פרשת חיי שרה
ה'שידוך' עם האתרוג בשוק ארבעת המינים
סמטאות מאה שערים בעשרת ימי תשובה היו שוקקות ורוחשות, אפופים בריח של קדושה וניחוח של הדסים לחים, ורחש קולות של מסחר המתנפץ בין קירות האבן הישנים.
בלב ההמולה, תחת יריעת ברזנט מתוחה שהטילה צל מפני השמש הקופחת, עמד ר' אלתר ליד שולחן העץ הרעוע של סוחר האתרוגים. כובעו היה מוסט מעט לאחור מרוב ריכוז, ומצחו חרוש קמטים עמוקים. בידו האחת אחז בפיסת צמר גפן לבנה, ובידו השנייה לפת בעדינות אתרוג נדיר ומרהיב ביופיו.
ר' אלתר שלף מכיס הפראק הפנימי, זכוכית מגדלת זעירה של שען, אף לא הסתפק באור השמש, הוא קירב את האתרוג אל עינו הימנית, עצם את השמאלית, וסרק מילימטר אחר מילימטר.
נשימתו נעתקה. הוא חיפש את הבלתי נראה: שמץ של נקודה שחורה על ה'פיטם', בליטה זעירה שאינה שייכת, או שריטה בלתי מורגשת שעלולה להחסיר מתכלית ה'הדר'.
דקות ארוכות חלפו בדממה של חרדת קודש, תוך שהוא מתעלם מהדחיפות של ההמון ומטיפות הזיעה שניגרו על פאותיו.
'ר' אלתר, תגיד לי, אתה קונה יהלום לכתר של מלך?' - קטע את השקט לייבל, מכר ותיק שהניח יד חמה על כתיפו.
עיניו של לייבל צוחקות... 'חצי שעה אתה עומד כאן על פרי אחד'?
'תשלם עליו חצי משכורת חודשית, תנענע בו שבעה ימים קצרים בין החג להושענא רבה, ובשמחת תורה בערב הוא כבר ישכב חום ומצומק על מדף המטבח לצד הריבות...'
'שבוע אחד של מצוה... ר' אלתר... שבוע אחד...!!!'
לעג לו לייבל בציניות ירושלמית...
ר' אלתר לא הוריד את הזכוכית מיד. הוא המתין עוד רגע קט, ליטף באצבע זהירה את הפיטם, ורק אז הרים את מבטו אל לייבל. עיניו היו רגועות, עמוקות מהתבוננות.
'לייבל', לחש בקול סדוק, 'העין הרגילה רואה פרי יפה וצהוב, אולי גדול ומרשים. אבל כשאני עומד לפני מלך מלכי המלכים, אני חייב לראות בנקיות גמורה... ההדר האמיתי מתגלה רק כשמנקים כל גרגיר אבק וכל כתם של ספק. אם העין שלי לא תהיה טהורה, איך אזהה את שלימות 'פרי עץ הדר' שהתורה ביקשה?'
כעבור חודשיים...
אותו ר' אלתר מצא את עצמו יושב בלובי מפואר של מלון ירושלמי. נברשות הבדולח הפיצו אור חם וזהוב, שטיחים מרהיבים בלעו את צעדי העוברים ושבים, וברקע נשמע פכפוך של מזרקת מים מעוצבת.
בשולחן הפינתי ישב בנו, ירחמיאל, במיטב מחלצותיו, ממתין לפגישת 'שידוך' גורלית עם המיועדת. מבטו של הבחור שוטט באי שקט על פני הפאר המנצנץ, מחפש את הרושם החיצוני, את הסגנון, בקיצור את כל מה שעין בשר צעירה נמשכת אליו ברגעים ראשונים של מפגש.
ר' אלתר רכן לעבר בנו. הוא הניח יד על כתיפו של ירחמיאל, ובקול שקט, כמעט במנגינה של תפילה, החזיר אותו אל אותו יום חם בשוק האתרוגים.
'ירחמיאל... בני חביבי...', אמר והיישיר אליו מבט חודר, 'זוכר לפני שבועיים כמה שעות הפכתי את האתרוג בעדשת המגדלת? שילמתי עליו דמים מרובים... בדקתי כל מילימטר בו, וכל זה בשביל מצוה של שבעה ימים בלבד. פרי שחולף מן העולם בתוך שבוע.
ועכשיו, אתה יושב כאן כדי לבחור את שותפתך לחיים. לא לשבעה ימים, אלא לשבעים שנה, עד מאה ועשרים שנה של ימי חול ושבתות, של גידול ילדים ומשברי חיים, של שמחות ודמעות. בניין של נצח!
אם תביט דרך המשקפיים של הרחוב - דרך עיניים שמחפשות רק יופי חיצוני וברק של רגע, אתה עלול לקנות אתרוג שנראה נוצץ מרחוק, אך ליבו מלא פגמים נסתרים. יופי מתבלה וברק דוהה, והנוצץ של הלובי מתפוגג בתוך שגרה אפורה.
כדי לראות את האמת, אתה חייב להרכיב את עדשת הקדושה והטהרה.
דע לך היטב, כאשר בחור שומר על קדושת עיניו ומחשבתו, הקב"ה מוריד מעליו את מסך התאווה ומעניק לו ראיית בדולח.
בדקות הקרובות בפגישתך עם המיועדת, אל תסתכל רק על החיצוניות, הבט אל עומק הטוהר. חפש את עדינות הנפש, את הצניעות והאמת, את המידות הטובות ויראת השמים הטהורה שמסתתרת בפנים.
זכור בני!
אם אתרוג לשבוע דורש נקיות מגשמיות, בית לנצח דורש מבט מעמיק שכולו קדושה...
רק מי שמביט בעין טהורה, זוכה לראות נשמה אל מול נשמה - ולבנות בית נאמן ששכינה תשרה בו ולא תמוש ממנו לעולמים.
ועם אותו מבט על האתרוג... הבה נתבונן בפרשתנו!
חיי שרה - פרשת השידוכים ובנין הבית
מדי שנה, כאשר אנו זוכים לקרוא בפרשת השבוע הקדושה, פרשת חיי שרה, מתעוררות בקרבנו שאלות עצומות ומהותיות לנוכח הנהגתם של אבות העולם:
כאשר מתבוננים בפסוקי התורה, בולט לעין ההרחבה והאריכות המופלגת שהקדישה התורה לשיחתו של אליעזר עבד אברהם, עם בתואל, לבן וכל אנשי ביתם בחרן, לאחר שאברהם אבינו הטיל על אליעזר ציווי לצאת ולברור אשה כשרה וראויה ליצחק בנו.
וכבר עמדו בזה חז"ל ודרשו (בראשית רבה, פרשה ס - אות ח): 'יפה שיחתם של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים'! מתוך אותו סדר מדוייק, למדים אנו פרקי חיים שלמים והוראות מעשיות וברורות להנהגתנו היומיומית, ובפרט בנושא השידוכים ובניין הבית היהודי.
דברים אלו נוגעים במישרין לכל אדם העומד לקראת נישואין, והם בגדר מפת דרכים ברורה לשעת רצון - כאשר יגיע בעזרת ה' הפרק של הילדים והילדות היקרים: לדעת כיצד נוהגים כהלכה, איפה עומדים איתם ואיפה אין מתעקשים, היכן אסור לזוז כמלוא נימא ובמה ראוי שלא להשתהות.
הקו האדום של דעת תורה כנגד הצעה מפתה
והנה, התורה פותחת: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א).
אברהם קורא אל אליעזר, זקן ביתו המושל בכל אשר לו, ומטיל עליו שליחות כבירה, נשגבה ועמוסת אחריות נצחית.
הוא משביע אותו שלא לקחת אשה לבנו מבנות הכנעני אשר הוא יושב בקרבו, אלא ללכת אל מולדתו ואל בית אביו.
בשעה זו מנסה אליעזר את כוחו בשכנועים ובטענות שונות:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?" (שם פסוק ה).
דרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה, פרשה נט - אות ט): תיבת 'אוּלַי' נכתבה בתורה חסר אות ו', ונקראת 'אֵלַי'!
עמד אליעזר לפני רבו וטען:
אברהם רבי! הרי אני גדלתי בתוך ביתך, ספגתי את תורתך, דולה ומשקה מתורתך לאחרים, ילדיי נולדו בחצרך, יונקים יומם ולילה מן האמונה, החסד והיראה שלך.
לשם מה לטרוח וללכת למרחקים, אל ארם נהריים, למקומות של עובדי עבודה זרה?
קח נא מתוכנו! קח את בתי שלי לבת זוג ליצחק! איזו זכות נפלאה תהיה זו - הלא בתי גדלה על ברכיך הטהורות, היא מחונכת על פי דרכך, ספוגה במידותיך, מה מעולה, מתאים וקרוב יותר מזה?!
לכאורה, הצעה הגיונית, מפתה וקרובה שאין כדוגמתה.
אך אברהם אבינו, משיב לו תשובה נוקבת: לא!
אתה בא מזרעו של כנען, שנאמר בו: "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (שם ט, כה), ואילו אנו באנו מזרעו של שם, שנאמר בו: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם" (שם פסוק כו).
בני עומד בבחינת 'ברוך', ואתה שרוי בבחינת 'ארור' - וְאֵין אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ!
הדבר לא יקום ולא יהיה!
ראו נא, עד היכן מגעת העמקות, הבהירות והאחריות של דעת תורה אמיתית:
אף על פי שאליעזר היה עבד נאמן, צדיק במעשיו, וביתו היה מחונך וספוג באורו של אברהם - ברגע שהשורש הפנימי אינו מתאים, ברגע שיש פגם בשורש הנשמה ובייחוס המידות, אין מתפשרים כמלוא נימא, ואין עושים שום הנחות!
מידת האמת ללא פשרות ואיסור הטיוח בשידוכים
התבוננו נא בעומק התשובה הזו:
אילו היה בא אדם בימינו ומציע הצעה פלונית לחברו, והלה היה משיב לו בפשטות: 'אתה מקולל ואני מבורך, לעולם לא נוכל להתחבר יחד' - מן הסתם היה הצד השני רותח מזעם, מחרף, מגדף מרוב עלבון! 'כיצד אתה מעז לדבר אלי כך?!'
אך מה עושה אליעזר? שותק שתיקה גמורה! הכנעה עצומה וביטול גמור שלא נראו כמותם מעולם. הוא שומע את האמת הצרופה מפי רבו, ומקבל אותה ללא שום טינה.
ומכאן מאירה דמותו של אברהם אבינו בעוצמה נפלאה:
מצד אחד - כולו חסד, כולו רחמים, כולו אהבה ונתינה לכל באי עולם, אך מאידך גיסא - כולו מידת האמת ללא שמץ של פשרה וטיוח!
כאשר מגיעים לפרק של שידוכים, לבניין קדושת הדורות והעמדת כלל ישראל לעתיד, אין מקום לנימוסים מזויפים, אין מקום לבושה ולטיוח המציאות.
דברים מוכרחים להאמר כהווייתם:
בודקים את השורש, בודקים את המידות, מבררים את מקור הנשמה, ומציבים היטב קווים אדומים ברורים - כי רק על גבי אמת צרופה וטהורה כזו יכול לקום בית נאמן לעד.
מכאן נפתח השער לבירור הסוגיה החשובה והגורלית ביותר בחיי האדם:
כיצד ניגש בן תורה ואיש הישראלי לברר ולבחור שידוך?
באילו כלים רוחניים והלכתיים עלינו להשתמש?
מה הם סדרי העדיפויות האמיתיים, וכיצד בונים בית נאמן לה' ולתורתו מתוך עין בוחנת, דעת צלולה ואמונה טהורה.
הגישה הנכונה לבחירת שידוך
ולמה הדבר נוגע ומוכרח לכל אחד ואחד מאיתנו ללא יוצא מן הכלל?
מה נפשך:
אם מדובר במי שעדיין לא זכה לבוא בברית הנישואין - הרי העניין הזה עומד בציפור נפשו ונוגע לו במישרין, ואף אם עומד לפנינו בחור צעיר לימים שטרם הגיע לפרקו - הרי לא ירחקו הימים והוא יתבגר, ויצטרך לכל הכללים הללו בבוא יומו.
מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבנו יורם מיכאל זצוק"ל, היה רגיל לומר ברוחב דעתו: 'הצעירות - אמנם מום היא, ואולי אף מום קשה ומסוכן, אך יתרונה הגדול הוא שהיא 'מום עובר'! סופם של הצעירים להתבגר, ומן הגדיים הרכים נעשים בסוף תיישים גדולים'.
השנים חולפות, והנער הופך לאיש הצריך לעמוד על נפשו ועל עתיד ביתו.
ואם האדם כבר נשוי ורווה נחת מביתו - עליו לדעת ולהתבונן בכל אלו, כדי שידע כיצד לגשת לברר ולהנחות את דרכם של בניו ושל בנותיו היקרות והאהובות, להעמיד להם בתים נאמנים בישראל.
חובת האמת בשידוכים מול איסור לשון הרע
הלכות איסור לשון הרע הן מן ההלכות החמורות ביותר בתורתנו הקדושה, עד כדי כך הפליגו חז"ל (ערכין טו:) ואמרו שכל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות חמורות - כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים גם יחד!
אולם כאשר מגיעים לשאלת שידוכין ובניין הבית היהודי, חובה לדעת את גדרי ההלכה על בוריים:
מחד - להיזהר מרכילות ומשנאת חינם, ומאידך - לדעת כיצד להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון מתוך אחריות גמורה לאמת!
אם פונה אליך אדם ביום בהיר ושואל: 'תגיד לי, מה טיבו של פלוני?' בשיחת חולין שאין בה שום צורך מעשי - ברור שתספר בשבחו, תאמר שהוא אדם זהב, יפה תואר, חכם, נבון, פיקח ומוצלח.
אבל ברגע שהשואל פותח ואומר: 'אני מתעניין בבחור הזה לצורך שידוך עבור בתי היקרה!' - באותה שניה משתנה כל הענין מן הקצה אל הקצה!
כאן חובה לפתוח הכל, להניח את הדברים על השולחן בבהירות גמורה, ללא שום כחל וסרק.
אם הבחור אינו מתאים, או שיש בו מומים, פגמים במידות, קשיים נפשיים או חסרונות מהותיים - חובה גמורה מן התורה לומר: 'הבחור הזה אינו מתאים עבור בתך'! כמובן תוך כדי שתסביר את טעמי הדברים בדיוק ובאחריות.
אין בזה שום שמץ של איסור לשון הרע, אלא אדרבה - זוהי מצות 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' והצלת נפש מישראל!
העוון של הכשלת בת ישראל והפלתה בפח ובשבר לכל ימי חייה - קשה מנשוא, ואין לו כפרה בעולם. וכבר ראינו בדברים אלו טרגדיות מרות ופצעים עמוקים עד התהום, ומשום כך חובה בכל מקרה כזה להיוועץ בתלמיד חכם מובהק הבקי היטב בחושן משפט ובהלכות אלו, כי עם עניינים של חיי אדם לא משחקים!1
הכלל המנחה והמפתח האמיתי בכל שאלת ענין השידוכים הוא מבחן היושר והאמת:
העמד את עצמך בתוך התמונה!
תחשוב לרגע אחד כאילו מדובר כעת בבתך שלך, ביוצאת חלציך - מה היית עושה בעבורה? האם היית מסכים לשידוך כזה עבור בתך?!
ברור הוא, כי במקום הזה אין מקום לפשרות, אין מקום לחנופה ואין מקום לעגל פינות, לפי שבבניין הדורות ובטהרת הבית היהודי, האמת הצרופה היא חסד האמת הגדול ביותר, ורק עליה מושתתת הברכה.
מעין החכמה
1. מעשה נורא אירע עמי אך לפני זמן מה:
חיפש אותי בטלפון אחד מגדולי ישראל, תלמיד חכם עצום ומפורסם, שיש בינינו כבוד והערכה הדדית עמוקה מאז ומעולם. הוא השאיר לי הודעה אישית: 'כאשר יתפנה כבודו, בהקדם האפשרי ישוב אלי'.
חזרתי אליו מיד!
פנה אלי אותו גדול בידידות ובפשטות, ונקב בשמו של פלוני: 'האם כבודו מכיר את הדמות הזו?'
השבתי לו: 'אכן, מכיר אני אותו היטב, ומה הנפקא מינה?'
ענה לי: 'מציעים אותו בשידוך עבור בתי היקרה'.
באותו שבריר שניה לא היססתי, ואמרתי לו בקול ברור וחותך: 'אל תיקח! אל תתקרב ואל תיגע!'
הסברתי לו בנחת ובבהירות שיש שם בעיות קשות ומורכבות בעניינים אלו ואחרים.
שאלתיו: 'אמור לי, האם בתך בריאה בגופה ובנפשה?'
השיב: 'כן, בריאה ומצויינת לחלוטין!'
חזרתי ואמרתי בתוקף: 'אם כן, אל תעז להתקרב ואל תיגע בהצעה זו בשום אופן!'
ניסה לומר: 'אבל אמרו לי עליו כך וכך שבחים...'
אך עמדתי על דעתי: 'אל תיגע!'
מפני שאילו הייתי מתייפייף ומורח את הדברים בנימוסים מזויפים, אומר לו: 'שיהיה במזל טוב וברכה והצלחה' - הרי שעה קלה לאחר החופה היתה אותה כלה צדקת מגלה אל תוך איזה בור תחתיות הפילו אותה לכל ימי חייה! ומי יוכל לשאת עוון מר שכזה?!
ובטהרת הבית היהודי, האמת הצרופה היא חסד האמת הגדול ביותר, ורק עליה מושתתת הברכה.
אסור לסגור שידוך מתוך לחץ
הביטו בהשתלשלות הדברים: אליעזר עבד אברהם מגיע לחרן, נעשה לו נס ליד הבאר, והוא מובא אל בית בתואל ולבן.
הוא נואם את נאומו ומספר את כל אותות ההשגחה, כאשר מגיע לרגע ההכרעה, הוא פונה אליהם במילים ברורות: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי, וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל" (בראשית כד, מט).
בספר חסידים, שנכתב לפני קרוב לאלף שנים על ידי רבינו יהודה החסיד זיע"א (סימן תקיד), למד מכאן יסוד עצום לדורות עולם:
אדם החפץ באשה מסויימת, ואפילו כבר נפגש ושוחח עמה, והיא משיבה בשלילה ואומרת: 'אינני רוצה' – אל תלחץ עליה בשום פנים ואופן!
עזוב, תמשיך הלאה בדרכך!
הניסיון המר הוכיח לאורך כל הדורות: מי שלחץ בכל כוחו, הפעיל מכבשים, תחנונים ומניפולציות כדי לכפות על אשה להינשא לו – בסופו של דבר אכל קש, מרורים ואכזבות כל ימי חייו!
נישואין אינם מסתכמים באירוע נוצץ של שלוש או ארבע שעות באולם שמחות, כי אחרי שהתזמורת דוממת והאורות כבים, נשארים לחיות חיים משותפים של שבעים שנה ועד מאה ועשרים!
חתונה בישראל צריכה להיות פעם אחת ויחידה בחיים – 'חד־פעמי' לא במובן של פירוק וגירושין חלילה, אלא ברית עולם איתנה ונאמנה שאינה נפרמת.
וכדי להעמיד קשר נאמן ובר־קיימא, חייב הכל להיות מבוסס מן הרגע הראשון על טהרת הקודש, על רצון אמיתי ועל בחירה חופשית ומיושבת של שני הצדדים.
מעין החכמה
2. מעשה שהיה לפני זמן קצר: פנה אלי בחור אחד וסיפר שנפגש עם בחורה מסויימת, ושניהם חפצים מאוד זה בזו, אלא שהורי הבחורה מתנגדים בתוקף ואינם מוכנים לשמוע על השידוך בשום אופן.
הבחורה נקרעת בנפשה, מתביישת מהוריה, ואין לה פנים לעמוד מולם.
אמרתי לו מיד: 'שחרר את השידוך!'
החל להפציר בי בטענות שונות: 'הרב, הרי יש בינינו הבנה נדירה, אף פעם לא הרגשתי התאמה כזו...' ושאר מיני שכנועים של רגש.
השבתי לו:
אין לך מה לשכנע אותי, הרי אין לי שום צד ואינטרס בעניין, אני נקי וניטרלי לחלוטין!
אינני מסתכל על אותן ארבעים דקות של עמידה מרגשת תחת החופה, אני מביט קדימה – אל שבעים השנים הרצופות שיבואו אחרי החופה!
האם הבניין הזה יחזיק מעמד מול מלחמות משפחה, מול נתק וטינה?
או שמא יסתיים הכל במקומות אפלים, במריבות מרות ובצלקות בנפש שאינן נרפאות?! חוס על נפשך וחסוך את הסבל הזה מראש!
וכן אירע שבא אלי אדם בדמעות שליש על שביטלו לו שידוך זמן קצר קודם החתונה, מפני שהמשפחה התעוררה וגילתה דברים שלא ידעו קודם.
ודאי שזהו משבר כואב בטווח הקצר, אך כשבדקתי את הדברים ושמעתי את שני הצדדים, ראיתי שהמשפחה צודקת לחלוטין!
כאשר אנשים נתפסים למשאלת לב עיוורת, הם משליכים את כל ההיגיון והשכל הישר הצידה, אך מה מתרחש אחר כך? חולפת שנה או שנתיים, והם מוצאים את עצמם שקועים עד צוואר בסבל, במרירות ובחוסר אונים, ומאבדים כל טעם בחיים.
כל השברון הזה נולד אך ורק משום שלא צעדו לאור דרכה של תורה.
גזירת שמים מול חובת ההשתדלות
כאן נוגעים אנו בנקודה שורשית ומהותית ביותר בעבודת האמונה, כנאמר: "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהילים לז, כג).
כפי שידוע שבסוגיה זו ישנם שני קצוות הנראים כסותרים זה את זה לכאורה:
מחד, הורונו חז"ל (סוטה ב.) 'ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ומכרזת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני!'. הכל מוכרז, נגזר וחתום עוד בטרם באה הנשמה לאוויר העולם.
מאידך אנו רואים בחוש ובמציאות שלא כל שידוך נגמר במחיאת כף אחת, יש אדם שנגזר עליו מן השמים לזכות בבת זוגו בקלות ובמהירות, בהתאמה מושלמת וללא שום מניעה, ולעומתו יש מי שהעוונות והמעשים גרמו לו עיכובים, או שנגזר עליו לעבור דרך מסלול של בירורים, קשיים, טלטלות ועוגמת נפש כחלק מתיקון נפשו והכנת הכלים שלו לבניין הבית.
יתרה מזו, יש זיווג שנשלם בלא כמעט השתדלות, ויש זיווג שההשתדלות מוכרחת בו עד הקצה, ואם לא ישתדל האדם כראוי, לא יקום ולא יהיה!
הכל מצוי בסוד ההשגחה הפרטית המדויקת של בורא עולם.
יסוד היסודות – כח התפילה
משום כך, קודם שפותחים בסדר הבירורים, קודם שבודקים שמות והצעות, וקודם שמתכנסים לעניינים טכניים – מונחת החובה הראשונה והגדולה מכל!
חובתנו כהורים על צאצאינו, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר חובת האדם על עצמו: לשפוך את הנפש בתפילה לפני ה' יתברך בדמעות שליש, מתוך לב נשבר ונדכה, ולבקש:
'ריבונו של עולם! אתה שיוצר אור ובורא חושך, המזווג זיווגים ומנהיג את בריותיך ברחמים – תן לי עין טובה, שלח לי את הנפש הראויה לי באמת, הצל אותי מטעויות ומפניות זרות, וזכני לבנות בית נאמן ששכינתך תשרה בתוכו תמיד!'
כי התפילה היא השורש, היא המפתח הקורע את כל המחיצות והיא המיישרת את כל הצעדים בדרך אל השער הנכון.
חובת ההורים בהעמדת הדורות ומצות פריה ורביה
עלינו לזכור תמיד, כי חובה ומצוה קדושה ועליונה מוטלת על כתפי ההורים היקרים בעם ישראל, לדאוג ולטרוח בכל כוחם להשגת השידוך הטוב, הראוי והמתאים ביותר לבניהם ולבנותיהם!
כך פסקו והעלו רבותינו הפוסקים בכל הדורות, והיסוד לכל הבניין הזה מונח בראש דברי מרן השולחן ערוך באבן העזר (סימן א - סעיף א): מצות "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח) היא המצווה הראשונה שנצטווה בה המין האנושי כולו, גדולה ומגעת עד לשמי מרומים, ואין ערוך לחשיבותה בכל תרי"ג מצוות התורה!
תכלית הנישואין ביהדות אינה נועדה למילוי תאוות חולפות, אלא לבנות מקדש מעט של קדושה וטהרה, ולהביא נשמות קדושות לעולם כדי לקיים את רצון הבורא.
דא עקא, שלגודל הכאב והצער, הנושא הכי רגיש בתורה, הכי עדין, הכי קדוש, צנוע, נסתר ונעלם – הלכות הנישואין וגדרי הצניעות, הפך בעוונותינו הרבים לנושא פרוץ ברחובות. מה שהעולם הגשמי והריק בחוץ מכנה אותו בשם 'אהבה', אצלנו בתורת משה, מוגדר לא פעם כאיסור כרת.
והשנים הבאות מעידות על כך כמאה עדים:
הביטו בעיני בשר מה מתרחש באותם בתים שנבנו מתוך קלות ראש, מתוך הפקרות ופריצת גדרות, אלו הם בתים שלא פוסקת בהם המחלוקת, מריבות יומיומיות, אש של מדון ושנאה, ורק לעיתים רחוקות יש בהם מעין 'הפסקת אש' רגעית ומתוחה.
חובת הזהירות המרובה בין בני הזוג שאינם מכירים עדיין במבנה הנפש
דרך התורה סלולה וברורה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).
היכרות אינה נעשית בקלות ראש ברחוב, ובוודאי שלא במקומות מבודדים הנוגדים את גדרי ההלכה. מרן השולחן ערוך (אבן העזר - סימן כב) פסק את גדרי איסור יחוד, וכידוע סוגיה זו דורשת זהירות רבה כחוט השערה.
כאשר צועדים מראשית הדרך בכובד ראש ובצניעות, הבית נבנה על אדני שלום, הערכה ואהבת אמת, והשכינה שורה בו לעד.
וכל זה כי יסוד מוסד הוא בהבנת שלום בית ובניין המשפחה המונח בהכרת טבע הבריאה.
האמת, ישנם הבדלים עצומים ומהותיים בין מבנה נפשו של האיש לבין מבנה נפשה של האשה!
אם נרצה לשער את הדבר בדרך משל: מבנה נפשו של האיש מורכב אולי ממאה פריטים - ענייניו פשוטים, ישירים ומוגדרים, אך לעומתו, מבנה נפשה של האשה עדין יותר, עמוק ומורכב מאלף פריטים ורבדים שונים.
מי שאינו טורח להעמיק וללמוד לפחות את ההבדלים הבסיסיים והיסודיים בין שתי המערכות הללו - לעולם לא יוכל להגיע לשלום בית אמיתי!
וזאת, מפני שלעולם לא ישכיל להבין את רחשי לבה, את תחושותיה ואת צרכי נפשה באמת. הוא ימדוד אותה בכלים הגבריים המצומצמים שלו, וכל הנהגתו עמה תהיה בטעות ובעיוורון.
אין שום פלא מדוע רואים אנו סוג של בני אדם שרודפים סביב זנבם כל ימי חייהם, ותמיד הם שרויים במחסור, בדוחק ובחוסר ברכה!
אפילו אם ירוויח אדם כזה מחר בבוקר מיליון דולר במכה אחת - שעתיים לאחר מכן כבר יתמוססו כל המיליון דולר כלא היו, שבועיים אחר כך הוא כבר שכח שבכלל החזיק אי פעם בסכום כזה בידיו!
יש איזה נקב שחור בידיים, קללה סמויה הממוססת כל שפע שעובר דרכם, ודבר אינו מתקיים ומחזיק מעמד, וכל מה שינסו לעשות - ישארו רחוקים מאוד מהצלחה ומישוב הדעת. וכל זאת, מפני שחסרה להם הבנה אמיתית בהשראת שכינה בתוך הבית!
וכבר לימדונו חז"ל אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, כאמרם (בבא מציעא נט.): 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' - כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו!
ברגע שהאיש אינו מכבד את אשתו כראוי, אינו מבין את נפשה ומצער אותה, מסתלקת השכינה, ועמה בורחת כל הברכה מן הממון ומן הכיס.
דעת תורה ומוכנות אמיתית בהבנה של שילוב נכון בין המשפיע למקבל
אך כאשר האדם זוכה לקנות דעת תורה אמיתית, הוא ניגש אל הנישואין מתוך מוכנות פנימית והבנה עמוקה: האשה, שמבינה ומפנימה מהו גודל האחריות המוטלת עליה, ומה גודל שליחותה ותפקידה הנעלה כעיקרו של הבית, ניגשת לחופה מתוך עול מלכות שמים, מתוך רגש עמוק של אחריות, ומתוך התמסרות גמורה ורצון עז לבנות יחד מקדש מעט, יש בה רצון כנה להתעלות, להשתנות, לצעוד יחד, ולקבל את השפע והאור מבעלה.
ולעומתה, האיש - בא אל הנישואין מתוך רצון עצום של קדושה להשפיע, להריק ברכה, למלא את כליה של אשתו, לעטוף, לכבד, לתת בלי גבול, להבין את מורכבות נפשה ולהשביע את רעבונה הרוחני והנפשי.
וכאשר שתי הנפשות הללו נפגשות מתוך הבנה, ענווה ויראת שמים - האיש בתפקיד המשפיע והאשה בהתמסרות ובבניין הבית, אז, נשלם הייחוד העליון ושכינה שורה ביניהם, ומתוך כך נבנה עוד בית מאיר, גדול, קדוש ומבורך בכרם בית ישראל לעדי עד.
השמירה בכפפות של משי מול חרדת סכנות הדור
בדורנו היתום התחדשה צרה צרורה:
הורים רבים זונחים את החינוך הטהור ומתמקדים רק בהישגים חיצוניים - ציונים, תארים וקריירה. הם שולחים את בתם ללימודים באקדמיה, בסביבה מעורבת ופרוצה הממיטה אסון רוחני.
שם היא פוגשת בחור המציג חזות נעימה, מרעיף עליה מחמאות, מתנות ובילויים, עד שהיא נשבית בקסמו ומבקשת להינשא לו.
ואז מתבררת האמת המרה, במקרה הטוב מדובר בבחור שכולו ריק מתוכן רוחני, ובמקרה הגרוע לצערינו מתברר שמדובר בבן מיעוטים רחמנא ליצלן.
ומתוך טשטוש הגבולות שהורגלו בו, ישנם עוד הורים המפטירים באדישות: 'העיקר שטוב לה...' אך האמת המרה היא, כי שם מתגלה השבר הגדול - שוקת שבורה, חורבן נפש ואסון לדורות!
כדי למנוע משבר בלתי הפיך, על ההורים להתעורר מבעוד מועד. כבר מגיל שלוש יש להתוות דרך ברורה למען עתיד הילדים, אין לערב בין בנים לבנות בשום אופן. והרוצה לשמור על טהרת בתו עד לחופתה, חייב להגן עליה מכל משמר.
אמת מעשית היא, כי הילדים בדורנו מתמודדים מול גלי פיתוי ורפש ששום דור בתולדות הבריאה לא עמד מולם, דומה כי מעולם לא עמדנו בפני נסיונות קשים כל כך בענייני חינוך וקדושה.
הם חיים דברים שבעבר נמסרו דברים אלו בצנעה סמוך לחופה, ואילו כיום נחשפים להם אותם ילדים רכים דרך המכשירים הפרוצים שכבר אסרו זאת גדולי רבותינו, ומיותר להאריך בזה.
אולם טבע האדם ויצריו לא השתנו מאומה, היצר הרע עודנו בוער ומלבה גם כיום את התאוות כבעבר, רק בא כעת בלבוש צורה וצבע חדיש ועדכני. ומשום כך אסרו רבותינו בכל הדורות בתכלית האיסור, שום שיחת חולין בין איש לאשה.
וכבר בגמרא (סנהדרין עה.) וברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ט) מובא מעשה באדם שחלה מחמת תאווה לאשת איש עד שנטה למות. אמרו רופאים שרפואתו בכך שתיבעל לו, שתעמוד לפניו ערומה, שתעמוד לפניו לבושה, או לפחות שתשוחח עמו מאחורי הגדר - ובכולם גזרו חכמים: 'ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר', וכל זה, כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר.
חייבים להפנים, כי אין זו חומרה בעלמא, אלא גדר חיוני לשמירת טהרה מינימלית, די להביט כיום במשברים, בגירושין ובפצעי החברה כדי להבין את נחיצותם של גדרות אלו, ודי לחכימא.
שורש המשברים בשלום בית
לצערי העגומה לא אגזים כי מתוך אלפי הפניות המגיעות אלי, ללא כל גוזמה: לפחות שישים אחוזים עוסקים במצוקות שלום בית, ויחד עם עיכובי שידוכים מגיעים לכשבעים אחוזים!
ומדוע רבו הצרות הללו?
משום שהגישה הבסיסית שגויה ופגומה מיסודה!
למה הדבר דומה?
לאדם בריא, חזק ושמח, והנה לפתע זזה לו לפתע חוליה קטנה בעמוד השדרה שלו. כמה זזה? מילימטר בודד!
לא שברו לו עצם ולא ריסקו שום אבר, בסך הכל תזוזה של מילימטר אחד...
והנה האיש נהיה שיכור ומתפתל יום ולילה מרוב ייסורים, כולו משותק מכאבי תופת ואינו מסוגל לעמוד על רגליו.
כל זאת, כי יסוד האדם, ויסוד ביתו הוא, כאשר האדם מתנהל נכון והחוליה עומדת במקומה המדויק - כל הגוף מתפקד בבריאות, ברוגע ובשמחה אמיתית ללא הפסק.
התורה והיראה תלויות באשה
חיי הנישואין מיוסדים על פי תורתינו הקדושה, להיות החוויה המתוקה והמרוממת ביותר עלי אדמות!
ורמז נפלא יש בדבר: כי תיבת אִשָּׁה עולה בחשבון הגימטריה בדיוק כמניין דְּבַשׁ (שניהם עולים ש"ו - 306) כלומר, תפקיד הבית להיות מלא מתיקות, נועם ורוך כדבש טהור.
אך כאשר חיי הנישואין אינם מתנהלים כדת של תורה, או כאשר הונחו יסודותיהם על גבי רקבון, פריצות וטשטוש הגבולות - כל הבניין עומד בעקמומיות, החוליה אינה במקומה, והבית כולו מתמלא כאב, צעקות וייסורי נפש.
עלינו להתעשת, לשוב אל דרכי התורה והצניעות, להחזיר את החוליה למקומה המדוייק, ולבנות מקדש מעט של קדושה וטהרה שכל ימיו מתיקות ונועם לעד.3
ומשום כך פסק מרן השולחן ערוך, וקדמו רבינו הטור וכל הפוסקים כולם, על פי דברי הגמרא (יבמות סב:) 'כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא תורה, ובלא חומה, ובלא שלום!'.
אך שימו לב לתוספת יסודית. רבי יהושע בן לוי מוסיף בגמרא שם: 'אף בלא חיים'!
ומפני מה החמירו חז"ל כל כך ותלו את כל המעלות הרוחניות, ואפילו את עצם עמלה של תורה ויראת השמים, במציאות האשה?
מפני שהאשה היא הבסיס לכל, היא המיישרת את נפש האדם, משלימה את חסרונו ויוצרת בקרבו כלי קיבול לקבלת התורה והשראת השכינה,4 לפי שכל עוד האיש עומד לבדו - מחשבתו טרודה, כוחותיו מפוזרים, ונפשו שרויה בחוסר שלמות מתמיד.
מעין החכמה
3. בסדרת השיעורים 'זוגיות על פי ההלכה' שזכינו בסיעתא דשמיא למסור בפני מאות משפחות יקרות, הרחבנו רבות ביסוד זה, מעט מן המעט מהדברים שהשמענו הודפסו בקונטרס 'המאור שבבית היהודי' הם כך:
גם אם יהיו לאדם רעים ואוהבים רבים, תלמידים ומכרים אשר נפשם קשורה בנפשו, ונדמה בעיניו שהוא השיג שלמות, הרי לך לדעת, שללא החלק השני של נשמתו והיינו אשת בריתו, הרי הוא נשאר לבדו!!!
הוא ייחשב תמיד בודד, גם כאשר הוא מצוי בין אלפים ורבבות. הרי הוא לבדו, כי גופו חצוי, נפשו חצויה, רוחו חצויה ונשמתו חסרה.
לאור זאת נבין גם את הנאמר בתורה הקדושה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח).
האדם אינו טוב כשהוא לבדו! דהיינו, כל זמן שאינו נשוי הוא אינו טוב, לפי שאינו משיג שלמות. כי שלמות היא תוצאה של התכללות שני חלקים לאחד. כלשון הכתוב: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (שם ה, ב), קרא את שמם אדם רק כאשר שניהם יחד. וכל עוד ששני החלקים לא התחברו להיות אחד, הרי שניהם חסרים, ובעודם חסרים אינם אדם.
כאן המקום לחדד את המסר הבא - גם אדם נשוי, עדיין יכול לחיות לבדו, והיינו שאינו נוהג כלפי אשתו בהתכללות והתאחדות תמידית, ואם כן הוא נקרא 'לא טוב', כיון שעדיין לא הוציא לפועל את הטוב הגנוז שבו, על ידי אהבת אמת לאשתו.
כי כל עוד שאין הוא מוציא לפועל את הכוחות הטמונים בו, את האהבה שאינה תלויה בדבר לאשתו, את עשיית החסד ללא בקשת תמורה, ולא פעם אחת אלא בכל יום ויום, עדיין לא גילה ולא הוציא מהכח אל הפועל את הטוב הפנימי הצפון בקרבו.
כאשר הצלם האלוקי שבקרב האדם מוסתר וכבוש תחת הנפש הבהמית, הוא מוגדר כלא טוב. (וה' יזכנו מהרה, 'להאיר לארץ ולדרים עליה' את כל השיעורים היקרים הללו בס"ד).
מעין החכמה
4. מעשה מופלא ומאלף מסופר על סבא וסבתא, הגאון הצדיק רבי חנניה והצדקת מרת רינה אברג'ל עליהם השלום:
סבתא רינה היתה אשת חיל רבת פעלים ומשכמה ומעלה. בידיה הטהורות שימשה כראשת חברה קדישא לנשים, התנדבה כאחות לחולים וסעדה נדכאים, ובו בזמן עמלה לפרנסת הבית ביושר ובכפיים נקיות כמוכרת פירות וירקות בשוק בבאר שבע.
מתוך מסירות נפש עילאית גידלה שנים־עשר ילדים לתורה וליראת שמים - ביניהם בנה השביעי, עמוד התורה והחסד, מורנו ורבנו הגאון הקדוש רבי יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (שבעת לידתו התבטאה ברוח קודשה: 'הילד הזה יוציא אותי מגיהינום').
בביתה שררה קדושה עילאית, היא נזהרה כחוט השערה מכל חשש איסור, שמרה על פיה ועל ביתה מכל שמץ ואבק של לשון הרע או דיבור סרה על שום יהודי, ומעולם לא עברה עליהם שבת בלא שולחן עמוס אורחים ונצרכים.
אך איננו יודעים חשבונות שמים ול"ע חלתה במחלה קשה. בגבורה עצומה הצליחה להחלים, אולם כעבור שנתיים שבו הייסורים לתקפה, ובגיל חמישים וארבע בלבד השיבה את נשמתה הטהורה ליוצרה, ומנוחתה כבוד במרומי הר הזיתים.
באותם ימים שימש סבא, רבי חנניה זצ"ל, בקודש פנימה אצל רבו המובהק, עטרת ראשנו סידנא בבא סאלי זיע"א.
עם תום ימי ה'שבעה', בעוד עפר הקבר רטוב מדמעות והלבבות שבורים ורצוצים מן האובדן הנורא, עלה סבא אל מעונו של הבבא סאלי לקבלת תנחומים. והנה, אך דרכו רגליו בחדר, פנה אליו הבבא סאלי במבט חודר, ובקול צלול ותקיף שאל:
'נו, התחתנת כבר?!'
סבא נאלם דום והוכה בהלם מוחלט מעצם השאלה - הרי רק זה עתה קם מאבלו על אשת נעוריו הדגולה!
אך הבבא סאלי, שראה למרחוק בעיני קדשו, לא היסס לרגע. הוא פנה מיד אל הבן, רבי יורם זיע"א שעמד שם בסמוך, והטיל עליו את הציווי: 'עליך למצוא מיד זיווג לאביך!'
גם על לבו של רבינו יורם היה הציווי קשה מנשוא - כיצד אפשר לדבר על שידוכין בעוד נפשם שותתת דם על פטירת האם הצדקת?
אולם מול גזירתו של צדיק ביטלו את דעתם לחלוטין, ומתוך כפיפות של אמונה צרופה יצא רבי יורם למלא את השליחות, ובדיוק חצי שנה לאחר השבר הגדול נשא סבא רבי חנניה לאשה שניה את האשה הכשרה מרת שרה ע"ה, וזכה לחיות עמה בטוב ובנעימים עוד חצי יובל שנים של קדושה ויישוב הדעת.
מעשה זה מלמד יסוד עמוק בכח הרוחני של האדם ובהנהגתם של גדולי ישראל:
כי אף שנטייתו הטבעית של האדם בשעת משבר ושכול היא לשקוע בתוך הכאב, להתכנס באבלו ולעצור את שעון החיים. אך תורת ישראל היא תורת חיים.
הבבא סאלי לימד אותנו שדווקא מתוך עומק השבר, התשובה האמיתית לכאב היא להוסיף חיים, לבנות בית מחדש ולא לתת לחושך לשתק את העשייה ואת השליחות עלי אדמות.
ולא עוד, אלא שהצדיק ראה ברוח קדשו שסבא זקוק לעוגן של שמחה וטהרה כדי שיוכל להמשיך בעבודת ה'. הוא לא המתין שהזמן 'ירפא את הפצעים', אלא דרש לפעול מיד כדי להעמיד מחדש את יסודות הבית, ומתוך כך זכה סבא לעוד עשרים וחמש שנות שלווה וברכה.
עוד למדנו מכך שיעור לדורות: הן לסבא והן לרבינו יורם זצ"ל היה הציווי נראה בתחילה כבלתי נתפס מבחינה רגשית ואנושית. אך גדלותם התבטאה בהתבטלות המוחלטת לגזירת הצדיק - ביטול שהוכיח את עצמו ברבות השנים כמקור של ישועה, הצלה ורפואת הנפש.
גודל השעה בשידוכים בהתעלמות מיתת בתואל
הבה שוב נתבונן לעומק פרשתינו...
ראו נא את ההתרחשות הנוראה בבית בתואל, המובילה אותנו אל עומק ההבנה של גודל השעה בשידוכים:
רבקה אמנו מגיעה לסיטואציה קשה ומורכבת עד מאוד:
אביה, יהיה רשע שברשעים, עובד עבודה זרה ואכזר - סוף סוף הוא אבא! ואבא זה אבא, ואמא זו אמא, וכפי שאומרים הבריות: להורים אין גיל, ולהורים אין תחליף.
בתחילה, כאשר אליעזר פורש את דבריו, נאמר: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ). עמדו חז"ל (רש"י שם) על כך שלבן הקדים עצמו לאביו, ואמרו: 'הדיוט קופץ בראש!'. אח חצוף, אבא שלך עומד כאן, מה אתה מתערב ופותח פיך לפניו?!
אך בהמשך הפרשה, כאשר מבקש אליעזר לקום וללכת בבוקר, נאמר: "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר" (שם פסוק נה).
ובתואל להיכן הלך? היכן נעלם בעל הבית?
מפרש רש"י הקדוש על אתר: 'ובתואל היכן היה? היה רוצה לעכב, ובא מלאך והמיתו'.
בא מלאך מן השמים, החליף את הקערות, הניח שם רעל, והמית את בתואל על מקומו כדי שלא יעכב את השידוך הקדוש של יצחק ורבקה!
וכאן נשאלת שאלה פשוטה:
מה מתרחש לאדם הרואה לפתע את אביו מוטל לפניו ללא רוח חיים!?
לפני עשר דקות בלבד האיש דיבר, ניהל את המשא ומתן, ופתאום הוא מת, והתורה הקדושה מתעלמת לחלוטין ממיתתו של בתואל!
הגופה מוטלת שם בבית, אפילו לא מתאמצים לומר עליו 'כפרת עוונות', לא דואגים כעת לכבוד המת, לא נשמע שום בכי ושום הספד, הם ממשיכים להתנהל כרגיל, ופונים מיד אל העניין הבא: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ!" (שם פסוק נז).
נשואי האשה רק מדעתה - לא להיכנס לחיים כסוג ב'
קוראים לרבקה ושואלים אותה בעין בוחנת: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?" (בראשית כד, נח).
ומכאן גזרו רבותינו בגמרא (קידושין מא.) אין משיאין את האשה אלא מדעתה ומרצונה החופשי!
ואם התורה מלמדת שרצונה של האשה הוא תנאי בל יעבור, ילמד מכאן האדם הדרכה עצומה לכל חייו: אל תלחץ, אל תשכנע, ואל תתחנן על נפשך!
לעולם אל תיכנס לקשר של נישואין בבחינת סוג ב'.
זוהי תפיסת עולם שורשית שחייבת להיקבע בנפש: אם אתה בחור ירא שמים בתכלית, עובד את ה' באמת, שוקד על התורה, מקיים מצוות ודבק בדרכי ה' - אינך שווה פחות משום אדם בעולם, ואין לך שום עניין להתרפס ולהשפיל עצמך לפני מי שאינה חפצה בך בלב שלם!
לא נגמרו בנות ישראל הכשרות והצנועות. וכבר העולם אומר שיש בעולם כפליים נשים מאנשים, ועבור כל הצעה יש עוד הצעות מעולות, טובות ומתאימות פי כמה, תן להשגחה העליונה להוביל אותך אל זו שנועדה לך באמת מראשית הבריאה.
פריצת גדרות - שורש החורבן בשלום בית
כאן מגלה לנו עטרת ראשנו, רבנו יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, את שורש השורשים של כל הצרות והמדנים: היכן מונחת הטעות הגדולה ביותר של הדור, כאשר אדם פורץ גדר בעריות, אינו ממתין לשעתו האמיתית יסוד החורבן מתחיל עוד לפני החופה והקידושין!
מן המעשים הללו, מן הקלות ראש ומן הנגיעות האסורות, נבראים מזיקים קשים ונוראים, הנכנסים עמוק בתוך נפשו של האדם, ומחבלים בכל חלקה טובה: הם שופכים את שלום הבית לחורבן ולמחלוקת בלתי פוסקת, הם מדרדרים את הבית לעניות מרודה ולחוסר ברכה, וממלאים את המשפחה בשנאה, בקנאה, ובמחלות קשות ומרות!
לעומת זאת, מי ששמר היטב באופן הראוי - הגישה שלו שונה לחלוטין, וכל מהלך חייו מלווה בטהרה, בשלווה ובנועם עליון.
ראייתה הרוחנית של רחל בתו של כלבא שבוע
דוגמה חיה ומופלאה לכח הבחירה הפנימית ולכלל ש'אין משיאין את האשה אלא מדעתה' מצינו בגמרא (נדרים נ. כתובות סב:) במעשה של רבי עקיבא:
עומדת בחורה צעירה, רחל הצדקת, בת יחידה ללא אחים וללא אחיות.
אביה אינו סתם אדם עשיר, אלא האדם העשיר ביותר בתבל ובעם ישראל כולו - כלבא שבוע!
הונו לא היה תלוי רק בנכסים או בנדל"ן, אלא בכסף מזומן, וכפי שהעידו חז"ל (גיטין נו.) שממונו היה בשיעור כדי לזון לכלכל ולפרנס את כלל עם ישראל כולו במשך עשרים ואחד שנים רצופות!
כל גדולי עולם ועסקני הדור חיזרו על פתחו: תלמידי חכמים, דיינים וראשי ישיבות.
כולם, הציעו עבור בתו היחידה את הבחורים המובחרים והמפוארים ביותר שישנם בכל הדור כולו, והיא - שוללת את כולם כמנגינה קבועה: 'לא, לא, לא!'.
הצעות מעניינות ומפוארות נשללות על הסף, היא אינה מוכנה אפילו להיפגש, אינה מוכנה להביט או לשוחח, היא שומעת מן הצד ופוסקת: 'זה לא זה!'.
והנה ביום בהיר אחד, כשהיא מהלכת בין עסקיו ונכסיו של אביה, רואה עינה רועה צאן פשוט ושתקן - עקיבא.
היא מחליפה עמו כמה מילים בלבד - כמובן שבקדושה יתרה, בצניעות גמורה, בשמירת נגיעה ובחרדת קודש.
הביטה בו ושאלה: 'אמור נא לי, אם אנו מתחתנים - האם אתה מתחייב לי שאתה הולך ללמוד תורה?'.
השיב לה עקיבא בפשטות של רועים: 'אין לי שום מניעה, אלא שאינני יודע אפילו קרוא וכתוב!'.
והיא ענתה לו מיד בבהירות: 'לך ולמד קרוא וכתוב! אינך יודע אל"ף בי"ת? תלמד את האותיות אל"ף בי"ת!'
וחזרה ותבעה את הבסיס האמיתי: 'אך האם אתה מתחייב שתמסור את נפשך על התורה בכל כוחך?'.
ענה לה: 'הן, אני מתחייב!'. אמרה לו: 'אם כן, סגרנו!'
באה רחל לביתה שמחה ומאושרת כולה, ואומרת: 'אבא, מצאתי חתן'!
אביה ואמה רק שמעו את שמו של רועה הצאן הפשוט - באותו רגע אביה נפל ארצה מתעלף!
כאשר שבה רוחו אליו, זעק מנהמת לבו: 'רחל בתי, אותו את רוצה לקחת?! וכי אזלו כל הבחורים ה'מיוחדים' שבעולם!? הצענו לך את בחירי עולם הישיבות, גאונים מופלגים, חכמים, נבונים ופיקחים - ואת כולם לא חפצת, אלא בשביל רועה צאן שאינו יודע קרוא וכתוב?!'
אלא שרחל הצדקת ראתה בתביעת עין טהורה את מה שאיש לא ראה:
היא לא חפצה בתארים חיצוניים, לא ברעש של גאוה ולא בכבוד מדומה, היא ראתה איש 'צנוע ומעלי' - בחור עם נפש צנועה, מסורה, ישרה ובעל מידות, המוכן למסור את כל חייו על התורה הקדושה.
ומאותה החלטה פנימית, נקיה מכל פניות זרות ומכל תאוה של יצר, צמח עמוד התורה של עם ישראל כולו - רבי עקיבא 'מאריה דתלמודא של תורה שבעל פה', שכל תורתנו הקדושה עד ביאת גואל עומדת על מסירות נפשו ומכח מסירות נפשה!
מול כל המחסומים נגד אשה אחת שאינה טועה
שימו לב היטב: למפרע נתברר בעליל כי רחל הצדקת לא טעתה אפילו בגרם אחד!
הרי כל הנתונים השכליים החיצוניים כולם זעקו נגד אותו שידוך:
ראשית, פער הגילאים - היא נערה צעירה לימים, והוא גבר כבן ארבעים שנה.
שנית, פער היחוס - היא באה ממשפחה מיוחסת ומפוארת ביותר בעם ישראל, והוא בן גרים, אביו יוסף הגר.
שלישית, פער ההשכלה - היא מלומדת ובקיאה בהוויות העולם, והוא רועה צאן פשוט שאינו יודע אפילו אות אחת מן האל"ף בי"ת!
וכאן הגמרא (כתובות סב:) שואלת שאלה עצומה: 'מה חזיתיה רחל ברבי עקיבא?!' - מה ראתה אותה צדקת ברועה צאן בור ועם הארץ, ששום עין אנושית אחרת לא ראתה בו?!
ויתרה מכך:
כאשר שמע אביה, כלבא שבוע, על החלטתה, הציב בפניה ברירה אכזרית: 'אם את מעיזה לקחת את הפועל הזה - נגמר הקשר בינינו לעולמי עולמים! מהיום אין לך דריסת רגל בביתי, ואת מושלכת לישון על ספסל ברחוב'.
וביותר עומק: קל היה לאביה להשלים עם המחשבה שלא ישאר איש לומר עליו קדיש, ושלא יהיה יורש לכל מיליארדי המזומנים שלו, וכל עמל חייו ירד לטמיון - ובלבד שלא יראה את הפועל הבור הזה בתור חתנו!
ועל כן, נדר נדר והדיר אותה מכל נכסיו בשבועה חמורה, ולא בא לחופתה, ואף אמה לא באה.
אך הזוג הקדוש, העמידו חופה צנועה ברבנות עם מנין אנשים בלבד, ותוך רגע אחד, רחל ירדה ממרום פסגות העושר אל תחתית העוני והמחסור!
עשרים וארבע שנים רצופות - כמעט חצי יובל שנים, תקופת חיים שלמה - עמדה בניסיון קורע זה!
בלי משפחה, בלי משענת, כשהיא מתמודדת על פת לחם יבשה ומלקטת תבן מבין שערותיה.
והאם ראתה עצמה מסכנה? בשום פנים ואופן לא!
היא לא הרגישה מסכנה אפילו שבריר שניה, ולא הניחה לשום בריה בעולם לרחם עליה!
היא הייתה אומרת בראש מורם: 'וכי אני מסכנה?! הלא מי שאינו צועד בדרך האמת והקדושה - הוא המסכן! אני האדם המאושר עלי אדמות, שהרי בעלי אהובי היקר והטהור עוסק יומם ולילה בתורה הקדושה וממית עצמו באוהלה!'
רבי עקיבא - מרועה צאן למדרגה שלמעלה ממשה רבנו
וכעבור עשרים וארבע שנים, אותו רועה צאן שלא ידע קרוא וכתוב טיפס ונתעלה במדרגות התורה עד שנעשה גדול הדור - עמוד התורה של עם ישראל לדורותיו!
הוא העפיל לפסגות שאף תלמיד חכם לא דרך בהן מבריאת שמים וארץ:
הרי מי לנו גדול ממשה רבנו, אדון הנביאים, שלמד תורה ישירות מפי הגבורה, ולמד בחברותא עם הקדוש ברוך הוא בהר סיני, והתורה כולה נקראת על שמו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב).
והנה כאן, בא רבי עקיבא, שאין לו שום זכות אבות, אביו אינו אדמו"ר וסבו אינו ראש ישיבה מפורסם, אלא בן גרים פשוט - וזכה להשיג סתרי תורה וכתרי אותיות שמשה רבנו עצמו לא נתגלו לו, עד שנאמר בגמרא (מנחות כט:) שמשה ראהו במראה הנבואה ולא היה מבין מה שהם אומרים!
כל זה בא מכח הפסוק באיוב: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָה יֹצִא אוֹר" (איוב כח, יא) - הבכי, הדמעות והשתפכות הנפש שבכה רבי עקיבא על כל תג ועל כל הלכה, הם שפתחו לו את כל תעלומות התורה והוציאו אור עצום לעולם!
וכאשר שב רבי עקיבא לעירו, מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידים קדושים, שכולם מאורי עולם, כל הארץ רעשה להקביל את פניו של רבן של כל בני הגולה.
בתוך ההמון מגיע גם כלבא שבוע בעצמו, הוא אינו מזהה את חתנו לשעבר, אך רואה לפניו את שר התורה וניגש לבקש ממנו ברכה והכרעה בהלכה ושאלו: 'רבנו, שאלה קשה בדיני נדרים מציקה לי, לפני עשרים וארבע שנה טעיתי טעות מרה, כעסתי על בתי שרצתה להינשא לפועל בור, ונדרתי שבועה חמורה להדירה מכל נכסיי...'.
הביט בו רבי עקיבא ושאל: 'אמור לי, אילו היית יודע באותה שעה שאותו חתן ידע יום אחד ללמוד תורה וייעשה תלמיד חכם - האם גם היית נודר?'.
תפס כלבא שבוע את ראשו ואמר: 'תאמין לי, כבוד הרב, אילו ידעתי שהוא מסוגל לקרוא אפילו פרק אחד במשנה או אותיות האל"ף בי"ת, לא הייתי נודר לעולם!'
אמר לו רבי עקיבא: 'כלבא, אני הוא אותו החתן!'
התמוטט חמיו על רגליו, נפל על פניו ונתן לו מחצית מכל ממונו.
כאן, התברר למפרע שאותה צעירה - רחל הצדקת כבר ראתה מתחילה אל כל מרחקי הנצח.
טביעת עין - מתנה משמים למי ששומר על קדושתו
בזה מונח סוד הסודות: מאין זכתה רחל לראות את מה שנעלם מכל חכמי הדור?
התשובה היא: זכות טביעת העין שהיא מתנה אלוקית מיוחדת מן השמים הניתנת לאדם השומר על טהרתו:
כאשר איש או אשה שומרים על קדושתם באמת, שומרים על גדרי הצניעות בכל תוקף ואינם מוכנים להתפשר על טהרת מחשבתם ועיניהם כמלוא נימא - הקדוש ברוך הוא גומל להם חסד גם בעין טהורה.
כאשר מגיע רגע האמת של בחירת השידוך, מסלק הבורא את כל הערפל מעל עיניהם. הם מבחינים בשבריר שניה את פנימיות הנפש מולם, בעוד שאר בני האדם רואים רק מעטפת של שקר ויופי חולף.
גם אם כל העולם יעמוד ויצעק: 'לא, לא יצלח הדבר!', והם יאמרו בעוז: 'כן, זהו הבית הנאמן!'. כאשר חולפות עשרים שנה וכל העולם עומד ומשתאה ורואה שכל ה'כן' שלה היה מבוסס על סלע איתן, רואים בחוש שמתוך אותה תביעת עין של קדושה צמחו דורות של גדולי עולם המאירים את כל בית ישראל.
כי הכלל הוא, ככל שהאדם שמור יותר, קדוש יותר ונקי יותר מכל נגיעה זרה, כך מסייעים לו ופותחים לו פתחים רחבים ממרומים.
ילדים בריאים שזכו לגדול בבתים בריאים, רוכשים מילדותם את השיעור המהותי והעמוק ביותר בחיים: כיצד להכיל את עצמם, ומתוך כך, מתפתח בהם כח נדיר להכיל את כל סביבתם, להבין את הזולת ולא להישבר מכל רוח מצויה, לכן קל להם להצליח בחיים ובנישואין.
אמנם אף שייתכן מאוד שיעברו בדרכם קשיים, טלטלות ומסעות לא פשוטים, עם זאת אינם נבהלים משום קושי שבעולם, בכל פעם שעומד מולם ניסיון, הם אומרים ברוגע ובביטחון: 'לא נורא, נתמודד עם הניסיון הזה, ונתמודד עם הבא אחריו!'.
גם אם חולפות עשרים או עשרים וחמש שנים, אותם נערים שהתמודדו בעמל ובעבודה עצמית - יושבים בשורה הראשונה של מאורי וגדולי ישראל!
ואילו אותם בעלי כישרונות מבריקים וגאונים מפונקים, שמעולם לא התמודדו עם קושי, לא עמלו על מידותיהם והכל בא להם בקלות - רואים אותם כעבור שנים כשהם שבורים, זרוקים בקצוות וחסרי אונים...
ואל ישאל השואל: כיצד התהפכו היוצרות?
מפני שלא נהפך כאן דבר! זוהי דרכה של תורה וזהו דרכו של עולם, שהרי ההכלה העצמית, כבישת המידות ועבודת הנפש - רק הן הפירות של בית בריא, שהרגילו עצמם לעבודה פנימית מתמדת.
קדושתה של רבקה בתוך ים של רשע
הביטו במעשיה הנוראים של רבקה אמנו:
נערה רכה (אשר לפי דברי חז"ל (סדר עולם רבה - פרק א) בת שלוש שנים היתה), רואה את גופתו של אביה מוטלת לנגד עיניה. לכאורה, על פי כל היגיון אנושי, היה מקום לומר: 'נמתין נא מעט, נעבור לפחות את ימי השבעה, את השלושים, את שנת האבל לכבודו של אבא...'.
שום דבר!
מתוך קדושה וצדקות היא מנחה את דרכה, ושום שיקול של בשר ודם אינו עומד במחיצתן. גם כאשר שואלים אותה: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?" (בראשית כד, נח), היא משיבה באומץ: "וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ!" (שם). ופירש רש"י הקדוש במילים חוצבות להבות: 'אלך מעצמי, ואף אם אינכם רוצים'.
היא אינה שואלת איש, ואינה נרתעת משום מכשול!
ויתרה מכך, היא חיה בתוך מקום רשע פרוץ ומקולקל מאין כמותו, מעשיהם מכוערים ונתעבים, ומתוך אותו לוע של טומאה, יצאה שושנה קדושה, שמורה בתכלית, שידעה היטב את גודל הסכנה בארצה, מתוך דעה צלולה וטהורה.
וכאשר היא יוצאת לדרכה, נאמר: "וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (שם פסוק ס). אף על פי שהיה בה חיסרון חיצוני - שבאה מבית של רשע, בעוד יצחק בא ממקור הקדושה והעקידה - הרי היא בעצמה הייתה צדקת גמורה, בעלת מידות תרומיות ודעת תורה צרופה, וזהו מה שהכריע את הכף לחיי עולם.
וכפי שמרבקה אמנו יצא יעקב איש תם יושב אוהלים, ממנה נבנו כל שבטי י-ה וכל בית ישראל לדורותיהם. כך הורים כשרים המשקיעים את כל לבם, רוחם ונפשם בחינוך הילדים, אף אם עמלים הם בפרך, אף אם חסרים שעות שינה בלילות ומתייגעים עד כלות כוחותם, בסופו של דבר מתקיים בהם המקרא: "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה) כאשר מגיע פרק השידוכין של הילדים, מסיר הבורא את כל המכשולים, ומעמיד מתוכם גדולי ומאורי עולם!
מעין החכמה
5. סיפר אבא מארי (הובא בספרו בצור ירום, ליקוטי אמרים - חלק יא עמוד 167) מעשה שהיה בראש ישיבה אחד, שטרח ועמד בתור לקבלת קהל במשך כשעה תמימה. כשהגיע תורו ונכנס, פנה בחרדה ושאל: 'האם כבודו מקפיד עלי?'
הבטתי בו והשבתי בפשטות: 'לא, אינני מקפיד עליך כלל'.
אך הוא לא נרגע והוסיף להפציר: 'אולי בכל זאת יש בלבך קפידא עלי?'
אמרתי לו: 'אני חוזר ואומר - אינני מקפיד עליך. אך אמור לי, מדוע שאקפיד עליך מלכתחילה?'
פתח האיש וגולל את כאבו: 'בנותיי כבר עברו את גיל השלושים. הן בנות מוכשרות, טובות ויראות שמים, ואף על פי כן אינן מצליחות למצוא את זיווגן. הלכתי לשאול בעצתו של גדול בישראל, והוא הרהר בדבר ואמר לי: 'נראה שיש עליך קפידא של תלמיד חכם שמעכבת את הבית. חפש היטב, פייס אותו והסר את ההקפדה - ובנותיך ייוושעו'.
כששמעתי זאת נזכרתי במעשה שאירע בינינו: לפני כעשר שנים הלווית לי סכום עתק של מאה אלף דולר, ועד היום הזה טרם השבתי לך מאומה. משום כך חשבתי שכבודו מקפיד עלי'.
הבטתי בו ואמרתי לו נחרצות: 'דע לך, אני אישית אינני מקפיד עליך ואינני שומר לך טינה, אבל הקדוש ברוך הוא בעצמו מקפיד עליך! שהרי אמרו חז"ל: "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהילים לז, כא). התורה קוראת לאדם כזה רשע, וכיצד תרצה שלא תהיה עליך קפידא משמים?!'
כששמע זאת, החל לבכות ולהתחנן שאמחל לו על החוב בלב שלם כדי שבנותיו תוכלנה להינשא, והוסיף בטענה: 'אם הרב ימחל לי כאן למטה - גם בית דין של מעלה ימחל לי למעלה'.
ואכן, הבנות התארסו ונישאו בסימן טוב ובמזל טוב, אך הוא - עד היום הזה לא טרח להשיב אפילו פרוטה אחת מן החוב.
כאן בעולם הזה, הכל 'הסתדר' לו לכאורה. הוא המשיך במעמדו כראש ישיבה וזכה להשיא את בנותיו. אך בעולם האמת, כאשר תעלה נשמתו לאחר מאה ועשרים, ממתינה לו תביעה נוקבת שאין ממנה מנוס.
שם לא מביטים על תארים חיצוניים ועל פלפולים. יודיעו לו בבית דין של מעלה כי שערי גן עדן נעולים בפניו עד לפירעון מלא, ועליו לשוב לעולם השפל בגלגול של סוס כדי לשלם את חובו בעמל ובפרך.
ובגלל שיש בשמים מידת הרחמים, יאפשרו לו עוד 'לבחור' באיזה סוס ירצה להתגלגל - האם בסוס פוני, בסוס משטרה, או בסוס משא של איזה כפרי ערירי...
הוא יעמוד שם משתומם ויזעק: 'הרי תלמיד חכם אני, ראש ישיבה שלימד תורה לרבים, מדוע יגזר עלי עונש כה משפיל?!'
אך הדין דין אמת: מי שגזל ממונו של חברו והתחמק מלשלם, יאלץ לשאת במשא כבד ולספוג הצלפות שוט בעולם הזה, עד שיתמרק ויתוקן עוונו עד תום.
על זה בדיוק הזהיר דוד המלך ע"ה: "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (שם לב, ט). 'תהיו' נאמר בלשון עתיד - אל תעשו מעשים נלוזים שבעקבותיהם תהיו בעתיד סוסים ממש!
מעשה זה מעמיד יסוד מרעיד לב בענייני ממונות ובין אדם לחברו:
ישנם אנשים שחייבים סכומי עתק, וכשרואים שאין בידם לשלם, פונים לערכאות, מגיעים לפשיטות רגל או עושים 'הסדרי חוב' ומחיקות על חשבון המלווים.
צריך לדעת בבירור, כל ההסדרים המשפטיים הללו שווים כקליפת השום בבית דין של מעלה! אדם יאלץ לשוב בגלגולים שוב ושוב עד שיפרע את חובו עד השקל האחרון.
מי שרובץ עליו חוב אינו יכול להמשיך בחיי מותרות. עליו להצטמצם למינימום ההכרחי, לאכול לחם צר ולשתות מים, לעבוד יומם וליל בכל מלאכה שימצא, ואם צריך - למכור את קורת גגו ואת חפציו היקרים, ובלבד שלא ירד לקברו כשהוא גזלן של ממון הזולת.
ולא עוד, גם תורתו, תפילותיו ומצוותיו של האדם אינן יכולות לכפר על ממון שאינו שלו. רק מי שמתאמץ, נושא ונותן באמונה ומשיב את כל חובותיו עוד בהיותו בעולם הזה, יזכה לעלות בטהרה, ללא משאות זרים וללא כבלי גזל, ולהיכנס בכבוד הראוי אל היכלו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
שלום בית אמיתי בכח ראיית צרכי הילד ולא את צרכי עצמך
אם נעתיק יסודות קדושים אלו אל תוך סדר יומנו המעשי, עלינו ללמוד ולהפנים: כמה מוכרח לבנות קשר בריא, חם, עמוק ונכון עם הילדים, ולטפח קשר של אהבה נאמנת, שלום וכבוד עם האשה היקרה!
כיצד מעמידים בית בריא שאין בו אפילו ויכוח אחד ומריבה אחת בבית?!
לא בערב שבת מתוך לחץ ההכנות, ולא ביום ראשון של חול, שבעה ימים בשבוע חייבים הנחת והשלווה לשכון בתוך הכתלים, לא משנה מה מתרחש בחוץ!
לזה, כל מי שנאחז בהדרכות הללו מגלה נתיבות חיים אמיתיים: לעולם אין מתפשרים על טהרת הקודש וקדושת החינוך. גם כאשר מתעוררים קשיים או ביקורת על מערכות החינוך - אסור לפרוק את הכעס על הילדים!
עלינו להתבונן היטב, להכיל את הילד הרך, ולחפש היטב: מהו הצורך האמיתי של הילד?
לא מהו הצורך והכבוד שלך בו, אלא מה חסר לנפשו שלו!
לכל נשמה בעולם נתן הבורא מקום, כבוד, תואר וצרכים ייחודיים משלה, הילד אינו 'אסופי' שנאסף מן השוק או מן המדבר, ואי אפשר להשליך את רגשותיו ונפשו כלאחר יד!
כמה דברים אלו חוזרים בדורנו אצל בני אדם:
הורים שאין להם סדר עדיפויות של תורה, השקועים רק באינטרסים, בנוחות ובקריירה אישית, מזניחים את נפש ילדיהם, משתיקים את נקיפות המצפון בכל מיני תחליפים ומתנות, וגישתם מעוותת מראשיתה - וסופם שבבוא הימים הדבר מתנפץ בפניהם באכזבה ובכאב.
אחריות ההורים לנהוג בהנהגת תורה ודעת
הנביא ירמיהו הכריז בדבר ה': "קְחוּ לְבָנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנֽוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת, וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ" (ירמיה כט, ו).
פסוק זה מטיל חובה ומצוה מפורשת על ההורים: לא להמתין לחשבונות סרק של תארים וקריירות, אלא לפעול בכל תוקף להשיא את הבנים ואת הבנות סמוך לפרקן, בקדושה, בצניעות ובטהרה, מתוך הכרת תפקידו האמיתי של הבית היהודי, ולהעמיד דורות ישרים ומבורכים המאירים כשתילי זיתים סביב לשולחן.
עלינו להודות על האמת בכאב: יש בזה למעשה חלק נכבד ביותר מאשמתם של ההורים, שאינם מחנכים את בניהם ובנותיהם מתוך תבונה ודעת.
יש הסוברים בטעות שחינוך הנעשה בשיטות האלימות של הדורות הקודמים יועיל: 'או שתשמע בקולי או שתענש!'. אך עלינו לדעת ברור, כי אין זה חינוך כלל ועיקר! אפילו באילוף בעלי חיים כבר אין נוהגים באכזריות שכזו, וקל וחומר בנפשות רכות של בנים ובנות בישראל.
חינוך אמיתי נבנה כאשר הבית כולו מתנהל כדת משה וישראל. כאשר שוררת בבית תמימות דעים וקו אחד ברור של תורה, ויש לבית רב מובהק, תלמיד חכם ומורה דרך מוסמך, שכל הנהגת הבית נשמעת להוראותיו ולאור פסקיו, מתוך בסיס זה ניגשים אל סוגיית השידוכים, ובכך נמנעים מלהגיע לאותם מבואות סתומים ומריבות קשות.
מעין החכמה
6. דוד המלך ע"ה אומר בתהילים: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהילים קכח, ג). רבים עמדו על שאלת הדימוי: מדוע דימה דוד המלך דווקא את האשה לגפן, ואילו את הבנים דימה לשתילי זיתים?
ביאר בכך ראש הישיבה, הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל, יסוד מאלף ופוקח עינים בבניין הבית והחינוך:
האשה נמשלה לגפן. כי הגפן היא פרי המעניק מתיקות והנאה בקלות ובמהירות: ניתן לאכול את הענבים מיד עם קטיפתם, אפשר ליהנות מהם גם כשהם מצטמקים ומתייבשים, ואם חפץ האדם במיץ ענבים - די בסחיטה קלה ופשוטה ביד כדי ליהנות מטעמם המשובח.
כך היא האשה הכשרה שהאדם נושא: היא כבר גדלה והתחנכה בבית הוריה, אישיותה עוצבה ומדותיה מוכנות, וברגע שנכנסת תחת החופה ניתן לרוות ממנה נחת ושמחה בנקל, כפרי הגפן הבשל והמתוק.
לעומת זאת, הבנים, נמשלו לשתילי זיתים. הזית, כאשר הוא נקטף מן העץ, הוא מר ואינו ראוי כלל למאכל. אם תנסה לאוכלו כמות שהוא - תחוש מרירות צורבת. כדי להפוך את הזית למאכל ערב, נדרש תהליך ארוך: יש לכתוש, לחרוץ, לשטוף שוב ושוב, ולהמתין ימים ושבועות ארוכים עד שתיכבש מרירותו וייטב טעמו. יתרה מזו, אם חפצים להפיק ממנו שמן זך וטהור, אין די בסחיטה קלה ביד, נדרשת כתישה בבית הבד, טחינה בריחיים ועבודה מאומצת ומייגעת.
לזה דומים הילדים: הם אינם נולדים כענבים מוכנים, אלא כזיתים גולמיים. טבעם הבוסרי כולל בתוכו חוסר בשלות, מידות שאינן מתוקנות והרגלים הדורשים ריסון. חינוך הילדים איננו קורה מעצמו ברגע אחד, אלא תובע עמל וסבלנות של ברזל על ידי תהליך ממושך של כבישה, הכוונה ותיקון המרירות - עד שיוציאו מתוכם שמן זית זך להאיר את העולם.
למדים אנו מכך כמה תובנות מכריעות להורים ולמחנכים:
סבלנות - אין להיבהל או להתייאש כאשר מתגלים אצל הילד חסרונות, עקשנות או מידות מרות. זהו טבעו של הזית בראשית גידולו. הציפייה שהילד יהיה 'ענב מתוק' מהרגע הראשון היא טעות חינוכית מיסודה, על ההורה והמחנך לדעת שפירות החינוך דורשים זמן, שהייה והשקעה עקבית.
חובת התוכחה וההדרכה - הזית לעולם לא יהפוך למאכל ראוי מעצמו כאשר יעזבו אותו לנפשו, מרירותו רק תגבר. כך גם בנפש הילד: אם ההורה לא יוכיח בעדינות, לא יעמיד גבולות ולא יתקן מעשים מקולקלים, יפרש זאת הילד כהסכמה וכמתן היתר מפורש להמשיך בדרכו הרעה.
כתישה המביאה לאור - בכח ההשקעה והמאמץ בחינוך הדומים לכתישת הזית בבית הבד - הם העמל בחינוך, ואף שהוא מורכב ומפרך, אך בסופו של תהליך, מתוך אותה עבודה מדוייקת של "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו), יוצא השמן הזך ביותר המעמיד דור ישרים מבורך.
גדרי הגיל ההלכתי והנכון לשידוכים
שנינו במשנה במסכת אבות (פ"ה מכ"א): 'בן שמונה עשרה לחופה!'.
הפוסקים דנים רבות בגדרי הגיל הראוי לנישואין, שהרי בגמרא (קידושין כט:) נאמרו דברים חריפים ביותר כלפי מי שעבר את גיל עשרים וטרם נשא אשה: 'עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע לעשרים ולא נשא - אומר תיפח עצמותיו!'.
וביארו רבים מרבותינו הפוסקים, שכל עוד האדם שרוי בתוך שנת העשרים לחייו, כלומר קודם שמלאו לו עשרים ואחת שנה תמימות, אינו בכלל אותה קללה ונזיפה.
על כן הזמן המובחר והראוי ביותר לגשת לעניין השידוכין הוא בסביבות גיל תשע עשרה, תשע עשרה ומחצה, לקראת שנת העשרים, וכך נהגו למעשה צדיקים ותלמידי חכמים בכל הדורות.
וכדי שבחור יהיה ערוך ומוכן להקים בית בגיל זה, הכל תלוי באווירה וברוח שנבנתה בבית הוריו: איזה קשר נרקם בין ההורים לילדים? מהו טיב השיחות המדוברות בין הכתלים? מהי רמת הקדושה, הטהרה והצניעות, ועד כמה שולטת בבית יראת שמים ודעת תורה צרופה?
לצערנו, כיום ישנן ישיבות רבות המתנגדות לנישואין בגיל צעיר.
ואמנם אפשר ללמד עליהן זכות - שרואות הן לעיתים בחורים ילדותיים, קטנוניים וחסרי ישוב הדעת הנמשכים אחר הבלי העולם, אך הניסיון מוכיח שמי שגדל בבית בריא, חם ואוהב, ובעל גבולות ברורים של תורה ויראת שמים - מגיע לגיל תשע עשרה כשהוא בשל, בנוי ומיושב בדעתו לחלוטין, והדברים פשוטים ומוכחים במציאות זמנינו.
משום כך חובה וראוי לאדם להקדים ולמצוא שידוך הגון לבניו ולבנותיו, ולא להמתין ולדחות את הדבר עד שיזקינו ויתבגרו יתר על המידה!
גדולי הדורות האריכו לבאר את גודל הטעות הרוחנית, העיוורון והסכנה הנוראה הקיימת בדחיית הנישואין, ובפרט בדורנו הפרוץ.
מעין החכמה
7. בענין זה היה אבא מארי זיע"א, מרבה להטיף תוכחת מוסר נוקבת על עיכוב זמן החתונה, כפי שכתב בספרו 'בשיר ירום (כרך א - עמוד שסד), וז"ל:
אנשים פשוטים כמונו צריכים להיזהר לא ללכת נגד ה'. גם אם יש לאדם הרבה שכל, אסור לו להתחכם! אם ה' ציווה להתחתן, צריך להתחתן, ולא לדחות את הנישואין משיקולים שונים.
ישנם ראשי ישיבות, שמונעים מהבחורים להתחתן בגיל צעיר. בחור בא לראש הישיבה כשהוא כבר בן עשרים ושתיים, ומבקש להתחתן. אומר לו ראש הישיבה: 'חכה, אצלנו מתחתנים בגיל פנסיה... והוא עוד מאיים עליו, 'אם תתחתן, אני לא אהיה מסדר הקידושין'.
לא צריך! אל תהיה מסדר קידושין!
אלו מנהיגים עיוורים, או שהם רואים אך העיניים שלהם עברו מקום והם רואים מהעורף... ראש ישיבה ראוי, צריך להתנהג בדיוק להפך!
אם בחור מעז לרצות להתחתן מוקדם, צריך ראש הישיבה לקחת אותו על הכתפיים, ולרקוד איתו שעה שלמה, בבית מדרש. מה קרה? השתגע הראש ישיבה? לא! הוא רוקד משמחה שהבחור הזה רוצה לשמור על קדושתו ולהתחתן.
כל ראש ישיבה צריך להכריז בישיבה: 'בחור שלא רוצה להתחתן בגיל שמונה עשרה, אין לו מה לחפש בישיבה!'
זו טובתו האמיתית של כל צעיר, ומי שמונע את הטובה הזו ממנו, זו מידת אכזריות!
יהודי שיש לו בנים שהגיעו לפרקם, צריך לדאוג להם לכלה טובה, ולדחוף אותם להתחתן. מה יעשה? ירמוז להם, 'עד מתי תשב? תקום תתחתן, תקים בית טוב, אני אעזור לך כמה שאוכל'.
אם הבן אומר: 'אבא אני עדיין צעיר, אני רק בן עשרים וארבע! הנה, החבר שלי, שבוע שעבר הייתי בחתונה שלו הוא בן ארבעים ואחת, בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה מכ"א)... ממש "אם לבינה תקרא"... (משלי ב, ג). תאמר לו, למה? בגיל שלו כבר יהיו לך הרבה ילדים, בעזרת ה'. למה לחכות עד הגיל הזה?'
צריך האב להוסיף קצת בדיחותא, ולומר: 'קח לך אשה טובה וחכמה, היגיינית, נקיה, ממש הכל סטרילי ומבריק... תראה איזו כלה הבאתי לך, איפה תמצא כמוה? ממש כמו אסתר המלכה, נעשה אירוסין, עוד חודשיים חתונה, ועוד שנה בעזרת השם, ברית. הכל יהיה בסדר, זו תוכנית עבודה טובה'...
זה נקרא אדם חכם, שמשיא את ילדיו סמוך לפרקם.
חובתינו לדעת, הורים הניגשים אל ביתם ואל חינוך צאצאיהם מתוך דעת תורה צרופה, מתוך ענווה, ראיית צרכי הילד והתמסרות לקדושה ולטהרה, עושים נחת רוח עצומה לאבינו שבשמים, וזוכים לראות בנים ובני בנים מאירים כשתילי זיתים, המביאים שלום ברכה ואור לכלל ישראל עדי עד!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. השומר על עיניו ומחשבתו זוכה ל'טביעת עין' מן השמים, להביט מעבר לחסרונות גשמיים ולראות עדינות נפש, יראת שמים ומידות טובות.
ב. בשידוכים אין מקום לנימוסים מזוייפים או לטיוח המציאות - בודקים את המידות, את שורש המשפחה ואת טהרת הנפש ללא פשרות. העמד עצמך במקום השואל - האם היית מסכים להצעה זו עבור בתך שלך?
ג. בשאלת שידוכים, חובה גמורה מן התורה לפתוח הכל ולהציג מומים, קשיים נפשיים או פגמי מידות ביושר ובדיוק, מדין 'לא תעמוד על דם רעך', ואין בזה שמץ לשון הרע. בכל ספק הלכתי בנושא זה, חובה להיוועץ במורה הוראה מובהק הבקי בחושן משפט.
ד. אין משיאין אשה אלא מדעתה - אם צד אחד משיב בשלילה, אין ללחוץ, להפעיל מכבשים, מניפולציות או תחנונים. נישואין שנכפו מתוך לחץ סופם להביא מרירות וייסורים.
ה. בן תורה וירא שמים אינו צריך להתרפס בפני מי שאינה חפצה בו בלב שלם. יש לפעול מתוך ביטחון בהשגחה העליונה שתוביל אל הזיווג האמיתי שנקבע מששת ימי בראשית.
ו. אין לבנות בית מתוך מחלוקת עזה עם ההורים. נישואין כנגד התנגדות נחרצת של המשפחה גובים מחיר כבד של צלקות וקרע לשנים ארוכות, עדיף לשחרר את השידוך מאשר להיכנס לשדה קרב מתמשך.
ז. הזמן המובחר ביותר לעסוק בשידוכין הוא בסביבות גיל תשע עשרה ומחצה, כדי להיכנס לחופה סמוך לשנת העשרים. יש להילחם בדחיית הנישואין מחמת לימודים, קריירה או מנהגים מאוחרים, נישואין מוקדמים הם ערובה לשמירת הברית והקדושה בדור רווי פיתויים.
ח. איסור גמור על פגישות במקומות מבודדים הנוגדים הלכות ייחוד, והימנעות מוחלטת משיחות חולין ומגע אסור. פריצת גדרות לפני החופה מולידה מזיקים המחריבים את שלום הבית, מביאים עניות ומסלקים את השכינה.
ט. יסודות שלום הבית הוא בהבנת מבנה הנפש והכרת השוני בין האיש לאשה. מי שמודד את אשתו בכלים גבריים מביא לחורבן הבית, חובה להעמיק ולהבין את רחשי לבה וצרכיה. ובעיקר, על האיש לגשת לנישואין ברצון להשפיע, להריק ברכה, לכבד בלי גבול ולמלא את צרכיה הרגשיים של אשתו, ועל האשה לגשת מתוך התמסרות לבניין מקדש המעט וקבלת השפע.
