סוד "נקיטת חפץ" בשבועה
לפעמים חושב אדם שישנם חלקים ביום ובנפש שהם קודש להשי"ת, כמו זמני התורה והתפילה וקיום המצוות, או הזהירות מענייני רע, וישנם חלקים בחיי האדם שהם "פרטיים" ושייכים לו, הוא יצא ידי חובתו ופרע חובותיו כלפי שמיא, ועתה "חפשי" הוא לעצמו.
במאמר שלפנינו, העוסק בדין נקיטת חפץ בשבועה הנלמד מפרשתנו, יבואר מיהו "מודה במקצת" בעבודת ה', וכיצד ישועתו ורפואתו היא על ידי התוכן הרוחני של נקיטת ספר תורה או תפילין בשבועת הדיינין.
מדוע נקיטת חפץ היא דווקא בשבועת מודה במקצת?
טרם יציאת אליעזר למצוא אשה ליצחק, על פי הוראותיו של אביו אברהם, ציווה אברהם על העבד "שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ" וגו' (פרשתנו כד, ג).
ומהשבועה שהשביע אברהם אבינו את אליעזר, למדו בגמרא (שבועות לח, ב) את דין "שבועת הדיינין", הלא היא שבועת "מודה במקצת", ש"צריך לאתפושי חפצא בידי'", היינו שהנשבע יחזיק בידו חפץ, וזאת בדומה לאברהם שציווה את אליעזר "שים נא ידך תחת ירכי", שישבע במצוות מילה (רש"י שם). ומסיקה הגמרא, שלכתחילה יש להשבע בספר תורה דווקא, ובדיעבד גם שבועה בתפילין כשרה.
והדבר צריך ביאור, הלא אברהם השביע את אליעזר במצווה אחרת, ומדוע מצריכה הגמ' ספר תורה או תפילין דווקא, ולא שאר מצוות?
הקב"ה הוא "סוחר" שנותן ב"הקפה"
ויש לבאר תחילת את עניין "מודה במקצת" בעבודת האדם:
כל יהודי ויהודי מקבל מהקב"ה עניינים נעלים ביותר, לכל לראש ישנה הנשמה האלוקית, "נשמה שנתת בי טהורה היא" (ברכות השחר), שמטרת ירידתה למטה היא בכדי שהאדם יתעלה על ידי עבודתו. וכן נותן הקב"ה לאדם עבור כל מצווה ומצווה את הכוחות והאמצעים הנדרשים לקיומה, וכדאיתא במדרש (ויקרא רבה פכ"ז, ב) על הפסוק (איוב מא, ג) "מי הקדימני ואשלם": "מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג " וכו'.
ונמצא, שהקב"ה נותן ליהודי כוחות ואמצעים באופן של "הקפה", על מנת להחזיר, וההחזרה היא כאשר יהודי מנצל את אותו שפע וכוח לעבודת ה' כראוי.
וכפתגם שמסר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בשם רבוה"ק (לקוטי דיבורים קצו, ב) אודות ה"הקפות" שעורכים בשמחת תורה: "הקב"ה הוא סוחר שנותן גם בהקפה, זהו "הקפות" מלשון הקפה . . אלא, כשלוקחים סחורה בהקפה נעשים משועבד, צריכים לפרוע את החוב, דבר שצריכים לעשות מדי יום ביומו".
מי "מודה במקצת" להקב"ה?
והנה, כשם שאצל מלווה ולווה קיים מצב של "מודה במקצת", כך גם בנוגע להקפה שנותן הקב"ה ליהודי: לכפור לגמרי בכל ההלוואה, הרי לא יתכן, כי "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" (ב"מ ג, א), וכמו כן ביהודי יש נשמה אלוקית, שאפילו בשעת החטא "הייתה באמנה אתו ית'" (תניא סוף פכ"ד), ורואה תמיד את עצמה לפני הקב"ה – "בפני בעל חובו", וממילא אפילו קל שבקלים אין לו עזות פנים להכחיש את נתינת הכוחות והאמצעים על ידי הקב"ה.
אמנם, יתכן שיהודי יהי' ח"ו בבחינת "מודה במקצת", הוא מרגיש שקיבל אמצעים וכוחות מאת השי"ת על מנת להחזירם ולנצלם לעבודת ה', אך הוא "משאיר לעצמו" עניינים בחייו שכלפיהם הוא טוען "כוחי ועוצם ידי" (עקב ח, יז), ואינו מרגיש שהם שייכים להשי"ת וצריכים להיות מוחזרים אליו.
יהודי זה אינו עובר על איסורים ח"ו, הוא משקיע כוחות ויגיעה בעבודת ה', מתפלל, לומד ומקיים את מצוותיו, אך לאחר הלימוד והתפילה וקיום חובותיו, חש הוא שכבר פרע את כל חובו להשי"ת היום, ומעתה ואילך היום הוא "שלו", לצרכיו והנאותיו ורצונותיו, ונמצא שהוא "כופר במקצת הטענה", הוא כופר בכך שיתרת הכוחות והאמצעים שייכים אף הם להשי"ת.
והדרך שבה יוכל היהודי להיחלץ מהמצב של "מודה במקצת", ולהקדיש את כל כוחותיו ואמצעיו לעבודת ה', היא על ידי שבועת מודה במקצת, וכפי אשר יתבאר.
"שבועה" מלשון "שובע"
אודות תוכנה הרוחני של השבועה, נתבאר בסה"ק (קיצורים והערות לתניא לאדמו"ר הצמח צדק עמ' נז ואילך) ש"שבועה" היא מלשון שובע, היינו שעניינה הוא נתינת כח מלמעלה, ליתן לאדם מזון רוחני וכוחות שיהי' "שבע" ברוחניות ויצליח לעמוד בניסיון (וראה במקור הדברים ביאור פנימיות עניין השבועה כפשוטה, וכאן הובא רק עניין שבועה בכללות עבודת האדם).
וכפי שהוא בנוגע לשבועה כפשוטה, שיש בה עניין של שובע ונתינת כח, מבואר גם בנוגע לכללות עבודת האדם בעולמו, דתניא בסוף פ"ג דנדה אודות זמן לידתו של אדם, "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע", ועניינה של שבועה זו הוא "שובע" ונתינת כח למילוי שליחותו בעולם.
וזהו עניין שבועת מודה במקצת בעבודה הרוחנית, שכאשר יהודי הוא "מודה במקצת", ומרגיש שחלק מענייניו הם מכוחו ועוצם ידו ולא כ"הקפה" מהשי"ת, הרי ישנו עניין של "שבועה" ונתינת שובע מלמעלה, שזהו מה ש"הקב"ה עוזרו" ( ראה קידושין ל, ב. סוכה נ, ריש ע"ב) שתהי' בו ההכרה שאין לו שום דבר עצמי משלו, והכל מאדון הכל, וממילא צריכים לפרוע לו את ההקפה ולעבוד את השי"ת גם בשאר ענייני היום, על ידי ניצול ענייני הגשמיות לשם שמים ולעבודתו ית'.
ו"שבועה" זו צריכה להיות קשורה עם נקיטת חפץ, וספר תורה או תפילין דווקא, וכאשר יתבאר.
מדוע שבועה בנקיטת ספר תורה דווקא?
אודות התורה נאמר (זהר ח"ב קסא, ב) שהקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ומאידך "בר נש אסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא", ונמצא שהתורה היא הממוצע המחבר בין החיות האלוקית לבין העולם הנחות, יותר משאר ענייני מצוות, ולכן כאשר רוצים לקבל את ה"שבועה", את הכוחות הנעלים על מנת להצליח בשליחות בעולם, הרי זה על ידי אחיזה בתורה, על ידי יגיעה והתמסרות לתורה.
והנה, חיבור הכח האלוקי עם העולם הגשמי – החל רק לאחר מתן תורה, וכמבואר בסה"ק (החידוש דמ"ת נתבאר בארוכה במקור הדברים, וכאן הובאה רק נקודת הדברים מקוצר היריעה. המערכת), שקודם מתן תורה הייתה גזירה ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז), שיהי' ניתוק בין גשמיות לרוחניות, וגם כשהאבות קיימו מצווה, לא נתקדש החפץ הגשמי לא על ידי המצווה.
ובמתן תורה נתבטלה הגזירה, ועל ידי התורה ומצוותי' ניתן לבני ישראל הכח לקדש את ענייני העולם ולהפכם לחפצי מצווה ותשמישי קדושה, וגם את המאכל והמשקה יכולים להעלות לקדושה על ידי האכילה לשם שמים ולעבודתו ית', וכן בשאר הדברים הגשמיים שעוסקים בהם כפי הוראות התורה לשם שמים.
ונמצא, שכאשר יהודי נמצא במצב של "מודה במקצת", שמרגיש שיש בו כוחות וזמנים ורכוש שהוא "פרטי" ואינו מוקדש לעבודת ה', הרי הכח להיחלץ ממצב זה הוא על ידי התורה הקדושה, שניתנה בכדי לחבר ולקשר את הגשמיות עם הקדושה. וזהו עניין שבועה בנקיטת ספר תורה, שמקבל "שובע" וכוחות לעבודת ה', על ידי היגיעה בתורה יומם ולילה (וראה במקור הדברים שמעין זה אברהם אבינו השביע במצוות מילה, שהיא הייתה המצווה היחידה בזמנו שהי' בה חיבור גשמיות ורוחניות).
נוסף על כך, הנה גם בפשטות, הדרך שבה יחבר היהודי את כל ענייניו עם השי"ת, הרי זה על ידי התורה – "תורה" מלשון הוראה (גו"א ריש פ' בראשית בשם הרד"ק), שמנחה את היהודי ומדריכה אותו כיצד לנצל כל עניין בעולם באופן המתאים לרצונו ית'.
שעבוד המוח והלב – יסוד עבודת היום
ומי אשר אין באפשרותו לאחוז בספר תורה משך כל היום, הרי העצה לכך, בדיעבד, היא לאחוז תפילין בידו בשעת השבועה.
התפילין, יש בהם עניין בדומה ללימוד התורה, וכדאיתא במדרש תהלים (א, ב) "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".
וביאור העניין הוא (ראה במקור הדברים גם ביאור השייכות בעומק יותר), שלכתחילה אמנם נחוץ שהיהודי יעסוק בתורה יומם ולילה, וזוהי הדרך שלא להיות "מודה במקצת", ולהקדיש את כל מרצו וזמנו ומאודו לעבודת ה', אבל מי שאין לו אפשרות לכך, הרי לכל הפחות נחוצה עבודת התפילין.
עניין מצוות תפילין הוא כמבואר בשו"ע (או"ח סי' כה ס"ה, שו"ע אדמו"ר הזקן שם סי"א) לשעבד את המוח והלב לעבודת השי"ת. וכאשר יהודי עומד בתחילת היום ונוקט חפצא של תפילין, היינו שמשעבד כראוי את מוחו וליבו, הרי זה יסוד והוראה לכל היום כולו, שכל ענייניו ועיסוקיו יהיו משועבדים להקב"ה, וממילא לא יהי' "מודה במקצת", כי יסוד ותחילת היום הוא שעבוד הכל להשי"ת.
