פרשת חיי שרה

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א) - שכאשר ביקש אברהם למצוא אשה לבנו, היה זה לאחר שהיו בידו כל האמצעים למלאות את התנאים ההכרחיים לנישואיו - להעמיד לו בית וכרם, ולספק לו את צרכי חייו.

ואכן כך אנו מוצאים בדברי אליעזר אל משפחת רבקה, להלן (לו) - 'ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה ויתן לו את כל אשר לו'. [עיין רש"י -

פרשת זיווגו של יצחק פותחת בשתי הקדמות, האחת - 'ואברהם זקן בא בימים', והשנית - 'וה' ברך את אברהם בכל'. ונראה לבאר כי שתי הקדמות אלו, המה שני יסודות להבנת הנסיבות והתנאים שהביאו לענין המסופר לפנינו.

כי הנה כפי שאנו למדים מהמשך הדברים, אברהם הוא זה שמשיא אשה ליצחק, כלומר הוא אשר דואג לזיווגו של בנו. לאור זאת, מקדים הכתוב לציין תחילה את גורם הזמן - 'ואברהם זקן בא בימים'. כלומר, מכיון שאברהם חפץ להשיא אשה לבנו, הרי שלנוכח גילו הזקן, אין לו פנאי להתמהמה, והזמן דוחק למהר ולהמציא לו את זיווגו בטרם מותו. וכמו שפירש הרשב"ם - 'בא בימים - והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו'.

ההקדמה השניה באה ללמדנו, כי אברהם היה בעל אמצעים, מבורך בעושר ובנכסים. שמכיון שעל האדם לדאוג לצרכי פרנסה בטרם ישא אשה, כדרך שאמרו חז"ל (סוטה מד.) - 'לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם, ואח"כ ישא אשה' - על כן מוסיף הכתוב להקדים - 'וה' ברך אברהם בכל' 'ויתן לו את כל אשר לו - שטר מתנה הראה להם']. כלומר עושרו של אברהם עומד לרשות יצחק, ופרנסתו מוכנת ומזומנת לו.

עוד יש בהקדמה זו ללמד, כי עשרו של אברהם העמיד לפניו את היכולת המלאה לבחור במי שיחפוץ. כי אפשרות מיוחדת זו - לבחור במשפחה המיוחסת ביותר, ולהורות לאליעזר שלא יבקש אשה אלא משם - לא היתה נתונה בידו אלמלא עשרו וגדולתו. ואכן גם נקודה זו מרומזת בדברי אליעזר, להלן (לה) - 'וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים'. וכמו שפירש הרשב"ם - 'ויגדל - וכל אנשי המלכות היו חפצים להזדווג עמו אך אינו חפץ'. הנה כי כן, בזכות אשר 'ה' ברך את אברהם בכל', לפיכך היו הכל מבקשים להשתדך עם משפחתו, ולכן לא הוצרך אלא לקבוע את הבחירה הרצויה כפי ראות עיניו.

ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה (כד, ו)

הטעם שאסר עליו להוציא את יצחק לשם, נתבאר בחז"ל כמובא ברש"י בפרשת תולדות בפסוק 'אל תרד מצרימה' - 'שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך' (להלן כו, ב). ומקורו במדרש רבה שם (ב"ר סד, ג) 'גור בארץ הזאת, אמר רבי הושעיה את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת'.

ומה שאמרו שיצחק הוא 'עולה תמימה', היינו שמכיון שעלה על המזבח בלבב שלם, ואברהם ויצחק היו מוכנים לשחיטתו ואף עשו את כל הפעולות עד למעשה השחיטה עצמו. אלא שנמנע אברהם מכך מחמת הציווי 'אל תשלח ידך אל הנער'. וגם לאחר מכן ביטא את רצונו על ידי הקרבת האיל 'תחת בנו', על כן נחשב יצחק שהוא בעצם עולה תמימה, והוא קודש לה'.

ומדברי חז"ל שיציאה מארץ ישראל היא עבורו כיציאה מחוץ לקלעים, אנו למדים ענין קדושת ארץ ישראל, שמשמעותה שהיא כעזרת בית המקדש, דהיינו מקום ה' וסביבת השראת שכינתו. וכמו שכתוב בשירת הים - 'נהלת בעזך אל נוה קדשך' (שמות טו ,יג), ועיין רשב"ם וחזקוני שם דהיינו ארץ ישראל.

והוא מהעבודה והשירות לפני ה' שבני ביתו יהיו מצויים בביתו ומתהלכים בחצרותיו, וכמו שמצינו בכהן גדול שנאמר בו 'ומן המקדש לא יצא' (ויקרא כא, יב), כלומר שזה הוא חלק מתפקידו להיות בן ביתו של ה', והוא רצון ה' שתהא השכינה שורה בארץ ובן הבית ישכון במעונו.

ולכן אברהם אבינו נצטווה ללכת אל הארץ 'לך לך אל הארץ אשר אראך' (יב, א) ו'קום התהלך בארץ' (יג, יז). והיינו משום שהוא ככהן ובן חביב לה' שה' רוצה בו שיהיה בקרבתו וישכון במחיצתו, כי כל ארץ ישראל היא נחשבת כבית ה' וחצר מקדשו, ולכן מצווה עם ישראל לשכון בארץ ישראל.

וכעין זה מצינו במדבר שנצטוו הלויים 'סביב למשכן יחנו' (במדבר א, נ), וכן עם ישראל בכללות נצטווה - 'מנגד סביב לאוהל מועד יחנו' (שם ב, ב). שהוא כבוד ה' שעם ישראל שוכנים קרוב אל ה', וחונים סביבותיו.

וגם אחר כך כאשר באו לארץ, מצווים כלל ישראל לשכון בארץ ישראל מטעם זה, כי כל הארץ הוא בבחינת סביב לאוהל מועד, וזה טעם ותוכן מצות 'ישיבת ארץ ישראל', כי הוא מתפקידו של עם ישראל לשכון סביבות מקום ה', כגדודים אשר סביבות המלך, וגם שבעצם ישיבתם בקירבתו יתברך הרי הם מבטאים בזה את התחברותם אליו ואת דביקותם בשכינת עוזו. וכעניין שאמרו - 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים' (כתובות קי:).

וזה הטעם לאיסור היציאה מארץ ישראל לחו"ל (כדאיתא בגמרא ב"ב צא.), שמכיון שה' שוכן בארץ ישראל צריכים עם ישראל לשבת סביב לבית ה', ואסור לצאת משם רק לצורך מצוה [כגון לצורך כיבוד אב ואם, לשאת אשה, וללמוד תורה, כמבואר בגמרא ובפוסקים]. אמנם ביצחק אשר נתקדש בקדושה יתירה כעולה וכקרבן, נאסר עליו אפילו יציאה לצורך מצוה, והוא כעין מדריגת 'כהן גדול' שנאמר עליו 'ומן המקדש לא יצא'.

הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה'. ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' (כד, נא-נב)

הנה לפני כן כאשר נוכח אליעזר לראות שהתקיים הסימן שנתן, והנערה השקתה אותו ואת גמליו, וראה שהיא ממשפחת אברהם, כבר אז השתחווה העבד לפני ה' כמו שכתוב - 'ויקוד האיש וישתחו לה', ויאמר ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני' (לעיל כד, כו-כז).

אמנם כאן נתחדש דרגה יותר גדולה בעבודת ההשתחוואה, כי שם נאמר רק 'ויקוד וישתחו לה'', וכאן נאמר 'וישתחו ארצה לה'', כלומר שהשתחווה 'ארצה' בפישוט ידיים ורגליים. [וכן כתב הרד"ק כאן - 'ארצה - בפשוט ידים ורגלים'. וב'העמק דבר' - 'לא בכריעה לחוד אלא נפל מלוא קומתו ארצה מרוב שמחה והודיה'].

והיינו כי שם נתן אליעזר הודאה על עצם הדבר שהנחהו ה' לבית אחי אדונו, אולם עדיין היה נצרך להסכמתם לתת את רבקה לבן אדונו. וכאשר שמע שהם נותנים את הסכמתם, ונתמלאה שליחותו על הצד היותר טוב, הרי מיד נתן שבח והודאה לה' - 'וישתחו ארצה לה''. ויש ללמוד מכאן שככל שהחסד יותר גדול והטובה יותר שלימה, יש להוסיף ולהרבות בעבודת השבח והתודה.

ונראה עוד שבפעם הראשונה היתה ההשתחוואה באופי של הבעת 'שבח והתפעלות' על גודל מעשי ה', ונפלאות ההשגחה העליונה שהביאו ה' באורח פלא בדיוק אל בית אחי אדונו, ועדיין לא היה שייך אז השתחוואה של 'הודאה', כיון שעדיין לא הושלמה משימתו, כי מי יימר שהם יסכימו לתתה לו. אך בירך את ה' מצד גילוי ההנהגה העליונה, שנוכח לראות באופן אישי בגודל השגחתו של ה', והוא בבחינת 'ברכת השבח', ועל זה מתאים סוג השתחוואה של 'ויקוד וישתחו'. אולם עתה כאשר הוציאו מפיהם את הסכמתם המפורשת ואמרו 'הנה רבקה לפניך קח ולך', מעתה בא העבד לפני ה' מתוך גישה של 'הודאה', ולא רק שבח על גודל ופלאי ההנהגה, אלא פיו מלא תודה והכרת הטוב על החסד שגמל ה' 'עמו', בבחינת 'ברכת הודאה', ועל זה כבר מתאים 'השתחוואה ארצה'. [וכענין דאיתא שיש חובת כריעה מיוחדת במודים, כדאמרו בגמרא (ב"ק טז. עיי"ש).]

ועיין ברש"י כאן שכתב -'וישתחו ארצה - מכאן שמודים על בשורה טובה (ב"ר)'. ונתקשו המפרשים מדוע כתבו רש"י רק כאן, והיה לו לכתבו כבר בפעם הראשונה שהשתחווה. ולפי דברינו דברי רש"י מדוייקים שפיר, כי בפעם הראשונה לא היתה ההשתחוואה מצד 'הודאה', אלא 'שבח' על גילוי ההנהגה העליונה. אבל מה שלמדו חז"ל - 'מכאן שמודים על בשורה טובה', זה דווקא כאן בפעם השניה, כשהתבשר בשורה טובה והשתחווה לה' מצד עבודת ההודאה.

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (כד, סג)

בפשוטו של מקרא פירש הרשב"ם ש'לשוח' הוא מלשון 'שיחים' - 'ויצא יצחק לשוח בשדה, כדכתיב וכל שיח השדה, כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו'. וכן באבן עזרא - 'ללכת בין השיחים'.

ויש שפירשו שהוא מלשון טיול - 'לטייל ולהשתעשע בין האילנות לרוח היום' (רבינו בחיי). והאברבנאל כתב - 'שהיה הזמן קיץ ולפנות ערב יתקרר האויר, ויוצאים בני אדם מבתיהם לשדה לדבר זה עם זה, ולראות באבי הנחל'.

אולם רש"י הביא מדרש חז"ל בזה - 'לשוח - (ב"ר) לשון תפילה כמו (תהלים קב) ישפוך שיחו'.

וצריך להבין הקשר בין פשוטו ומדרשו.

והנה מקור הדרשה הוא בגמרא - 'אברהם תיקן תפילת שחרית - שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל, יצחק תיקן תפילת מנחה - שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קב) 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו', יעקב תיקן תפילת ערבית - שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם', ואין פגיעה אלא תפילה'.

ונראה בזה, שאברהם תיקן תפילת שחרית, כלומר, כי בכל יום בעת שמתחדשת הבריאה, יש לנו לעבוד את ה' מצד היותו מחדש העולם בטובו. ועוד כי בהתחדשות הבריאה בכל יום הרי הוא יתברך מופיע כביכול כבורא העולם, ועבור זה תיקן אברהם תפילת שחרית כלומר מה שעלינו לעבוד את ה' מפני היותו בורא העולם ואדוניו.

אמנם יצחק הוסיף וחידש דרגה נוספת בחובת העבודה. והוא כי יש לעבוד את ה' גם מצד הפעולות והמעשים הנעשים בעולם על ידי האדם, כי גם הם אינם אלא מכוחו יתברך אשר 'הוא הנותן לך כוח לעשות חיל'. ולכך לעת ערב כשסיים האדם את כל עסקיו אשר עסק בהם במשך היום ואף עשה חיל, הרי עליו לעבוד את ה' מצד בחינה זו אשר האלוקים הוא המנהיג את העולם, והוא אשר מצליח דרכי האדם באשר הוא עושה, וזהו מהותה של תפילת מנחה.

ואכן אצל יצחק מצאנו כי נצטיין בענין זה שנתברך מאת ה' בעבודת השדה כדכתיב 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'' (כו, יב).

ובזה מבואר כיצד תואמים הפשט עם הדרש להפליא. כי אכן באותה שעה שיצא יצחק לסייר בשדהו לראות ענייני פועליו, אז תיקן תפילת מנחה, כלומר כי כל מלאכת האדם והצלחת מעשיו אינם אלא מכוחו יתברך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ויש לנו לעבדו בגין זה.