כל יהודי הוא שליחו של הקב"ה להאיר את העולם באור של קדושה. מצד אחד עליו להיות בטל למשלח, אך מצד שני להפעיל את מוחו וכישוריו כיצד לבצע את שליחותו על הצד הטוב ביותר. יש אמנם קושי להחזיק בשני הקצוות, אבל הקב"ה שהוא אין סוף, נותן לו מעצמותו ומהותו על מנת להצליח בחיבור הבלתי אפשרי הזה כדי שכל פרט בעבודתו יהיה חדור בנקודה אחת ויחידה – התגלות מציאותו של מלך המשיח • ה'דבר מלכות' השבועי בשפה קולחת, עשירה, ובהירה שווה לכל נפש
פעם בשנה הם נפגשים אצל אביהם המלך, בזמן המוקדש רק להם; אלו הפזורים בכל מיני מקומות על גבי הגלובוס, נידחים יותר ונידחים פחות. כולם – שליחותם אומנותם. והמלך מראה פנים שוחקות לכולם ומשפיע להם מהודו, זיוו והדרו. נתינת כח לשנה שלימה. שיחה אחת שנאמרה לפני שבע עשרה שנה, היוותה גילוי אור והתוויית דרך שלאורה אנו הולכים עד עצם היום הזה. הייתה זו שיחת פרשת חיי שרה שנאמרה כפתיחה לכינוס השלוחים תשנ"ב.
באחת משיחותיו מספר הרבי הרייי"צ על אודות גביר ועגלון שהתגוררו בעיירה אחת. היה זה ערב שבת, כאשר לאחר ההכנות לשבת יצאו שניהם, כל אחד בנפרד, לעבר בית הכנסת כשעוד היום גדול. לפתע נודע לגביר כי אחד העגלונים שאיחר להגיע, שקע בבוץ עם עגלתו. מיהר הגביר לעזור לו אך בזבז את שעותיו בעזרה חסרת תועלת, שכן גביר כמוהו לא ידע את הטכניקות כיצד לחלץ עגלה שוקעת מתוך הביצה. העגלון לעומתו, שלא ידע מהמאורע, הלך לבית הכנסת ולאחר התפילה אף הזמין עשרה קבצנים לשולחנו והאכילם מתוך עונג שבת אמיתי. לאחר מאה ועשרים, עת הגיעו השניים לבית דין של מעלה, התגלה כי אף על פי שאין רע במעשיהם, הרי ששניהם החטיאו את המטרה לשמה נוצרו – על הגביר היה ללכת לבית הכנסת ולהזמין קבצנים לשולחנו, ועל העגלון היה לסייע לאותה עגלה שקועה. "נשמות תועות" קורא להם הרבי הרייי"צ.
נדמה כי הרבי עושה הכל לבל נהיה כאותן "נשמות תועות". מיד בתחילת שיחתו מציב הרבי את המטרה: כל ההסברים יכולים לבוא אחר כך. ראשית – עלינו לדעת לשם מה צריכים אותנו ומהי עבודתנו. לא לשעות בדברי הבל. לא לבזבז זמן יקר על העבודה הלא-נכונה. לדעת כי כעת, לאחר אלפי שנים של בירור ניצוצות ותיקון העולם, נותרה עבודה אחת ויחידה: להיות מוכנים בפועל לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. עניין זה, אומר הרבי, מקיף את כל הנקודות והפרטים שבעבודת השליחות ובו יש להתמקד.
הקשר בין שליחות ומשיח מופיע כבר בציוויו של הקב"ה למשה לגאול את ישראל, בהפיכת משה לשליח על מנת להוציא את ישראל מגלות מצרים. הדבר מודגש עוד יותר באמירתו של משה "שלח נא ביד תשלח", ביד משיח שהוא עתיד לגלות. בבקשתו זו יצר משה את הקשר הנצחי בין גאולת מצרים והגאולה העתידה, בין שליחותו לגאול את ישראל לשליחותו של משיח – גואל ראשון הוא גואל אחרון.
כעת, לאחר קביעת נקודת סיום העבודה אליה אנו נדרשים להגיע, יש מקום להרחבה ולהסברים על אודות מהות השליחות בכלל וייחודיותה בדורנו אנו.
ביטול? שידוך!
השליחות הראשונה בתולדות עם ישראל מובאת בפרשתנו. אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו למצוא כלה לבנו יצחק. ניתן להסתכל על אליעזר משני היבטים: כשדכן עצמאי העושה את אשר ביקש אברהם, או כשליח לקידושין העונה להגדרה של "שלוחו של אדם כמותו", ללא מציאות משל עצמו; ישותו היא ישות אדונו.
האבחנה בין השניים הינה הכרחית כדי להבין שאלה קשה המתעוררת ממעשה השליחות כולו: כיצד אברהם אבינו נותן לכלה המיועדת את "כל אשר לו" באמצעות שטר מתנה? אם על צדקה אין לבזבז יותר מחומש, אז על שידוך?!? הרי אפילו אם מדובר בבנו יחידו של אברהם, עדיין על אברהם להמשיך ולכלכל את עצמו בהמשך חייו, ומה לו לתת את כל אשר לו בידי אליעזר?!
כדי להבין זאת עלינו להתבונן במהות הנישואין הללו שבערכם שווים את נתינת "כל רכוש אדוניו בידו".
נישואי יצחק ורבקה אינם שידוך פרטי של איש ואישה. אלו הם הנישואין היהודיים הראשונים בתורה שעל ידם נעשה המשך עם ישראל כולו והם המסמלים יותר מכל את קשר הנישואין הרוחני בין כנסת ישראל והקב"ה. כאשר מאירים נישואין אלו באור זה, מתיישבת מאליה השאלה המתעוררת – עניינו של אברהם, בהיותו "אבינו" הוא הדאגה לכלל ישראל עד סוף כל הדורות. כאשר נישואי בנו נוגעים לכלל ישראל, הרי שהם נוגעים לכל מהותו של אברהם בהיות 'אב האומה'. אם כן, ברור שייתן את כל אשר לו, את כל הונו, את כל כוחו ורכושו על מנת שדבר זה יקום ויצא מן הכח אל הפועל.
יותר מכך, אברהם אבינו הוא המוביל של כל התהליך – הוא זה שילד את יצחק, הוא היוזם את יציאת אליעזר למצוא שידוך, הוא הנותן שטר מתנה (כל אשר לו) בידיו. מכך נובעת מסקנה אחת – אליעזר היה חלק ממהותו של אברהם. הוא לא היה שדכן עצמאי בעל החלטות עצמאיות. כל מציאותו הייתה מציאותו של אברהם שכן בשליחות חשובה זו אין מקום למציאות אחרת.
שליחות אליעזר אינה אמצעי. אלא מטרה
נראה כי הכל מובן? מסתבר שלא. יש צורך להביט בפנימיות העניין על מנת להבין פרשה זו לאשורה.
נישואי יצחק ורבקה משקפים את כללות עבודת האדם – חיבור עליונים ותחתונים, חיבור רוחניות עם הגשמיות, חיבור הנשמות בגופים, חיבור כנסת ישראל והקב"ה עד כי "יכולא חד", בלשון החסידות נקרא חיבור זה – ייחוד מ"ה וב"ן.
רבקה הייתה "כשושנה בין החוחים", שבויה בחרון אף של מקום, תחתון שאין תחתון למטה הימנו. תפקידו של אליעזר היה לקחתה משם ולחברה ליצחק היושב באוהל אביו, עולה תמימה, עד כי היו לבשר אחד. שליחות זו של אליעזר בייחוד מ"ה (יצחק) וב"ן (רבקה) נתנה את הכח לעבודת ה' במשך כל הדורות עד לשלמות החיבור בגאולה האמיתית והשלימה.
לאור האמור, היינו מצפים שהתורה תתמקד בנישואיהם של יצחק ורבקה, אך לא כך. הפלא ופלא, התורה בחרה להתמקד דווקא בשליחותו של אליעזר, ולא זו בלבד אלא שכפלה את סיפור השליחות כולו. מובן, אפוא, כי השליחות עצמה מבטאת את המטרה לא פחות.
בבחינת מהותו של אליעזר ושליחותו, אפשר להסיק כי אליעזר מאחד בתוכו את שני הקצוות, את המעלה והמטה: מצד אחד מציאותו היא מציאות נפרדת מהמשלח, הוא בר דעת ובעל יכולת עצמאית לקבלת החלטות. מאידך, הוא בטל למשלח, לרצונותיו ולדעתו של המשלח. ברור לו כי כל כוחו הוא כוח המשלח והוא כמותו ממש.
שליחותו של כל יהודי נעשית באופן זה – חיבור בו הגוף הגשמי נותן את חלקו ומאפשר קיום תורה ומצוות בעולם גשמי ומוגבל, אך יחד עם זאת בטל לרצונו של הקב"ה ומתנהל לפיו.
אליעזר, בשליחותו הראשונה, בשידוך הראשון יוצר את שלימות הייחוד ונתינת הכח לחיבור זה אצל בני ישראל במשך כל הדורות.
ביד תשלח
כפי שאמרנו בתחילה – משיח הוא שליחו של הקב"ה לגאול את עם ישראל. הוא מאחד בתוכו את שני הקצוות המדוברים: מחד הוא מציאות לעצמו, נשמה בגוף, בשר ודם הנמצא בעולם שיש בו מנגדים לאלוקות, ומאידך – הוא שלוחו של מקום, כמותו ממש. גואל אחרון מאחד בתוכו את סוף הגלות, על דרגותיה התחתונות, אך יחד עם זאת ביטולו מאפשר קבלת שפע של אור מלמעלה, דבר המאפשר לו להביא לכלל את ישראל את שלימות הייחוד – הגאולה האמיתית והשלימה.
כיוון שבנשמת כל יהודי יש ניצוץ מנשמת משיח, הרי שכל יהודי הוא שליחו של הקב"ה להאיר את העולם באור של קדושה. מצד אחד עליו להיות בטל למשלח, אך מצד שני להפעיל את מוחו וכישוריו כיצד לבצע את שליחותו על הצד הטוב ביותר.
עם כל הקושי שבניגוד הדבר, עליו לזכור כי יחד עם השליחות הרי שניתן לו "שטר מתנה" עם "כל אשר לו". הקב"ה נותן לו מעצמותו ומהותו על מנת להצליח בחיבור שני הקצוות – שכל פרט בעבודתו יהיה חדור בנקודה אחת ויחידה, שהשליח בתוספת עשר כוחות נפשו יגלו את העיקר – התגלות מציאותו של מלך המשיח.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף בזמן זה, כאשר אנו נמצאים לאחר סיום כל ענייני העבודה. רואים בפועל כיצד מלכינו משיחינו נלחם מלחמות ה' ומנצח! ברור כי השלוחים כבר סיימו את עבודתם בהפצת המעיינות חוצה, אין זאת אלא שחסר דבר אחד על מנת שנזכה לגילוי. דבר זה מגדיר הרבי במילים הבאות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.
בכל דור יש אחד ויחיד הראוי להיות משיח לישראל, הוא השליח היחיד שבדורנו, הוא המשיח היחיד שבדורנו, ואם כן, עלינו לקבל את פניו על מנת שיוכל לקיים את שליחותו ולהוציאנו מהגלות תיכף ומיד. איך? אין הכוונה לזנוח את כל מה שפעלו עד עתה, אדרבא – יש להמשיך בכל מה שנעשה קודם אולם בשינוי אחד קטן היוצר את כל ההבדל – הכל צריך להיות סביב נקודה פנימית-מהותית אחת ויחידה: כיצד פעולה זו מוליכה לקבלת פני משיח צדקנו, להביא לימות המשיח.
לצורך כך, עלינו לעשות כל התלוי בנו על מנת להכין את עצמנו וסביבתנו הקרובה והרחוקה לקבלת פני משיח צדקנו, על ידי הסברת עניינו של משיח. לא להסתפק בהסברה כוללת ומקיפה. לדאוג שהדבר יתקבל אצל כל יהודי לפי יכולת הבנתו ושכלו כאשר הדרך הפשוטה לכך היא לימוד ענייני גאולה ומשיח. אם חשב אי-מי כי העבודה אינה נוגעת לו, בא הרבי ומבהיר – שכיוון שזוהי העבודה בזמן הזה "הרי שזה שייך לכל אחד ואחד מישראל, בלי יוצא מן הכלל".
אין לנו אלא לסיים בכך שכיון וכבר סיימו את עבודת השליחות הרי שכל שליח יכול לגשת אל הקב"ה, המשלח האמיתי, ולומר לו "אני עשיתי את שליחותי, עשה אתה את שליחותך" – שלח נא ביד תשלח, את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.