רבקה עומדת בניסיון

נבואת שידוכו של יצחק

פרשת וירא מסיימת (בראשית כב, כ): "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך", אחר אלו דברים נאמרה נבואה זו לאברהם? וברש"י: "בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו "אחרי הדברים האלה" הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה".

אברהם חשק בכל לבו לעקוד את יצחק. אף שאמר לו הקב"ה כמובא ברש"י (בראשית כב, יב): "כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה", חשב אברהם אמנם זכיתי לעמוד בניסיון העקידה ובשחיטת האיל חשוב הדבר כאפרו של יצחק צבור על המזבח, אך למעשה לא זכיתי ולא הוקרב יצחק, ומדוע? אין זאת מפני שלא נישא, ואם היה קרב לא היה משאיר אחריו זרע. ואכן, אילו הייתי מחתן את יצחק, והיה ליצחק דור המשך, היה זוכה לציווי הקב"ה לשחוט את יצחק. לכך נצטער מדוע לא חיתנתי את יצחק עם בנות ענר אשכול וממרא. בישרו הקב"ה, ניסיונך היה להעלות את יצחק לעולה, ועם זאת, אין לך להרהר מדוע לא השאתו עם בנות אחרים, ואין הקולר על שלא נשא אשה תלוי בצווארך, דאין אלו בנות זוגו אלא בת בתואל. וגם אם היית רוצה, לא היה עולה ניסיונך יפה כשאין זו בת זוגו.

והנה אברהם שולח את אליעזר ומשביע אותו שיקח אשה מבית אביו, אליעזר הולך, קופצת לו הדרך מגיע בשלוש שעות בלבד מבאר שבע לחרן (פרקי דרבי אליעזר, טז), בודק את רבקה בת השלוש האם תשקה עדר גמלים ורועיהם. שיאמר אברהם לאליעזר, נודע לי בנבואה שזו בת זוגו של יצחק, רק חסרה לי התמונה... לך והביאה לכאן?

"הקרה נא לפני היום"

בפשטות יש לבאר, אברהם כעת עושה את השידוך הראשון בעם ישראל, הוא רוצה ללמדנו, גם בלא ידיעת שום נבואה, רצון ה' יעשה.בשידוכים אין צורך בנבואה. השידוך משמים ואין צורך בידיעה זו או אחרת, ואף אין צורך להסתמך על הנבואה לקבוע מי היא הכל. ולכך שלח את אליעזר למקום שאינו מכיר, אמר אברהם אבינו, הקב"ה יורה ויכוין את דרכו של עבדו אליעזר לדעת את מי להביא ליצחק. מבאר רבינו בחיי (בראשית כד, טו):

אז התבונן העבד ממה שדבר לו אברהם כי מלאך ה' יתברך עמו, וכן סיפר הוא לבני הבית שאמר לו אברהם (בראשית כד, ז) "הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך", מפני זה תמצא כי מן העת הזאת שהוברר לו כי המלאך עמו הוא נקרא בפרשה "איש", כי עד עתה קראו בשם "עבד" (בראשית כד, ט-יז) "וישם העבד", "ויקח העבד", "וירץ העבד". מכאן ואילך נקרא "איש" על שם המלאך שהיה עמו שנקרא "איש", וכענין שכתוב (דניאל ט, כא) "והאיש גבריאל". "ויאמר האיש נסעו מזה" (בראשית לז, יז), על דעת רז"ל, ועל כן יקראנו על שם המלאך ההולך עמו.

בזמן הקמת השידוך הולך עמם מלאך לסייעם. יש השגחה פרטית בכל המהלך ואין צורך בנבואה בכדי לדעת מי השידוך. מי זה שיזכה ביצחק. צריך רק להתפלל לא לקלקל. עד כמה שנבין שהכול מלמעלה, כך הדבר יהא בקלות יתר.

אמנם יש בזה טעם נוסף, השתדלות. לכך אומר הפסוק (בראשית כד, יא-יב): "ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השאבת. ויאמר ה' אלוקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם". בלשון הפסוק כתוב שהגיע אליעזר לחרן לעת ערב, ולמרות זאת מבקש "הקרה נא לפני היום". וכי כך הדרך שמבקש מהקב"ה שייעשה הכל מיד ובחפזה?

ואכן מבאר הרב מבריסק (חידושי מרן רי"ז הלוי; בראשית כד, יז):

"וירץ העבד לקראתה". יש לומר דהוא בא לשם לעת ערב כדכתיב בקרא, והוא התפלל "הקרה נא לפני היום" (בראשית כד, יב), שהכול יהיה נעשה עוד מבעוד יום, ובזה רצה לדעת אם הצליח ה' דרכו כמפורש בהפסוקים, ולכן רץ לקראתה במהירות, שבאופן אחר אי אפשר היה כלל שהעניין יהיה נגמר עוד מבעוד יום, וזהו שאמר הכתוב אחר כך (בראשית כד, יח-כ) "ותמהר ותרד כדה על ידה" וגו', "ותמהר ותער כדה אל השקת" וגו', שהכול היה נעשה בזריזות יתרה בכדי שיגמר בו ביום, כמו שהתפלל.

ובזה ראה תכלית ההצלחה שנתקיים כמו שאמר לו אברהם (בראשית כד, מ): "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך", דבלא הצלחה מיוחדת מאת ה', אי אפשר היה בשום אופן שהכול יהיה עשוי בזמן קצר כזה, דאין לומר שהכתוב בא לספר זריזותה של רבקה, דאם כן מה היה לו לאליעזר לספר זאת לבתואל וללבן, וגם להלן בדברי אליעזר כתיב (בראשית כד, מו) "ותמהר" וגו', אלא ודאי דסיפר להם זאת שיראו גודל הצלחתו [כמו שאמר להם אחר כך (בראשית כד, נו) "וה' הצליח דרכי"] שהכול נעשה פה בהצלחה מיוחדת מאת ה' ולא נפל מתפילתו דבר וכמו שכתבתי.

ויש לומר עוד דזהו גם כן מאי דכתיב (בראשית כד, טו) "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת" וגו', דגם זה היה נצרך להעניין שתצא קודם שיכלה תפילתו, ובלא זה לא היה אפשר בשום אופן להעשות הכול ברגעי מספר עד בוא היום, ולכן סיפר להם זאת כדכתיב (בראשית כד, מה) "אני טרם אכלה לדבר אל לבי" וגו', שיראו כי הכול נעשה פה מאת ה', וכל זה היה צריך בשביל שלא יעכבו ולא יאחרו כמבואר להלן. ודוק.

הרי לנו שנתקבלה תפילתו ועוד באותו היום הקרה הקב"ה לפניו את רבקה. מפני שהכול משמים יכל אליעזר להעז לבקש זאת.

יצחק בודק את צדקות רבקה

אף כך למדים אנו מבואה של רבקה מחרן, (בראשית כד, סו-סז) "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה", וברש"י: "גלה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ (בראשית רבה ס, טו) ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו". ואפשר להוסיף שסיפר לו שזכה לקיים את מצוות ביקור חולים והלווית המת מכיון שניסה בתואל אביה להרעילו ומת... אך יצחק לא מקבל את הדברים כפשוטם, "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו", וברש"י: "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו" (בראשית רבה ס, טז). ורק אז, "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".

רק כאשר ראה יצחק את המשכן בבית רבקה בהתגלמותו כבבית שרה אמו. נר דלוק - דוגמת נר המערבי שבמשכן. ענן קשור - דוגמת ענני הכבוד. ברכה בעיסה - מעין לחם הפנים. ואף ראה מלאכים בביתה, הבין שבכוח מעשה החסד אפשר להקים עמה משכן, יכל יצחק לישא את רבקה. והרי ראיית נר דלוק משבת לשבת, לוקח שבוע, מדוע המתין יצחק לבדוק בעצמו את מעלותיה של רבקה, הלא יצחק ידוע בנבואה שהיא הראויה לו, וביותר שהיו בהצלחת השידוך ניסים ונפלאות, מדוע לא סמך על כך יצחק?

לעשות המוטל עלינו

"מה' אשה לאיש" (מועד קטן דף יח:). מלמד אותנו אברהם אבינו, גם אם אתה יודע בנבואה מי היא המיועדת, עליך לפעול כדרך הטבע, לברר ולבדוק האם היא אכן ראויה. לכך אברהם השביע את אליעזר שיביא את הראויה ביותר, הקב"ה סיבב שזו תהיה רבקה. וכך יצחק לא סמך על הניסים שאירעו עם אליעזר, ואף לא סמך על נבואת אברהם אביו. מפני שידע, הזיווג מן השמים, לא יועילו סימנים וניסים כראיה שזה הזיווג ראוי. מפני שאין סומכים על הנבואה וההשגחה בלבד, צריך לראות את מעלותיה בעצמו. נצרך שתעשה מעשה חסד בגופה כדי לראות את גודל מעלתה.

אליעזר מתפלל ומבקש (בראשית כד, יד" ,)והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". מבאר הבית הלוי:

יש לומר, דאף על גב דהכל היה בדרך ניחוש וסימן, עם כל זה היה בדרך חכמה קצת. כי רצה לנסות אותה בכל המדות שלה אם טובות הנה ואם הם בהשכלה. ראשונה אם טובה היא במזגה ליתן לשתות לאיש שאינה מכרת אותו, ובפרט כי לא היה שם צלוחית לשאוב מן הכד רק שתה מהכד בעצמו, וכמו שאמר "הגמיאיני נא מעט מים מכדך"" ואם איננה טובת המזג לא תתן, ובפרט מי יודע אם לא ימאס המים ברוק שבפיו ואם יש לו פה נקי מחולאת וכדומה. ואחר כך יראה מה תעשה במים שנתותרו, אם תשאם להבית אינה בהשכלה,כי אולי באמת פיו אינו נקי והטיל רוק בהכד, ואם היא משכלת אין לה לישא מותר המים לביתה. ואם תשפוך אותם, הרי היא מבזה אותו, כי בזיון גדול הוא לו ששופכת המים יען שתה הוא מהם. ועל כן עצה היעוצה שתאמר לו "גם גמליך אשקה,"וידע בזה כי טובת המזג היא,וגם בעלת שכל, וגם בעלת דרך ארץ שלא לפגוע בכבוד של אדם. (וכמדומני שראיתי כתוב זה על ספר שכחתי שמו ואפשר כתוב שם בשינוי או בקיצור). וגם אם יש לה שלש מדות הללו עם כל זה אין זה ראיה שראויה היא לבית אברהם ליצחק, ולזה התפלל לה' שיעלו לו הסימנים הללו שעושה לאותה שהוכיח ה' ליצחק. וזהו שהשיבה לו רבקה"וגם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות" (לא כמו שאמר העבד שתאמר "וגם לגמלך אשקה"), שחסתה על כבודו פן יסבור ששפיכת המים אל השוקת הוא רק משום דאיננה רוצה לישא המים להבית, ולזה אמרה לו כי גם תשאב עוד מים אחרים עבור הגמלים עד כי כלו לשתות ובזה הניחה דעתו בכבוד.

אליעזר בחן את רבקה לראות את מדת החסד שבה, אך הוא לא סמך רק עליהם, כיון שהואידע שארבעים יום קודם לידת הולד מכריזים בת פלוני לפלוני, וניסיון כזה או אחר לא יועיל לדעת האם זה השידוך המתאים, ורק תפילה תשפיע, אך השתדלות צריך דלא בשמים היא, ולכן עשה אליעזר לרבקה ניסיונות לדעת האם ראויה היא ליצחק, ורק אחרי שהשקתה מים לכלגמליו, ידע אליעזר שיצחק יוכל לנושאה ולשמוח בה כשרה אמו, כיון שבכך הוא ראהבפועל את צדקותה ומעלתה כשרה אמנו. כך מדויק בתפילתו של אליעזר "הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם" - לעשות תחבולות לא יועיל כדי לוודא את צדקות המיועדת ומעלתה, הרי הזיווג מן השמים. לפיכך עשה עימי חסד, באומרי סימן שיתכן ואכשל בו ותבוא נערה שאיננה הגונה, אך כיון שזיווג מן השמים, תביא את הנערה הראויה ליצחק, ובכך ידעו שאין הדבר מקרה, אלא יד ה' היא שמכוונת.

אולם מדת החסד אינה מספיקה, לכך "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו (רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת - רש"י) ושני צמידים על ידיה (רמז לשני לוחות מצומדות - רש"י)עשרה זהב משקלם" (רמז לעשרת הדברות שבהן- רש"י). אליעזר צירף למדת החסד את שתי עמודי העולם הנוספים, העבודה והתורה. עמוד העבודהמתקיים בקרבנות שמקריבים בבית המקדש, הנקנים בשקלי ישראל. עמוד התורהמתקיים בעשרת הדיברות שנאמרו בהר סיני.

להתבונן כשיש סימן

יש להבין, אליעזר התנה שאם יתקיימו סימניו, הוא ידע שזאת המיועדת ליצחק. והרי הרמב"ם (עבודה זרה יא, ד) פוסק:

אין מנחשין כעובדי כוכבים ומזלות שנאמר (ויקרא יט, כו), "לא תנחשו", כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי,או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני,איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

ויש להבין, וכי אליעזר עבד אברהם פעל כנגד ההלכה בתנאיו להקב"ה? ודאי שלא! החילוק ברור, כאשר הוא רואה חתול או שועל יוצאים לנגדו, שאלו מעשים שבכל יום, אסור לפעול על פי סימנים, אסור. אולם כאשר עומדים בפני האדם הפרעות רבות, מוטל על האדם להתבונן ולראות האם עליו לשנות במעשיו. המלאך אמר לבלעם (במדבר כב, לב" ,)על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים", מבארים בעלי התוספות" ,והיה לך להעלות על לב כי מה שנטתה אולי מפני הוא," כשאדם רואה שהעולם מתנהל שלא כדרכו, האתון עוצרת אף שהיא אף פעם לא עצרה, על האדם לעצור, לראות אם יש לו מה לתקן, אולי מעשיו אינם ראויים.

להמשיך בדרך ישראל סבא

אליעזר נתן מתנות לרבקה, אולם כאשר אליעזר מספר לבתואל אביה כיצד הוא פגש אותה, הוא הופך את הסדר. בתחילה הוא מספר את חסדה, מוסיף ומספר ששאל אותה לשמה ויחוסה, ורק לבסוף הביא לנו את המתנות. כיון שלבן ובתואל אינם מבינים מהו חסד, הם מבינים מה הם כסף וכבוד, לכך בשכלם הסיבה היחידה לנישואין היא היחוס. ואכן, כאשר לבן ובתואל הסכימו שרבקה תנשא ליצחק, אמרו (בראשית כד, נ-נז" ,)מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב", איננו שותפים, הקב"ה קבע שהיא תהיה אשת יצחק, אולם עדיין "נקרא לנער ונשאלה את פיה", היא זאת שקובעת. ואף דיש להקשות, שישמעאל שגורש מבית אברהם בגיל שבע עשרה, "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים( "בראשית כא, כא), ומדוע שאלו את פיה של רבקה בת השלוש? אנו מאחלים בברית, "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". שמעתי מבארים, אנו מברכים את הרך הנימול, "כשם" שנכנסת לברית בלא בחירה, אלא כפי רצון ההורים, כך תמשיך לתורה ולחופה ולמעשים טובים, כפי החינוך הטהור שהוריך יעניקו לך. אולם רבקה שבית הוריה לא חינכו כראוי, אלא היא עמלה ועבדה להגיע לדרגת החסד, צריך לשאול אותה אם היא מעוניינת להמשיך במעשיה הלאה, ולהיכנס לביתו של יצחק אבינו.

כך הוא בפרנסה, על האדם לעשות את המוטל עליו, והקב"ה ישלח את הפרנסה. לא הפרנסה היא שנותנת לו את הכסף לחיות, פרנסתו קצובה לו מראש השנה לראש השנה, ההשתדלות להתפרנס כפי רצון ה', תגרום שיקבל את הנצרך לו. ולכן, כמובן מי שאינו עושה את המוטל עליו, לא יזכה למגיע לו. ולכך, הניסיון העיקרי בפרנסה הוא להבין, אני פועל בגדר השתדלות, ורצון ה' כמה אקבל, ולא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

כל מעשיהם של צדיקים במהירות

אליעזר מנסה אותה בניסיון נוסף. המסילת ישרים (ו) מבאר במעלת הזריזות, "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח... כללו של דבר, חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו."

מבאר השפתי חיים (מדות ועבודת ה' ב, עמוד 353:)

מדברי רמח"ל בהמשך (ז), נמצינו למדים שהזריזות אינה רק אמצעי להתגבר על מפריעים בעבודת ה', אלא היא מעלה עצמית, כפי שכתב "וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות, אברהם כתוב בו (בראשית יח, ו-ז וברש"י), "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי," "ויתן אל הנער וימהר", נתאר את גודל צמאונו של אברהם להתחסד עם הבריות, ורדיפתו אחרי מעשי החסד, שהתבטאו בזריזות העצומה בה פעל, הרי אברהם היה כבר זקן מופלג - בן צ"ט, חולה ותשוש וכואב, כי "יום שלישי למילתו היה" (רש"י בראשית יח, א), שבו הכאבים מתחזקים וגוברים, ואברהם חיכה וציפה לאורחים שיוכל להכניסם לביתו, והקב"ה רצה שלא יטרח לכן הוציא חמה מנרתיקה, "ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים". ואיזו קבלת פנים ערך להם? "ויקח בן בקר רך וטוב", "שלשה פרים היו, כדי להאכילן שלשה לשונות בחרדל", לכל אחד מהם לשון שלימה של פר.

אך לא זו בלבד שהכין להם אוכל משובח, אלא שעשה זאת בזריזות מירבית, כמו שכתוב "וימהר אברהם האהלה", ולא רק כאן אלא בכל המצוות, כמו שנאמר בהכנותיו של אברהם לעקידה (בראשיתכב, ג) "וישכם אברהם בבוקר". והיה טופח על מנת להטפיח במעלת הזריזות,כי גם לשרה הורה למהר בהכנות לקבלת האורחים, כאמור "ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות". גם את ישמעאלזירז, כמבואר בפסוק "ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו", ואף על פי ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין דף מא.), ציוה לישמעאל "כדי לחנכו במצוות" (רש"י), חינוך מושלם לכל פרטיו, לא רק להכין אוכל לאורחים באיזה אופן שיהיה, אלא שיעשה זאת בזריזות "וימהר לעשות אותו".

"רבקה" ,ותמהר ותער כדה( "בראשיתכד, יח-כ), לא עשתה רק את מה שאליעזר ביקש לבחון אותה במידת החסד, כפי שהזכיר בתפילתו "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה", אלא הוסיפה על כך בהתאמצות יתירה ובמהירות, כמו שנאמר "ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו ... ותמהר ותערכדה אל השוקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאוב". "וכן אמרו במדרש (במדבררבה י, ה), "ותמהר האשה" מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה", כפי שהסביר בתחילה שיש שני חלקים בזריזות, א.

להתחיל את המעשה, ב, לגמור ולהשלים, ובשניהם הצדיקים ממהרים. בפשטות הצדיקים ממהרים מהסיבה שהזכרנו שהם רואים את הנולד, ומודעים לטבע העצלות, המעכב ומונע מלעשות את המחויב, ולכן הם מזדרזים.

אלא שרמח"ל בהמשך נותן נימוק אחר לזריזות הצדיקים, "ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו", מי שיש לו השתוקקות והתלהבות לעשות דבר מסוים ודאי שלא יתעצל, כי מרוב חשקו ורצונו ממהר לפעול בלי עיכובים, כי אם הוא רוצה בדבר, לא זו בלבד שהגוף אינו מעכב, אלא הוא רץ לעשות. זו תופעה ידועה, ילד שמתקשה לקום ממטתו בבוקר, כדי לרוץ להתפלל בביכנ"ס, ולמהר לת"ת ע"מ להתחיל ללמוד בזמן, ואילו כאשר יש לו טיול בבוקר השכם, הוא ניעור משנתו מוקדם מהרגיל, וממהר לקפוץ ממשכבו, והסיבה פשוטה כי יש לו תשוקה ורצון עז להשתתף בטיול, לכן הוא רץ בלי שום עיכוב, לעומת זאת היצר הרע מעכב ומרפה מתפילה ולימוד, לכן קשה היא הקימה לעבודת ה', נמצא שהצדיק שלבו בוער בתשוקה לעשות נחת רוח לבורא יתברך, הוא ממילא מזדרז ורץ לקיים את המצוות.

הצדיק בוער בקרבו לעשות רצון ה', ולכך הוא פועל בזריזות, והזריזות מעוררת אותו לשמוח בעשיית רצון ה'.

אליעזר עומד בניסיון

הבאת רבקה ליצחק היא ניסיון גדול לאליעזר, ולכך הוא פעל בזריזות. מבאר הסבא מנובהרדוק (מדרגת האדם, דרכי התשובה:)

כמו שמצינו באליעזר עבד אברהם, אשר לכאורה קשה על כל הדרך שלו בעת שהלך על פי ציווי של אברהם לקחת ליצחק אשה מבנות קרוביו, חדא קשה למה היה צריך להתפלל שיצליחה' דרכו, היה לו לסמוך שודאי אברהם התפלל עליו, ועוד למה נתן לה הנזמים טרם ידע בת מי היא, ולמה שיבח את אברהם כל כך, ולמה אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, ולמה השתדל בל יניח לה לישב ימים או עשור, אלא לקח אותה מיד, מפני מה היה כל ההשתדלות האלה אשר אם לצאת חובת הדבר גם אם היה מגרע מהשתדלותו היה גם כן העניין נעשה ונגמר.

אלא הוא הדבר שאמרנו לעיל, כי חז"ל (בראשית רבה נט, ט) אמרו על הפסוק (בראשית כד, ה) "אולי לא תאבה", אלי כתיב כי רצה ליקח את יצחק לבתו, והיה לו נגיעה גדולה אשר לא תאבה האשה ויישאר יצחק אצלו, וכיון שהרגיש את הנגיעה שלו לא היה יכול עתה להתנהג בדרך הישרות, כי הנגיעה תובעת לעקם את הישרות ולהתעצל בהשתדלותו, ועל כל פנים להרבות אמצעיים אשר על ידם יקרב הענין עוד יותר, זה ודאי לא יעשה, והיה מתגבר על טבעו ויצא כגבור לוחם להילחם עם נגיעתו להטות את מדותיו לצד ההיפוך בזה שישתדל בחריצות ובערמימות ובכל דבר המועיל לפעול על הענין שיוגמר ויצא לאור בלי שום ספק ואמתלא.

ולכן מתחילה התפלל על זה והתפלה הייתה ודאי אשר יצליח לו השם את הדרך שבל ילכד במצודת הנגיעה להכשיל את הדבר שלא לבד שלא יועיל עוד יוכל להזיק בפעולה מה, ואח"כ כאשר השלימה הסימנים נתן לה הנזמים והיה שווה לו מספק ליתן לה הנזמים, כי אפילו אם לא תהיה מן קרוביו יפה לו לשלם לאברהם נזמים אחרים כדי לצאת מידי ספק כי שמא באמת היא הנרצה, מוכרח הוא ליתן לה הנזמים כי שמא תתקרבת לדעתו על ידי הנזמים האלה.

וכיון שהוא חשד את עצמו שמא נגיעתו גורם לו אשר לא יתן לה הנזמים מספק לכן יצא על זה בקצה של הנגיעה, וכן לא רצה לאכול עד אם יכלהלדבר והוא גם כן מטעם זה שלא להניח את הנגיעה לפתוח לו פתח שיתעצל בדבר, כי שמא אם יוותר לו החוט השערה הזה יתן בזה מקום לחוט השערה אחרת, לכן לא וויתר כלום, וכאשר בקשו שתשב ימים או עשור גם פה חשד עצמו שמא הוא מתרצה מפני נגיעתו, לכן גם על זה יצא בקצה האחרון להתאמץ שלא להניח גם החלק הזה עד שכלה כל הענין והביאה ליצחק.

אליעזר התאמץ בכל כוחו לעשות את רצון אדונו, לקחת דווקא ממשפחתו שעבדו עבודה זרה אך היו מתוקנים במדות, ולא לקחת מבנות כנען המושחתים במדותיהם. לכך פעל בזריזות, שלא יהיה לו שהות לחזור בו, ולכך אחרי שעמד בניסיון, זכה שיצא מכלל ארור לכלל ברוך. וכך מצינו על הנזיר, ישראל אינו יכול להיות כהן גדול, כיון שאינו מזרע אהרן הכהן, אך איתא(פסיקתא זוטרתא במדבר דף צא,): "שקדושת נזיר כקדושת כהן גדול," אדם שעמל לתקן את מדותיו, לעלות ולהתעלות במצוותיו יתברך, זוכה להגיע לקדושה הגדולה ביותר שישנה. כך אליעזר שנולד עבד עבדים, זכה לצאת מטומאתו, להיות ברוך כאברהם אבינו.