סיכוך וטומאה באוכל המחובר לפסולת
אוכל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו. הגמרא מבארת מה הדין בענפים המחוברים לאוכל, מתי דינם כמו האוכל עצמו מפני שהם היד של האוכל, ומתי אין דינם כמו האוכל עצמו.
שיטת רבי אבא שהבוצר ענבים לגת כדי לדרוך אותם, אין להם דין יד והיינו שאם נטמא העץ לא נטמא האוכל, כיון שאינו צריך ואינו רוצה את הבית אחיזה, אבל הקוצר לסכך יש להם דין יד, כיון דניחא ליה בהו כדי שלא יתפזר הסכך וילכו השיבולים לאיבוד.
שיטת רב מנשיא בר גדא שבקוצר לסכך אין דין יד כיון שאוכל פסול לסכך, ואם לאו שהפסולת היה מרובה על האוכל היתה הסוכה פסולה, וכ"ש שבבוצר אין דין יד, משום דלא ניחא ליה, כיון שהם מוצצים מהיין.
ענפי תאנים ענבים שיבולים ותמרים שיש בהם פירות, לת"ק אם הפסולת מרובה על האוכל כשר לסיכוך. ולאחרים צריך שיהיה מרובה אף על הידות, דשיעור בית יד סמוך לאוכל גם הוא מקבל טומאה. הגמ' אומרת שמדברי ת"ק מוכח דלא כרבי אבא, וממילא דברי רבי אבא בהכרח כאחרים, אבל לרב מנשיא י"ל שלכו"ע בקוצר לסכך אין דין ידות, ולאחרים יש ידות כיון דאיירי בקצצן לאכילה ונמלך לסכך בהם, וטעמייהו דרבנן משום שכיון שנמלך בטלה מחשבתו הראשונה.
י"ד. הגמ' שואלת שהרי מחשבה אינה מבטלת את היעוד לאכילה, כדמצינו גבי קבלת טומאה שכלים יורדים לידי טומאה במחשבה שחושב שזה יהיה גמר מלאכתן, ואינם עולים מידי קבלת טומאה אלא בשינוי מעשה אף אם ירדו במחשבה. ודין זה אינו רק בכלים ולפי שהם חשובים, אלא גם בידות של אוכלין מצינו שדוקא אם בססן בגורן הם טהורות.
הגמ' מתרצת שלמ"ד שבססן היינו שהתיר איגודם, א"כ בידות של אוכלין מחשבה נמי מהני, דהתרת האגד אינה אלא כמחשבה דלא ניחא ליה בידות שלהם, ולמ"ד שבססן היינו שדשן ברגלי הבהמה, א"כ מבואר שצריך מעשה כדי להפקיע מיעודם לאכילה, צ"ל דהכא נמי איירי שבססן. ולפי זה טעמא דאחרים דס"ל כרבי יוסי שאף לאחר שבססן נשארים בדינם הראשון, כיון שראויות להופכם בעתר ע"י הידות, ובלי הידות היה קשה להופכם, והוא כשביססן תחילה לא לבטלו נתכוון אלא לרככן והכא נמי הקשים ראויים לסייע בפירוק הסכך.
תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות לרחמנות.
