חמש חודשים מעוברים, ובמשנה כתוב שמספיק ארבע). אבל אין לעבר ט' חודשים, שא"כ יקדים המולד ב' ימים. וס"ל כרשב"ג דלהלן. וכדברי רב הונא מבואר בדברי שמואל ורבי דלהלן. ורב הונא אית ליה דעולא (דלהלן) שאין עושים יותר מח' חודשים חסרים בשנה, והיינו בשנה מעוברת, וכדאיתא ברישא שאין
ולעולא כוונת מתני' שאין פוחתים מד' חודשים מעוברים בשנה, מפני שלא נראה לחכמים לחסר יותר משמונה, דאם יעשו ט' חודשים חסרים יהיה המולד ג' ימים אחרי ראש השנה, ובאמת בשנה רגילה אין לעשות אף ח' חודשים חסרים, מפני שהמולד יהיה ב' ימים אחרי ראש השנה, אבל אם השנה שלפניה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא, אפשר לעשות ח' חודשים חסרים, שחודש אחד חסר הוא כנגד חודש העיבור המלא מהשנה הקודמת, וממילא המולד יהיה רק יום אחד אחרי ראש השנה, ויחשבו שהמולד כבר נראה לבית דיןאלא שלא שמו לב לכךולא יבואו לרנן. וס"ל כת"ק דלהלן.
לרבי יהודה אין בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ולא כלום, -שלא ישהה ויפסיק ביניהם כלל, אלא יהיו בבת אחת סמוכות זו לזו, דחדא מצוה היא ולא בעי אפסוקי, משא"כ לרבנן. ולרבי יוחנן אם שמע ט' תקיעות בט' שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת יצא.
אין פוחתים משני נבלים לשני לוים, ולא מוסיפים על ששה - לא איתפרש טעמא.
החלילים שניגנו בהם במקדש
י"ב ימים בשנה היו מנגנים בחליל לפני המזבח בעת שירת ההלל על הקרבן, וכדלהלן.
אין פוחתים משני חלילים, ולא מוסיפים על י"ב שאם רוצים עושים י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח.
החליל היה עשוי מקנה לפי שקולו ערב, ולא ממתכת.
היו מסיימים בחליל אחד שהיה מאריך אחרי שהשני סיים, מפני שכך זה יפה יותר.
מי היה מנגן בחליל- לר"מ עבדי כהנים היו מנגנים (-מכים שהיו נקבים בחליל ומכה עליהם כדי להנעים את הקול) בחליל, ולרבי יוסי ממשפחות בית פגרים ובית צפריא שהיו מעמאום, והיו משיאים לכהונה שהיו ישראלים מיוחסים, ולרבי חנינא בן אנטיגנוס היו לוים. ולכו"ע עיקר שירה בפה (י"א.), והכלי הוא לבסומי קלא, ומדינא בעבדים סגיא, ר"מ סבר שאין מעלים מהדוכן לא ליוחסין, ולא למעשרות להחזיקם בחזקת לוים, ולכן עבדים כשרים, ולרבי יוסי מעלים מהדוכן ליוחסין ולא למעשרות, ולכן היו ישראלים מיוחסים, ולרבי חנינא בן אנטיגנוס מעלים מהדוכן בין ליוחסין ובין למעשרות, ולכן היו צריכים דווקא לוים.
היו מכים בנקבי החליל לפני המזבח בעת הקרבה יחד עם שירת הלוים י"ב ימים בשנה, והם בשחיטת פסח ראשון ושני, ביו"ט ראשון של פסח ועצרת, ובח' ימי החג (ובשאר ימים היו נבלים וצלצל וכינורות), לפי שבימים אלו היחיד גומר את ההלל, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל, והחלילים מחללים, ובשאר ימים היו נבלים וצלצל וכינורותבזמן השיר המפורש בר"ה (ל"א.)באחד בשבת מזמור לד' הארץ ומלואה, ובשני גדול ד' ומהולל, וכן כולם.
חליל היינו אבוב, ונקרא חליל משום דחלי קליה מתוק קולו לשמוע. .):י(
ט: חודש העיבור- לת"ק חודש העיבור הוא ל' יום, ולרשב"ג חודש העיבור יכול להיות גם כ"ט יום.
שיטת אחרים שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה, אלא ד' ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת ה' ימים, דס"ל שהחודשים אחד מלא ואחד חסר, (ולא באו להשמיענו את המנין דזה פשיטא, ודי שיאמרו שאין מעברים חודש שצריך להיות חסר אפילו כשיש צורך בדבר, אלא אשמועינן שאין מצוה לקדש על פי הראיה, ובחודש שצריך להיות חסר מקדשים אותו ביום ל' אפילו אם לא ראו עדים את הלבנה), ולדבריהם אין עצרת חלה אלא ביום בשבוע שהיתה הנפת העומר דעצרת היא ביום החמישים מיום הנפת העומר, וראש השנה חל ביום שחל יום אחרי ל' ניסן, ואם השנה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא, ראש השנה חל ביום הנפת העומר, מפני שבקיץ צריך לעשות חודש נוסף חסר כנגד החודש המלא. וכל זה הוא בשנים רגילות, אבל שנה שמוסיפים בה את יום השעות, דבכל חודש יש כ"ט וחצי יום ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך תתר"פ חלקים שיש בשעה), ונמצא שבכל שנה של י"ב חודשים יש ח' שעות נוספות ותתע"ו חלקי שעה, וממילא בכל ג' שנים זה מצטרף ליום שלם, או את היום שמוסיפים פעם בל' שנה, דבכל שנה נשארים תתע"ו חלקי שעה, ואף אם ניטול רק תתס"ד חלקים בכל שנה, בל' שנים הם מצטרפים ליום שלם, יוצא שיש יותר מד' ימים בין ר"ה לר"ה.
אורך שנת הלבנה- לשמואל שנת הלבנה היא לא פחות משנ"ב יום, ולא יותר משנ"ו, שבסתמא ו' מלאים וו' חסרים
באלו ימים גומרים את ההלל
י"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הם: ח' ימי החג, ח' ימי חנוכה, יו"ט ראשון של פסח, יו"ט ראשון של עצרת, ובגולה גומרים גם ביו"ט שני של שמיני עצרת ופסח ושבועות.
י: בחג גומרים את ההלל בכל יום מפני שהימים חלוקים והוי שנ"ד, ואם ח' מלאים (-עוד שנים מן החסרים, כגון מרחשון בקרבנותיהם -שפרי החג מתמעטים והולכים, משא"כ בפסח. ואייר, מלאים) הוי שנ"ו, ואם ח' חסרים (-עוד שנים מן המלאים, כגון כסלו וסיון) הוי שנ"ב. ומ"מ הנודר כימות הלבנה מונה נזירות שנ"ד יום, דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ורוב שנים, (ואם קיבל נזירות כמנין ימות החמה, מונה שס"ה ימים).
מעשה ועשה רבי ט' חודשים חסרים ונראה המולד בר"ה בזמנו, ורבי תמה על כך מפני שהיה ראוי שהמולד יתאחר ג' ימים אחרי ר"ה, ואמר לו רבי שמעון בנו שמא שנה זו היתה מעוברת, וחודש העיבור היה מלא, ובשנה שעברה עשו ב' חודשים מלאים מרחשון ואייר יותר מכל שנה, ונמצא שחיסרנו ג' ימים כנגד ג' הימים היתירים, ואמר לו רבי נר ישראל שאתה מאיר עיני חכמים כך היה.
שבת אע"פ שחלוקה בקרבנותיה אין גומרים בה את ההלל, מפני שאינה נקראת מועד.
ראש חודש אע"ג דאיקרי מועד אין גומרים בו את ההלל לפי שמותר במלאכה, וכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" שרק במקודש לחג טעון שירה.
ראש השנה ויום הכיפורים אע"ג דאיקרו מועד ואסורים במלאכה אין אומרים בהם הלל, כיון שהקב"ה יושב על כסא הדין וספרי חיים ומתים פתוחים לפניו.
חנוכה אע"ג שלא נקרא מועד ומותר במלאכה אומרים בו הלל בגלל הנס.
פורים אע"פ שהיה בו נס אין אומרים בו הלל. לרב יצחק הטעם מפני שאחר שנכנסו לארץ אין אומרים הלל על נס שהיה בחו"ל (משא"כ יציאת מצרים שהיתה לפני שנכנסו לארץ). ולרב נחמן קריאת המגילה זו הלל (אבל על נס שבחו"ל כיון שגלו אומרים עליו הלל). ולרבא הטעם משום דאכתי עבדי אחשוורוש אנן.
י. במקדש היו תוקעים לא פחות מכ"א תקיעות בכל יום, ולא יותר ממ"ח תקיעות. ולרבי יהודה לא פחות מז' ולא יותר מט"ז, דס"ל תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, דכתיב "ותקעתם תרועה" וכן כתיב "תרועה יתקעו", ולרבנן מהפסוקים שהביא רבי יהודה לומדים שצריך פשוטה לפני ואחרי התרועה דבאחד הקדים התקיעה ובשני הקדים התרועה, אמנם כל אחת נחשבת בפני עצמה, דכתיב "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו", ולרבי יהודה שם אין זה אלא לסימנא בעלמא שיתקהלו, ולא לשום מצוה.
כלים שהיו במקדש- במקדש היה אבוב מימי משה של קנה חלק (-קלוף) ודק (-גילדו דקה), וקולו ערב, וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב עד שנטלו ציפויו. וכן היה במקדש צלצול (שני כלים שמכים זה על זה וקולם דק) של נחושת שהיה קולו ערב ונפגם, ותיקנוהו אומנים מאלכסדריא של מצרים ולא היה קולו ערב עד שנטלו את תיקונו. וכן היתה במקדש מכתשת של נחושת לפטם בה את הבשמים (-לכתוש את סממני הקטורת) והיה קולה צלול ומפטמת את הבשמים יפה ונותנת בהם ריח, וכדמצינו שהקול יפה לבשמים, ונפגמה, ותיקנוה אומנים מאלכסדריא של מצרים, ולא היתה כותשת יפה עד שנטלו את תיקונה. ועל הצלצל והמכתשת אמר דוד (התוס' גורסים ועליהם אמר קרא) "נחושת ממורט" דק שיכולים לקפלה, "נחושת מרוק" מבריק, ועליהם כתיב "וכלי נחושת מוצהב שנים חמודות כזהב", י"מ שכל אחד היה שקול כשנים של זהב, וי"א ששניהם שקולים כאחד של זהב. ולרבי נתן היו שני כלים מכל אחד. והשילוח היה מקלח מים ומקום הנביעה היה רחב כאיסר, וציווה המלך והרחיבוהו ונתמעטו מימיו עד שחזרו ומיעטוהו, לקיים מה שנאמר "אל יתהלל החכם בחכמתו" וכו', שחכמתו אינה אלא מקלקלת, דכלי מקדש ראשון נעשו על פי הגבורה.
כלי השיר שבמקדש- לא היה במקדש הרדולים –(טבלא גורגדנא. רש"י גוס הרדוליס, והיינו זוג וענבל שזה פעמון. והתוס' גורסים הרדווליס, והיינו עוגב), מפני שקולו עב ומבלבל את הנגינה כשקול זה היה מסיים. והיתה מגריפה במקדש (לגרוף בה את דשן המזבח. רש"י. ולתוס' היתה גם מגריפה מיוחדת לשיר), ובה עשרה נקבים שכל אחד מהם מוציא י' מיני זמר, דבכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה היו י' נקבים, נמצא שהוציאה מאה מיני זמר, ובמתניתא תנא שכל נקב היה מוציא מאה מיני זמר (וסימנך מתניתא גוזמא), ורוחבה אמה וגובהה אמה.
שירה על הקרבן
מצוה שישירו הלוים בבית המקדש, וזמן השירה הוא בזמן ניסוך היין ובעולות של ציבור, ובכל יום היו שרים שיר של אותו יום (כמבואר בראש השנה ל"א.), ובראשי חדשים וימים טובים היו שרים את ההלל, ובזמן שירת הלוים היו מנגנים בכלי נגינה.
י"א. לר"מ השיר מעכב את הקרבן, דכתיב "ואתנה את הלוים וכו' ולכפר" ולוים משוררים הם, – מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ולרבנן שירה לא מעכבת, והפסוק מלמד שהשירה ביום כמו הכפרה.
מנין לעיקר שירה מן התורה-לשמואל ילפינן שירה מדכתיב "ושרת בשם ד' אלוקיו", ושירות שבשם (-שמזכירים בו שם שמים) היינו שירה. ואין לומר דהיינו נשיאות כפים, דכתיב "לשרתו ולברך", ומבואר שברכה אינה שירות. לרב מתנה ילפינן מדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", ושירה היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב. ואין לומר דהיינו דברי תורה, דאף שנקראו "משמחי לב" לא נקראו טוב, וביכורים אע"ג דכתיב בהו "ושמחת בכל הטוב", לא כתיב בהו "טוב לבב", (ולומדים גזירה שוה טוב טוב מהכא שהביכורים טעונים שירה (שאומרים "ארוממך ד' כי דיליתני" כדאיתא במתני' בביכורים), והיינו כשמביא ענבים ודרכם (לרש"י הכונה שהביא ענבים לעזרה ודרכם, ולתוס' (שם) אם דרך את הענבים לפני שהביאם לעזרה, מביאים את היין לכתחילה), אבל על פירות לא, דאין אומרים שירה אלא על היין, ואין מביאים משקין לביכורים. לתוס' (שם) איידי דתיקנו שירה ביין תיקנו שירה בכל הביכורים של ז' המינים.) לחזקיה ילפינן מדכתיב "וכנניהו שר הלוים יסר במשא" אל תקרי יסר אלא ישיר. לרבי יוחנן ילפינן מדכתיב "עבודת עבודה" – עבודה (- שירה) שטעונה עימה עבודה אחרת -קרבן, שאין השירה נאמרת אלא על היין של נסכי קרבן, דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם". לרב יצחק ילפינן מדכתיב "שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים עם נבל". לרב נחמן בר יצחק ילפינן מדכתיב "ישאו קולם ירונו בגאון ד' צהלו מים" – יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף. לתנא דברייתא ילפינן מדכתיב "בכתף ישאו" ו"ישאו" היינו שירה דכתיב "שאו זמרה ותנו תוף" וכתיב "ישאו קולם ירונו". לחנניה בן אחי רבי יהושע ילפינן מדכתיב "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" כאן נצטווה על עסקי קול שהיה מצווהו לשורר, שמשה היה לוי.
י"א: לרב אשי ילפינן מדכתיב "למחצצרים ולשוערים להשמיע קול אחד". לרבי יונתן ילפינן מדכתיב "ולא ימותו גם הם גם אתם" שגם הלוים כמו הכהנים שייכים בעבודת מזבח.
כהן או לוי ששינה עבודתו-כהן שעבד עבודת לוי כגון ששר, או לוי שעבד עבודת כהן - שעבד על המזבח, חייבים מיתה, דכתיב "ולא ימותו גם הם גם אתם" – אתם בשלהם או הם בשלכם במיתה.
הלוים היו חלוקים למשוערים ולמשוררים. לאביי משורר ששיער חייב מיתה, דכתיב "והזר הקרב יומת", ולא מיירי בזר ממש כגון ישראל, דכבר כתיב חדא זימנא. והגמרא מקשה מדאיתא בברייתא שמשורר ששיער או משוער ששורר אינם במיתה אלא באזהרה (-לא איתפרש לן). והגמרא מתרצת שזה מחלוקת תנאים, כדמצינו שר' יהושע בר חנניה הלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא ששניהם היו לוים, אמר לו, בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים, ולכאורה ר' יוחנן סבר שיש בזה חיוב מיתה כשעושה לבדו, וגזרו רבנן שלא יסייע כדי שלא יבוא לעשות לבדו, ורבי יהושע סובר שגם כשעושה לבדו אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן שלא יסייע. והגמרא דוחה שי"ל שלכו"ע אינו אלא באזהרה, ונחלקו אם גזרו חכמים שלא יסייע או לא.
שירה בעולת נדבת ציבור- עולת נדבת ציבור כגון קיץ המזבח הבאה מן השופרות שנותנים בהם מעות מותר חטאת ומותר אשם, אינה טעונה שירה, דכתיב "ותקעתם בחצוצרות (והיינו שירה) על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" – מקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שירה, שכמו שעולה תמיד היא קדשי קדשים, אף שלמים דווקא בקדשי קדשים ואין לך שלמים שהם קדשי קדשים אלא כבשי עצרת שהם שלמי ציבור, ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר וכנ"ל קבוע להם זמן בעצרת, אף עולה קבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור שלא קבוע לה זמן.
לריש לקיש אומרים שירה שלא על הקרבן, ושאני עולת נדבה שלא אומרים עליה שיר כלל דנפיק מיניה חורבה שאם עולת נדבה תהיה רשות יאמרו שגם עולת חובה היא רשות.
כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל העולה החל שיר ד' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך ישראל", ולשון "ויאמר" משמע שהיה נמלך. רב יוסף רצה לומר שהספק היה בעולת ראש חודש של מוסף אם הוקבע ראש חודש, והגמרא דוחה שזה היה "ביום ששה עשר לחודש הראשון". ורמי בריה דרב ייבא רצה לומר שהספק היה בכבש הבא עם העומר שהוא עולת חובה בט"ז ניסן, אם הוקבע ר"ח בזמנו או לא, שהרי יכולים לראות מתי עשו פסח ומתי אכלו מצה. אלא לא נמלך בגלל ספק, דודאי הוקבע ר"ח בזמנו, אלא בגלל שדרך שליח ציבור להמלך ולקבל רשות להתפלל, וא"כ י"ל דאיירי קרא בעולת חובה של תמיד של כל יום.
כשחרב הבית בראשונה זה היה תשעה באב שחל במוצאי שבת (-אחד בשבת) וזה היה מוצאי שביעית (-בשנה השמינית), והיתה אז משמרת יהויריב, וכהנים ולוים עמדו על דוכנם ואמרו שירה - "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם", ולא הספיקו לומר "יצמיתם ד' אלוקינו" עד שבאו אויבים וכבשום. וכן היה בשניה. דמגלגלין זכות ליום זכאי -בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, וחובה ליום חייב. הגמ' מבארת שהשירה היתה על עולת חובה, דאף שבי"ז בתמוז בטל התמיד שלא היו להם כבשים מחמת שהיה מצור על ירושלים ואין יוצא ובא, נזדמן להם באקראי בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת נדבה, וכן השיר הנ"ל אף שהוא שייך ליום רביעי נזדמן להם לאומרו.
י"ב. הגמ' מסתפקת אם אומרים שירה כשמביאים נסכים בפני עצמם (כגון שהביאו קרבן ציבור בלי נסכים ולמחר הביאו נסכים), כיון דאין אומרים שירה אלא על היין, או שאין אומרים, משום דבעינן אכילה ושתיה -קרבן ונסכים.
שנת החורבן למנין השמיטין
בית ראשון נבנה 480 שנה לאחר יציאת מצרים, והיה קיים 410 שנים עד שנחרב. כ270 שנה לאחר בניינו הגלה שלמנאסר מלך אשור את עשרת השבטים, ובסוף ימי הבית החזיר ירמיהו את עשרת השבטים. י"א שנה לפני החורבן הגלה נבוכדנצר את יהויכין המלך עם החרש והמסגר ויחזקאל הנביא, ואח"כ נחרב הבית. שבעים שנה לאחר החורבן נבנה הבית השני, שעמד 420 שנה, עד שנחרב ע"י טיטוס.
לעיל י"א: הביאה הגמרא ברייתא המספרת איזה שירה שרו הלוים בזמן החורבן, עוד מבואר שם שחורבן בית ראשון ושני היו בשנה השמינית לשמיטה, והגמרא להלן מחשבת דבר זה לפי מנין השמיטין והיובלות בבית ראשון ובבית שני, ופסוקים השייכים לענין זה.
לרבי יוסי חורבן בית ראשון היה במוצאי שביעית. הגמ' מחשבת דבר זה לפי סדרי המאורעות המוזכרות בספרי הנביאים ובחז"ל.
זמן חורבן בית ראשון- כתיב "בעשרים וחמש שנה לגלותינו (גלות יהויכין והחרש והמסגר שיחזקאל היה מהם, שהיתה י"א שנה לפני החורבן), בראש השנה בעשור לחודש (והיינו היובל שראש השנה שלה הוא ביום הכיפורים שבי"ד תוקעים בשופר ונפטרים עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם, ואז נראית שהיא יובל, שהרי סתם ראש השנה הוא באחד לחודש), בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר". ולכאו' מבואר שהיובל היה י"ד שנה אחרי החורבן, ונמצא שהחורבן היה בשביעית עצמה. וצ"ל שהכונה י"ד שנה אחרי השנה של החורבן, וכשתחשב ט"ו שנים למפרע משנת היובל, נמצא שהחורבן היה בשנה הל"ו למנין השמיטין, שזה מוצאי שביעית, והיה זה בשנה הכ"ו לגלות יהויכין, אלא שהכתוב לא מונה את השנה שגלו בה.
גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה- הגמרא מבארת שהכונה כאן לשתי גלויות, הגלות הראשונה של ישראל עם יהויכין היתה בשנה השביעית לכיבוש יהויקים (וכיבוש זה אינו נחשב גלות, דלא הגלה שום אדם אלא כבשו לעבד תחתיו, והיה עבד ג' שנים, ואח"כ מרד בו ג' שנים, ובשנה השישית הוליכו לבבל והמליך את יהויכין תחתיו, ובשנה השביעית הגלה את יהויכין), שהיא השנה השמינית למלכות נבוכדנצר, (שבשנה הראשונה כבש את נינוה ובשניה את יהויקים), והגלות השניה עם צדקיהו בזמן החורבן היתה בשנה הי"ח לכיבוש יהויקים שהיא השנה הי"ט למלכות נבוכדנצר.
י"ב: זמן חורבן בית שני- ללישנא קמא אף חורבן בית שני היה במוצאי שביעית, והיינו לשיטת רבי יהודה ששנת היובל עולה גם למנין היובל הבא, שהרי בית שני היה ת"כ שנים, ולרבי יהודה ח' יובלות זה שצ"ב שנים, נמצא ששנת הת"כ לבנין הבית היתה בשמיטה הרביעית ליובל הבא, ובמוצאי שביעית חרב הבית. אבל לרבנן ששנת היובל אינה עולה ליובל הבא, א"כ ת' שנים הם ח' יובלות, והשנה הת"כ היא שנה שישית לשמיטה, ובשנה השביעית חרב הבית. והא דתניא שישראל מנו י"ז יובלות עד גלות בבל, שבית ראשון נבנה ת"מ שנים אחרי שנכנסו לארץ וחרב אחרי ת"י שנים, והרי לא מנו שמיטין ויובלות משעת כניסתם לארץ, דא"כ היובל לא יוצא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר", ובהכרח שהתחילו למנות אחרי שבע שכבשו ושבע שחילקו, וממילא היובל יוצא י"ד שנה אחרי החורבן וכנ"ל. אבל לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין היובל הבא, בי"ז יובלות יש עוד י"ז שנה, וא"כ קשה דנמצא שהחורבן היה בשנה השלישית לשמיטה. וצ"ל שהשנים שהגלה סנחריב את עשרת השבטים עד שהחזירם ירמיה לא נמנו ליובל, שהרי חזרו בשנת י"ח ליאשיהו, ויאשיהו מלך ל"א שנה, נמצא משנת י"ח עד שנת ל"א י"ד שנה, ועוד י"א שנה ליהויקים ויהויכין, ועוד י"א שנה לצדקיהו, הרי ל"ו שנים, ואז חרב הבית. וי"ג ששלש שנים מאז שהגלה אותם סנחריב עד שהחזירם ירמיהו אינם מן החשבון, והיינו ג' שנים שצר סנחריב שלא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע, לא מנו שמיטין ויובלות, ואף שירמיהו החזירם רק אחרי יותר מתשעים שנה, כוונת הגמרא שג' שנות המצור שבסופם גלו עד שהשיבם ירמיהו אינם מן החשבון. ורש"י מקשה על ביאור זה כמה קושיות. הקשו התוס' (שם) שאם כשגלו פסקו מלמנות וכשחזרו חזרו למנות מתחילה, א"כ אין ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה. ותירצו שבאמת לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין השמיטה הבאה אין ראיה, אבל לרבנן שמונים שמיטה רק אחרי היובל, כיון שהשמיטה נהגה גם בשנים אלו, מנו את היובלות כדי לשמר את חשבון השמיטות, ולדבריהם יש ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה.
וללישנא בתרא לרבנן חורבן בית שני לא היה במוצאי שביעית, והא דקתני 'וכן בשניה' זה נאמר על שאר הדברים שהחורבן היה בתשעה באב ובמוצאי שבת, כמו שמה שנאמר שהחורבן היה בזמן משמרת יהויריב לא שייך בבית שני, (שהרי עלו מהגולה בימי עזרא משמרות ידעיה וחרים פשחור ואימר, ובסדר זה עבדו בבית ראשון, והנביאים חילקום לכ"ד משמרות, ולא היו יודעים מי יעבוד אחרי מי, וכתבו שם הכ"ד משמרות בכ"ד פתקים ובללום ונתנום בקלפי, וכיוון ידעיה ברוח הקודש וזכה בגורל עם חבריו שחזר והכניס ידו ונטל איגרת, עד שש פעמים, להיות ראשון וכן עלו אח"כ בסדר הזה חרים וחבריו ופשחור וחבריו ואימר וחבריו, ויהויריב שוב לא עלה, ותיקנו שאפילו אם יהויריב שהיה ראש המשמרות יעלה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא יהויריב יהיה טפל לידעיה.
י"ג. ורב אשי מיישב שבאמת 'וכן בשניה' קאי על מוצאי שביעית ואליבא דרבנן, ודקשיא לך שלפי החשבון חורבן הבית היה בשביעית, צ"ל שרק ו' שנים אחרי בנין בית שני עלה עזרא וקידשו, ורק מאז התחילו למנות שמיטין ויובלות, ונמצא שמנו שמיטין ויובלות תי"ד שנה מתוך ימי הבית השני, וא"כ הבית שחרב בשנת תכ"א לבנין הבית זה היה במוצאי שביעית.
מנלן שכבשו שבע שנים וחילקו שבע שנים- כלב אמר "בן מ' שנה אנכי בשלוח משה עבד ד' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ וכו', ועתה הנה אנוכי היום בן פ"ה שנה", וכיון שהקמת המשכן ושליחת המרגלים היו בשנה השניה ליציאת מצרים נמצא שכשנכנסו לארץ היה כלב בן ע"ח, ונמצא שחלוקת הארץ התחילה רק שבע שנים אחרי שנכנסו. וחלוקת הארץ לקחה ז' שנים, או משום שאם כבשו שבע גם חילקו שבע, או שאם לא חילקו שבע נמצא שנבואת יחזקאל (הנ"ל י"ב.) שהיתה י"ד שנים אחרי החורבן לא היתה בשנת היובל.
אין פוחתין...
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים ממום בלשכת הטלאים, כדי שבת וב' ימים טובים של ר"ה. ואין הכונה שצריך שיהיו ששה כדי שאם שבת וראש השנה יגיעו יחד הטלאים המבוקרים יספיקו לימים אלו שלא יוכלו לבקר בהם, שהרי בימים אלו מקריבים גם מוספין, אלא התנא מדבר רק על התמידין, ונקט שבת וימים טובים לסימנא בעלמא (שלא תטעה בגירסא לומר ארבעה או חמשה, דלג' ימים צריך ששה תמידים. ל"א סימנא בעלמא לדין שתמיד צריך ביקור ג' ימים, כמו שכשחל ראש השנה בימים ראשון ושני מבקרים את התמיד של יום שלישי בערב שבת), והיינו כבן בג בג דס"ל שתמיד טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, דיליף מפסח מצרים, דבשעת חינוך נתנו שם שמונה טלאים מבוקרים, ובכל יום נוטלים שנים שכבר עברו עליהם ד' ימים מלבד יום השחיטה (דומיא דפסח מצרים שביקרוהו בעשור לחודש ושחטוהו בי"ד), וששה דקתני במתני' הכונה שצריך שתמיד ישארו ששה אחרי שנוטלים שנים לפני שמבקרים שנים חדשים, ואח"כ קודם הלילה מבקרים שנים חדשים ונותנים שם. וי"מ שבשעת חינוך נתנו שם ששה שהיו מבוקרים ד' ימים קודם לכן, וביום הראשון נטלו שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם וביקרום, וכך בכל יום נוטלים שנים מהמבוקרים שכבר הגיע היום הרביעי לביקורם ומביאים שנים חדשים. והקשה רש"י שהרי צריך שיהיו מבוקרים ד' ימים מלבד יום השחיטה וכנ"ל.
אפשר להוסיף בלשכת הטלאים כמה טלאים מבוקרים שירצו.
י"ג: אין פוחתין משתי חצוצרות וט' כנורות, ואפשר להוסיף כמה שירצו, והיינו ק"כ חצוצרות דכתיב "ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות".
הצלצל היה אחד, דכתיב "ואסף (-שם הלוי) במצלתיים משמיע", ואף ש"מצלתיים" היינו שנים, כיון שזו עבודה אחת באדם אחד שאין אחד מועיל בלא חבירו כיון שמכים בזה על זה קראם התנא אחד.
אין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן, כנגד ט' כנורות וב' נבלים וצלצל אחד, דכתיב "הוא ואחיו ובניו שנים עשר", ומוסיפים כמה שירצו.
אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעת שירת הלוים על הדוכן שאז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם, ולא היו אותם קטנים משוררים בנבל וכינור אלא בפה, כדי לתבל את הנעימה של הלוים הגדולים ע"י קולם הדק, (ואף לרבי יהודה שאומר שהכנור במקדש היה של ז' נימין דכתיב "שובע שמחות את פניך" אל תיקרי שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח של ח' נימין דכתיב "למנצח על השמינית" והיינו על הנימא השמינית, ושל עולם הבא י' נימין דכתיב "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור" ואומר "הודו לד' בכנור בנבל עשור (-של עשר נימין) זמרו לו שירו לו שיר חדש" ושיר חדש שזה לשון זכר היינו לעולם הבא, כזכר שאינו יולד, אבל שיר של עולם הזה הוא לשון נקיבה, שכשם שהנקיבה יולדת כך תשועות הללו יולדות צרות חדשות, ומכך שרבי יהודה לומד כנור מנבל נמצא שכנור הוא נבל, רק לעוה"ב דנפיש נימיה כנבל הוא קרוי נבל). ולרבי אליעזר בן יעקב אין הקטנים עולים למנין של י"ב הלוים הנצרכים לדוכן, ואין עולים על האיצטבא המוכנה לדוכן, אלא עומדים בארץ, וראשיהם בין רגלי הלוים והיו נקראים צוערי הלוים לפי שהיה קולם דק והיו מצערים בכך את הלוים שאינם יכולים לבסם קולם כמותם, ולתנא דברייתא היו נקראים סועדי -עוזרי הלוים.
יש בערכין
חיובי ממון קצובים שיש בזה להקל ולהחמיר
המשנה מביאה מספר חיובי ממון שהתורה קצבה את שיעורם (ערכין, שדה אחוזה, שור מועד שהמית עבד, אונס ומפתה ומוציא שם רע), ויש בזה קולא היכא שהשווי האמיתי הוא יותר, וחומרא היכא שהשווי האמיתי הוא פחות. והגמרא מבארת דינים אלו, ודינים נוספים השייכים לדינים אלו.
יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד המעריך אדם (-שאמר ערך פלוני עלי) בין נאה שבישראל ששוה מאה מנה בין כעור שבישראל שאינו שוה אלא ה' סלעים, נותן נ' סלע. ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו. מתני'.
והא דנקט ישראל, שמשמע שעכו"ם אינו נערך (-אם ישראל אמר ערך עכו"ם פלוני עלי), לר"מ שעכו"ם נערך ולא מעריך, נקט התנא נאה שבישראל כדי ללמד אגב אורחא שאסור לומר כמה נאה כנעני זה משום "לא תחנם", ולא נקט נאה שבישראל וכעור שבכנענים, דבחד אומה קמיירי. וגבי אונס ומפתה (י"ד:) נקט גדולה שבכהונה וקטנה שבישראל, דחד אומה הוא אלא שהכהנים קדושים יותר, ואי בעית אימא כיון שההמשך מדבר בשדה אחוזה ששייך רק בישראל, דעכו"ם אינם בני אחוזה בארץ ישראל, ולכן לא פודים בחמישים שקל כסף אלא בשויו, נקט ישראל.
י"ד. יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר- המקדיש קרקע בין יקרה בין זולה, הפודה אותה בין הבעלים בין אדם אחר נותן דמי פדיונה זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף אם זה בתחילת היובל, ואם לא מגרע לפי השנים שעברו סלע ופונדיון לשנה, ושיעור זה הוא גם בשדה הראויה לגפנים או קנים או אילנות.
פדיון שדה מקנה- לת"ק בשדה מקנה נותן את שוויו, דכתיב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך" -מנין דמיו דהיינו שווים, ולרבי אליעזר אף שדה מקנה נפדה בחמישים כסף כשדה אחוזה, דילפינן "וחשב וחשב" משדה אחוזה, וההבדל בניהם הוא שבשדה אחוזה כשנפדית ע"י הבעלים נותן חומש, ובשדה מקנה אינו נותן חומש.
הגמ' (י"ד:) דנה אם רבנן לומדים גזירה שוה זו לענין שצריך להוסיף חומש בשדה מקנה, או דלית להו גזירה שוה ואינו מוסיף חומש. ורבא אומר שרבנן לא לומדים שצריך להוסיף חומש, משום ששדה אחוזה ומקדיש ביתו הוו ב' כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים, (ולמ"ד מלמדין מצינו דין חומש גם במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה). ובברייתא איתא שלומדים מערכין שבשדה מקנה אינו מוסיף חומש, דכתיב "במכסת הערכך".
עוד בדיני הקדש ופדיון-המקדיש שדה מלאה אילנות- לרב הונא בעין יפה הוא מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע, ולכן צריך לפדות את האילנות בשווים, ואח"כ פודה את הקרקע בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף.
והא דאיתא בברייתא שאם הקדיש ג' אילנות מפוזרים בשיעור שאם היו מפוזרים כמו אלו יש עשרה בבית סאה, הרי הוא מקדיש גם את הקרקע והאילנות הקטנים שביניהם, מפני שהקרקע שביניהם נצרכת להם, ופודה בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, וא"צ לפדות את האילנות מתחילה, היינו כר"ש שמקדיש בעין רעה מקדיש, (כדמצינו שלר"ש המקדיש שדה לא הקדיש אילנות שבה אלא חרוב המורכב וסדן השקמה שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר משאר אילנות), ואם היו האילנות צפופים יותר או מפוזרים יותר, לא הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם אלא רק את האילנות עצמם, דאין זה סדר נטיעת אילנות, וכן הדין בהקדישם בזה אחר זה דאין קנין קרקע אלא לג' אילנות, ואפילו אם הקדיש אילנות שאינם נטועים כסדר, ואח"כ הקדיש קרקע, די"ל שיפדה אותם אגב הקרקע, מ"מ כיון שלא הקדישם יחד פודה את האילנות לפי שווים ואח"כ את הקרקע בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף.
הגמ' שואלת שהרי ר"ש סובר שהפדיון נקבע לפי שעת פדיון, כדמצינו שלר"ש ורבי יהודה הלוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה אחוזה להפדות בחמישים שקל כסף ולא בשוויה, אע"פ שבשעת הקדש היתה שדה מקנה, כיון שלאחר שמת אביו היא שדה אחוזה, ולר"מ רק אם מת אביו ואח"כ הקדישה שבשעת הקדש היא שדה אחוזה דינה כשדה אחוזה, דכתיב "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו" – דווקא שדה שאינה שדה אחוזה, אבל אם הקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה מקנה, ומבואר שלר"ש הולכים לפי שעת הפדיון, וא"כ כיון שבשעת פדיון יש קרקע ואילנות יחד יפדה אותם אגב קרקע אע"פ שהקדישם בפני עצמם.
והגמ' דוחה שלר"ש לא הולכים אחרי שעת הפדיון, אלא ר"ש דורש דין זה מדכתיב "משדה" ולא כתיב שדה.
י"ד: הקדש ומכר בטרשים- המקדיש שדה טרשים פודה אותה בשוויה אע"ג דאחוזה נינהו, כיון שאינה "בית זרע", ואם לא גאלה ומכרם הגזבר לאחר היא יוצאה לכהנים ביובל, כיון שלענין היציאה כתיב "והיה השדה בצאתו ביובל" – כל דהו. והמוכר שדה טרשים יכול לגאול לפני ב' שנים אע"פ שהמוכר קרקע לחבירו אינו יכול לגאול עד שתי שנים, דכתיב "במספר שני תבואות" ואין כאן תבואות, ואם לא גאלה ומכרה הגזבר לאחר היא חוזרת ביובל, כיון שלענין החזרה ביובל כתיב "ושב לאחוזתו" והאי נמי אחוזה היא.
הקדש ומכר באילנות- המקדיש אילנות פודה אותם בשווים, דכתיב "בית זרע" ולא אילנות, (ולא אמרינן שיקדשו אגב הקרקע שלהם ויפדה אותם אגב הקרקע שלהם -מקום מושב האילן, ואם מכרם והגיע היובל יחזרו לבעלים אגב הקרקע, דמה שמצינו שהמוכר דקל לחבירו קנה משיפולא (-מקום מושב האילן) ועד תהומא, היינו בבא מחמת טענה - שטוענו שהזכיר לו שם קרקע), ואם לא גאלם אינם יוצאים ביובל, דכתיב "והיה השדה" ולא אילנות, ואם מכר אילנות אין נגאלים פחות מב' שנים, דאילנות הם בכלל "שני תבואות", אבל אם לא גאלם אינם חוזרים ביובל, דאינם בכלל "ושב לאחוזתו".
יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, שמשלם ל' סלעים בין בנאה בין בכעור, אבל המית בן חורין נותן שוויו דכתיב "ונתן פדיון נפשו"–דמי ניזק, ובחבלה בין בעבד בין בבן חורין נותן נזק שלם. ושור תם שהמית פטור, ואם הזיק אדם לר"ע משלם נזק שלם.
יש באונס ומפתה להקל ולהחמיר, שמשלם חמישים סלעים בין בגדולה שבכהונה בין בקטנה שבישראל. ולענין פגם (משלם כשיעור ההפרש בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו), ובושת הכל לפי המבייש והמתבייש, ואין הבושת ופגם כלולים בחמישים סלעים, דכתיב "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף תחת אשר עינה" מכלל דאיכא בושת ופגם שצריך לשלם ואינם עבור העינוי שהרי הם שייכים גם בלי העינוי, ולרבא לומדים מדכתיב "ונתן האיש השוכב עמה" הנאת שכיבה חמישים מכלל דאיכא בושת ופגם. (רב זעירא רצה לומר שהטעם הוא שיאמרו שמשלם בבת מלכים כמו בבת הדיוטות, ואביי דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בעבד נוקב מרגליות כמו בעושה מעשה מחט. עוד רצה רב זעירא לומר שהטעם הוא שאם באו עליה שנים אחד שלא כדרכה שהיא נשארת בתולה אבל היא נפגמה, ואחד כדרכה, יאמרו שזה שבעל פגומה וזה שבעל שלימה משלמים אותו דבר, ואביי דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בבריא ובמוכה שחין אותו דבר).
