נועם השבת כח ברכת מעין שבע

פרק א

לאחר אמירת ויכולו אומרים 'ברכה מעין שבע', שהוא תמצית שבע הברכות של תפילת ערבית של שבת. והטעם, כי בזמן התנאים העם שבשדות התפללו ערבית בימות החול בבתיהם, ורק בשבת היו באים לעיר להתפלל, ובזמנם היו המזיקים מצויים בשדות בלילה, ועל כן חששו שמה ימהרו את התפילה והמאחרים לבוא לבית הכנסת יצטרכו לחזור לבתיהם יחידים, ועל כן האריכו את התפילה שכולם יגמרו בשוה וכך יוכלו לחזור לבתיהם ביחד כי אין המזיקים שולטים אלא על יחיד.

לפניו נעבוד ביראה ופחד

בחזרה זו יש נקודות שלא נכתבו בנוסח תפילת ערבית בשבת, וכל תיבה מוסיפה גוון נוסף בקדושת השבת. במאמר זה נתמקד רק על קטע התפילה שאנו אומרים 'לפניו נעבוד ביראה ופחד', שזהו נקודת התמצית של ברכת 'רצה' הסובב על נקודת העבודה שהיה בבית המקדש.

ולכאורה צריך ביאור שבברכת רצה אינו מוזכר כלל העבודה 'ביראה ופחד', וכן בברכת מעין שבע לא מוזכר כלל עיקר ברכת רצה על 'עבודת בית המקדש'.

גם יש לעיין מדוע בליל שבת מודגש ענין היראה והפחד, והרי יום השבת הוא יום של עונג ואהבה, וכיצד ילכו יחדיו היראה והפחד עם האהבה והתענוג של שבת.

יראת השם טהורה

ויובן בהקדם שורש ענין היראה והפחד, בדורנו נרתעים בני אדם ממושג היראה בחשבם שהכוונה על יראת העונש והפחד מהם, ועל כן נמשכים יותר לדרך אהבה, הגורם למשיכת הלב וחיבור להקב"ה.

אמנם טעות הוא בידם, כי שורש מידת היראה אינה יראת העונש, כי הרי מידת היראה היא גוון של קשר נפשי כשאר המידות, ויראת העונש אינו מורה כלל על קשר וחיבור, כי אם שקוע בעצמו בל יבוא עליו יסוריםא.

משמעות מידת היראה הוא ערכה (רעספעקט) לגדולתו של הקב"ה, מכיר הוא בגדולת הבורא ורוממותו, ומחמת כן נרתע לאחוריו ומתבטל אליו בתכליתב.

שלא נהגו כבוד זה בזה

ביאור. מידת היראה נעלה היא במידת מה על מידת אהבה, בין בקשר עם קרוביו, בין עבודה בינו לבין קונו, קשר הבנוי רק על מידת אהבה לא יחזיק זמן רב, כי סוף כל סוף שקוע הוא בעצמו, כלשון הבעל התניא יש מי שאוהבג, אמנם כאשר אהבתו מבוססת גם על מידת היראה, היינו כבוד וערכה לחבירו מפני מעלתו המיוחדת שבו, ומתבטל אליו בנקודה זו הרי שאהבתו תתקיים.

ראיה לדבר מתלמידי רבי עקיבה שמתו מפני 'שלא נהגו כבוד זה בזה', מפני שלא אהבו זה את זה לא כתיב, שהרי היה תלמידי רבי עקיבה שלימד כלל גדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ובהכרח שהיה שורר בהם מידת אהבה, אלא שלא העריכו אחד את השני, ועל כן נאמר 'שלא נהגו כבוד זה בזה', כי אהבה בלא יראה אינו מתקיים.

יראה – ראיה

יראה מלשון ראיהד, ראיית הזולת מעלתו ורוממותו, הוא הנותן כח לצאת מעצמו ולראות מעלת חבירו מבלי השאלה מה יש לי מזה, אלא רואה את הענין כמו שהוא, שונה היא מידת האהבה שהיא תלוי בהגבלת גדרי לבו והכרת הזולת לפי ערך מדותיו, ולא כפי ערך האמיתי של חבירו.

וכן הוא בקשר בין הישראל להקב"ה מתחילה אמור לעורר יראתו מהקב"ה היינו שיתבונן בגדולתו ורוממותו של הקב"ה, וזה יעורר בו מידת יראת הרוממות להתבטל אליו לגמרי, ורק לאחר מכן יתעורר בו מידת האהבה לדבוק בה' לפי גדרי לבו שהיא מידת האהבה.

ביראה ופחד

היראה הוא יותר בחלק המוח, והפחד הוא בהרגשת הלב, הפחד מהקב"ה הוא לא מעונש, אלא כי מחמת גודל היראה שאנו משיגים שהוא נעלה יותר מערך שכלנו, ואין אנו יכולים להשיגו, אזי מתעורר תחושת הפחד מהבלתי נודע, [פחד מות מבטא שורש הפחד מהבלתי נודע], כמו כן כאשר אנו משיגים גדולת הקב"ה מתעורר בנו פחד כיצד להידבק בו, דוגמת העמידה לפני צדיק הדור שהלב מתמלא בפחד כיצד להתייחס אליו, ורק לאחר שחוזר קצת לעצמו נתעורר לבו לשמש את הצדיק על פי גדרי כוחותיו שזהו מידת אהבהה.

בהר ה' יראה

בזמן שבית המקדש היה קיים עיקר עבודת בני ישראל היה במידת היראה, מפני שכבוד ה' היה בהתגלות בעולם בבית המקדש, ומשם נמשך הארתה בנפשות ישראל, כאשר מאיר אור ה' מלמעלה הנעלה מגדרי השגת בר אנוש מוליד תנועת בנפש תנועת ביטול, שהוא ענין היראה כנאמר 'במורא גדול זו גילוי שכינה', מה שאין כן בזמן הגלות שנסתר כבוד ה', הרי העבודה מאהבה היא הרצויה יותר, כי לכל הפחות יתעורר האדם לפי גדרי לבו, מכל מקום גם אז אמור לעורר קודם את מידת היראהו.

שורש הבית המקדש מושרש במידת היראה, יראה כן שהר 'המוריה' נקרא כך מלשון 'ראיה', וכן ירושלים מלשון 'ירא - שלם', גם אברהם אבינו לאחר שעקד את יצחק קרא למקום זה, "ה' יראה" (בראשית כב יד), כי בהר ה' יראה, גם הבית המקדש נקרא 'אריאל', כי היה בדמות אריהז, מלשון ראיה, "אריה שאג מי לא ירא", ושם מתגלה אור ה' נעלה אשר בדרך מעורר נקודת ביטול והשתחויה לאיש הישראלי.

שאותך לבדך ביראה נעבוד

בזמן שהבית המקדש היה קיים היו מסיימים ברכת רצה 'שאותך לבדך ביראה נעבוד', וכן אנו מסיימים ברכת רצה ביו"ט לאחר אמירת 'ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן', 'שאותך לבדך ביראה נעבוד'ח.

אתה הראת לדעת כי היראה והפחד מורה על דרגה נעלית של ביטול להקב"ה, דייקא מפני שאנו רואים אורו יתברך הבלי גבול. בכל ימות השבוע שבמידת מה אנו רחוקים מהקב"ה הרי שעיקר הדבקות עימו הוא במידת אהבה, התפיסה בהקב"ה לפי ערך השגותינו, ומעלה יש בזה כי הוא זה שמעורר בנו מידת האהבה, אמנם בליל שבת שמתגלה אורו יתברך בנפשות ישראל מתעורר מידת היראה, דוגמת גילוי שכינה בבית המקדש ושורה בכל אחד מישראל, וכן נרגש יותר הראיה מהמעבר של ימות החול לשבת, ומתעורר הפחד כיצד לאחוז באורו יתברך ולא ימיש מאיתנוט.

ועל כן בברכת מעין שבע אנו אומרים 'לפניו נעבוד ביראה ופחד', כי זהו פנימיות מהות הבית המקדש, אמנם בשאר ימות השבוע שיש רק הארת בית המקדש בזמן תפילה, אומרים אנו 'והשב את העבודה לדביר ביתך', החלק החיצוני והעבודה המעשית של הבית המקדש.

נקודה זו אמור לעורר נפשו של איש הישראלי בגודל הזמן שביום השבת מאיר אור המקדש כפשוטו, ושואבים אנו מאור גילוי שכינה עלינו, יראה כן שצורת סעודת שבת דומה לבית המקדש שולחן בצפון ומנורה בדרום. ומכאן הוא תחושת רוממות הנפש והנשמה הנרגשת במידת מה אצל כל איש מבני ישראל יותר מצפרא דשבתא, ובעלי הנפש גם חשים בעומק נפשם אורו האין סופי של הקב"ה ובנפשם מתעורר תנועת היראהי.

פרק ב

ועתה נבאר שורש ענין היראה בליל שבת בפנימיות יותר. איתא בזוהר הק' על הכתוב עולת שבת בשבתו, כי ב' עליות יש בשבת, בליל שבת הוא עליית המלכות, דרגת הנוק', שורש כנסת ישראל ככלה קרויה בנעימה, וביום השבת עיקר העלייה הוא לז"א החתן, על כן בליל שבת אנו מרכבה למידת המלכות, וביום השבת אנו מרכבה למידת ז"א החתן (ויתבאר בארוכה בביאור קדושת צפרא דשבתא)יא.

אשה יראת ה'

שורש מידת המלכות נקרא 'אמונה', כתר עליון גילוי עצמות אור א"ס ב"ה, גילוי זה אינו מתגלה בשאר הספירות כי אם במידת המלכות, והטעם כי כל הספירות הק' הם לבושים לאורו ית' ולכן הם באים בציור מסוים, על כן לא יכול להתגלות בהם אורו יתברך הפשוט בתכלית. אמנם מידת המלכות שלית ליה מגרמיה כלום, ואין בה ציור מסוים, משמשת ככלי לגילוי אור עצמות אין סוף ב"ה, כתר עליון הנקרא רדל"א (רישא דלא אתיידע) ולכן נקרא אמונה המורה על מהות שאינו נתפס בשום ציור מוגבל.

ומפני שעיקר קדושת שבת מאיר בליל שבת על מידת המלכות על כן אז הוא זמן עלייתה, ומתגלה בה אורו הפשוט, נקודת האמונה אורו הבלתי גבוליב, ומכאן שורה עליה יראת הרוממות, כנאמר "אשה יראת ה' היא תתהלל", ומפני שבני ישראל משמשים כמרכבה למידת המלכות בליל שבת, נרגש בנו אור האמונה שורש היראה, ומכאן שורש הפחד בלב כי אין לנו בית אחיזה כל כך באופן הדבקות, ועל כן נרגש תנועה בנפש להיכלל ולהיבטל באורו יתברךיג.

השראה

וזהו הטעם שבליל שבת קשה לצמצם על פי רוב את המוח, כי במידת מה אנו יושבים פנים בפנים באורו הנעלה שהוא אור האמונה, המתגלה באופן של 'השראה' 'אור מקיף', ועל כן נוהגים בני ישראל קדושים לשורר זמירות ושירי קודש קדם רבון עלמין, וכן הוא תשוקת הנוק' כהכנה ליחוד המתגלה ביום השבת באמירת כתר. גם יראה שתלמידי הבעש"ט שעיקר נקודת עבודתם היה על ידי הדבקות באור האמונה, הרגישו יותר מעלת ליל שבת מיום השבת.

ובדרך אפשר זהו הסיבה שטבע הילדים להירדם בליל שבת, כי מאיר עליהם אור נעלה זה של קדושת השבת ואין בהם די כלים לסבול אור נעלה זה ועל כן נרדמים הם, ויתכן ענין זה גם באנשים מבוגרים.

ג' כתרים

ובאופן אחר יש לבאר הטעם והסיבה של אור האמונה המתגלה דייקא בליל שבת. כי הנה כבר ביארנו במאמרים הראשונים כי השבת כוללת ג' מדרגות זו למעלה מזו, ומשמשים כהמשכת מוחין למידות שהם ימות החול, ליל שבת 'בינה', יום השבת מורה על 'חכמה', ורעוא דרעוין על 'כתר'.

אמנם יש עוד גילוי אור בשבת, והוא המשכת הכתרים, עצם אלקות המתגלה בג' אופנים, כתר עליון 'רדל"א' (רישא דלא יתיידע), 'אמונה', כתר תחתון 'עתיק יומין', 'תענוג', ולמטה מאלו כתר שלישי הנקרא 'אריך אנפין', 'רצון'. אופן גילוי ג' הכתרים אלו שונה הוא מהמשכת מוחין שאופן המשכתם הוא בתחתון שבהם, היינו בליל שבת בינה, וביום השבת חכמה, ברעוה דרעוין כתר, אלא אופן התגלות הכתרים הוא מלמעלה למטה, בליל שבת מתגלה אור הכתר הנקרא אמונה, וביום השבת מתגלה כתר עתיקא קדישא הנקרא תענוג, וברעוא דרעוין מאיר הארת הרצון אריך אנפיןיד.

ועל כן בליל שבת שמאיר אמונה היינו אורו הפשוט הנקרא רדל"א מורגש ענין אי ידיעה המולידה מידת היראה והפחד, אמנם ביום השבת מאיר אור התענוג וכו', ונקרא סעודת עתיקא קדישא, ובסעודת רעוה דרעוין מאיר נקודת הרצון.

ומעתה יבואר כמין חומר שאין עבודת היראה והפחד סותר לאהבה ותענוג של יום השבת, כי היא נעלית יותר מהם, ומכל מקום מאיר ביום השבת כל המדרגות גם של תענוג ואהבה, אלא שבכל אחד מג' קדושות השבת בולט יותר אור אחד על חבירו, אבל כלולים הם זה בזה.

לפניו נעבוד ביראה ופחד

ומהנכון לציין כי הרה"ק מוהרמ"מ מלעלוב בעל הברכת משה היה בכל השבת במידת היראה, וכמעט שלא שח שיחה בטילה וכולו אחוז שרעפים, גם יצא נפשו באמירת 'לפניו נעבוד ביראה ופחד' בליל שבת, וגם בשאר ימות החול כנודע, אמנם ביום טוב ואפילו בראש השנה היה בתנועה של שמחה ואהבה. ומי יכול לבוא בסוד קדושים, מכל מקום לפי דברינו אפשר להבין מקצת דרכו הקדוש, שבליל שבת הוא מידת היראה, והאמונה, המורה על מוחין התכללות והתבטלות באור פני מלך חיים, אבל ביום טוב הוא מידת אהבה כיצד אנו דבקים בהקב"ה בכלים שלנו על כן היה שונה צורת עבודתו.

הערות וציונים

א ראה השל"ה הקדוש (עשרה מאמרות - מאמר שלישי אות צד): והנה העבודה על זו הדרך, עם שהיא טובה מאד, שהרי זה נזהר ושומר עצמו מעשות כל רע, למען לא יטמא את עצמו ותגיע טומאתו אל מקדש הקדש, אינה עבודה ולא יראה שלמה. כי זה אינו ירא כי אם את עצמו, ושנינו (אבות פ"א מ"ג) 'ויהי מורא שמים עליכם', שיובן ממנו לא מורא עצמכם, והירא ועובד על הדרך שאמרנו, אינו ירא כי אם את עצמו, שלא יענש בעונשים ההם אשר יתחייבו אל הנפש בעברו עליהם.

ב ראה בהרחבה משמעות מידת היראה בספר נועם ורצון מאמר יראת ה' טהורה.

ג ראה תורה אור (מגלת אסתר): כי האהבה הוא עדיין בחינת יש ודבר מה, כי יש מי שאוהב עכ"פ. אבל בחינת יראה ופחד אינו במהותו כלל, כי נתבטל ממציאותו.

ד ראה תולדות יעקב יוסף (חקת אות יג): תיבות יראה וראיה אותיות דדין כמו דדין. כי מי שיש לו ראיה לראות בעין שכלו רוממותו ית', אז יש לו יראה.

ה ראה ספר התניא (פרק ג): כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה.

ו ראה עטרת ראש (לאדמו"ר האמצעי מליובאוויטש - עמ' ע') והנה מבואר למעלה דלענין בחי' האהבה הרי אדרבה כל מה שתהיה ההתבוננות בהתנשאות עצמות תתגבר יותר, כי האהבה לא תתעורר ותתגבר רק מרחוק דוקא, אבל מקרוב תתקרר ביותר כנ"ל וכו'. כי היראה אינה אלא מקרוב דוקא וכו'. ובכל הנ"ל יובן ג"כ מה שאנו מוצאים שבימי הגלות יותר בנקל כנסת ישראל להתפעל באהבה מביראה, כי רוב הנשמות יכולים יותר להגיע בקל לבחי' האהבה והדבקות, ולא נמצא כל כך שיהיה מתפעל בפחד ויראה הפנימית כי אם החרידים מיראת ה' בני עלייה כו'. ובזמן בית המקדש ראשון ושני היו נמצא יראי ה' ביותר, כמו עובדי'ה שהיה ירא ה' מאד גם בימי אחאב, ורוב העבודה שלהם היה ביראה.

ז ראה מסכת מדות (פ"ד מ"ז): וההיכל צר מאחריו, ורחב מלפניו, ודומה לארי, שנאמר (ישעיה כט), "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד", מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו.

ח ואפשר לבאר לפי דברי האריז"ל שבליל שבת שורה מוחין דבינה, היינו האור של יו"ט על כן אנו אומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד וד"ל.

ט ראה פרי צדיק (קדושים - אות ד): כתב בזוהר הקדוש (בהקדמה ה:) את שבתותי תשמורו דא שבת עלאה ושבת תתאה כו', אעבר כרוזא ואמר ומקדשי תיראו, ודא שבת דמעלי שבתא (ליל שבת), דאיהי יראה ושריא בה יראה, והיינו שמצד הקדושת יראה ופחד שישראל משיגין תיכף בכניסת שבת ואומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד, וקדושת הפחד מלפניו יתברך מבטלות כל הרהורים רעים.

י ראה פרי צדיק (פרשת בראשית - אות ד): ובזוהר הקדוש (ח"א ה:) שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה. וכן חשב האריז"ל סעודת ליל שבת לקדושת יצחק אבינו ע"ה שהוא פחד יצחק, שתיכף בכניסת שבת נופל על ישראל הפחד והיראה. ומטעם זה אנו אומרים בברכת מעין ז' לפניו נעבוד ביראה ופחד, אף שבברכת עבודה לא נזכר יראה ופחד, אך בכניסת שבת נופל על כל ישראל הפחד והיראה. וכן אמרו אימת שבת על עם הארץ ונאמן תיכף בכניסת שבת. וזהו שאמרו בגמרא (יבמות ו.) לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת.

יא ראה מאור ושמש (קדושים): ואף שבתורה כתיב זכור קודם לשמור מכל מקום כשאדם נכנס לשבת בתחילה צריך להיות בבחינת יראה שיפשפש במעשיו של ימי השבוע ויתקן אותם ואחר כך הוא בא אל התענוג, לכן הסעודה של ליל שבת הוא כנגד שמור שהוא בחינת יראה כנ"ל וסעודת שחרית היא כנגד זכור.

יב ראה פרי צדיק (אחרי - אות י): ואמנותך בלילות על דרך מה שכתב (רעיא מהימנא פנחס רנ. 'איהי אמונה שבלילה סעודתא דחקל תפוחין', ואז זוכין באמונה להרגיש הדברי תורה.

יג ראה תורף דברי הפרי הארץ (עקב): אבל יראת ה' לחיים היא הדביקות היותר גבוה מכל האהבות וכל המדות וכו'. ואם כן היראה זו היא הדביקות הגמור שהוא נכלל באין סוף ב"ה, והוא גבוה מכל המדות כמאמר (תהלים קיא י) "ראשית חכמה יראת ה'", שיראה זו היא ראשית למידת החכמה, שהוא למעלה ומופשט מן אותיות כלל אפילו המחשבים.

יד יתכן שהשינוי בין המשכת מוחין לגילוי הכתרים הוא כי המוחין הם אור פנימי לכן סדר כניסתם הוא שהמוח התחתון נכנס תחילה, אמנם אור מקיף הסדר הוא שהמקיף העליון מתגלה תחילה, כי שורש גילוי המקיף הוא כיצד הקב"ה מתגלה לבני ישראל, ואכמ"ל.