סיכוך כשיש שפודין או ארוכות המיטה
איתא במתני' המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה, אם יש רווח ביניהם כמותן כשרה. ולהלן יבואר מה הכונה רווח ביניהם כמותן, ומתי ארוכות המיטה מקבלים טומאה והם פסולים לסיכוך.
שפודין וארוכות המיטה פסולים לסיכוך, וכפי שיבואר להלן. ואם הניח שפודין וארוכות ונתן גם סכך כשר, במתני' איתא שאם יש רווח ביניהם כמותן, כשרה. לרב פפא שמתיר פרוץ כעומד במחיצות שבת (באופן שיש ג"ט בין המחיצות, דלא אמרינן לבוד) ניחא. ולרב הונא בריה דרבי יהושע שאוסר בפרוץ כעומד, מבאר רב הונא דאיירי שהרווח יותר מהעומד, ו"כמותן" היינו כדי שיהיה הסכך נכנס ויוצא, ולא בצמצום. ולרבא איירי אף במצמצם, ואם היה השפודים שתי נותן את הסכך ערב ואם היה ערב נותנם שתי, שאז בהכרח הסכך הכשר נמצא גם מעל הסכך הפסול דאל"כ הוא יפול, וא"כ הסכך הכשר הוא יותר מהפסול ומבטלו. רש"י. והתוס' (ד"ה פרוץ וד"ה והא) הביאו גירסת ר"ח ור"ת והא אי אפשר לצמצם, וביארו שהשאלה שא"א לצמצם שלא יהיה משהו חסר ונמצא הפסול מרובה, וקשה אף למ"ד פרוץ כעומד מותר, ותי' הגמ' דאיירי במעדיף על השפודים, וממילא הסכך הכשר מרובה, (ואינו מצד ביטול, כיון שכל אחד ניכר לעצמו). ולרבא כיון שנותנם שתי וערב א"כ כל הרווח נתמלא בסכך כשר, או דדווקא שתי וערב כשר כיון שודאי יעדיף.
אם אפשר לצמצם- כתבו התוס' (ד"ה פרוץ) שהלכה כריה"ג שאפשר לצמצם, אמנם אין הלכה כמותו אלא בידי אדם ולא בידי שמים. ויש מקומות שהם כמו בידי שמים (כפרו שניהם כאחת, אחיות). אמנם בשובר כלי חרס א"א לצמצם שיהיו שני החלקים שוים כיון שיש בו גומות. ובמקום שיש ספק אם זה מחצה או פחות או יותר, ואין האיסור אלא במחצה על מחצה, אם זה דאורייתא (עגלה ערופה בנמצא בין ב' עיירות) צריך למדוד (אך התוס' הקשו ממקרה זה), ואם זה דרבנן (לחי המשוך ד' אמות במבוי של ח' אמות) א"צ למדוד.
ט"ז. מתי ארוכות המיטה מקבלים טומאה ופסולים לסיכוך-
במתני' מבואר שארוכות המיטה פסולים לסיכוך. לרבי אמי בר טביומי דס"ל שבלאי כלים והיינו מטלניות שאין בהם ג' על ג', שאינם ראויות לא לעניים ולא לעשירים, פסולים לסיכוך אע"ג דהשתא אינם כלי ואינם מקבלים טומאה, כיון דמכלי קאתו, (ואף אם חישב עליהם, בטלה דעתו אצל כל אדם, אא"כ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. תוד"ה דלא), איירי בארוכות המיטה סתם שגם הם עכשיו אינם מקבלים טומאה, כיון שאינם ראויים לכלום, ומ"מ פסולים לסיכוך.
וכן מבואר בברייתא שאין לסכך בשיירי מחצלת של שיפה או גמי אע"פ שכבר אין בהם שיעור קבלת טומאה.
אמנם ממתני' ליכא ראיה לדבריו, די"ל דאיירי בארוכה ושתי כרעים, או בקצרה -הקרש שנמצא לרוחב המיטה, ושתי כרעים, וכדמצינו שחכמים סוברים שמיטה מקבלת טומאה או נטהרת אף כשהיא מחולקת לחלקים, והיינו בארוכה ושתי כרעים או בקצרה ושתי כרעים, דחזיא לסומכם לכותל, ולתת עצים מהכרעים לכותל, ולתת על העצים חבלים, ולשבת עליהם, והיא ראויה למשכב, ומטמא מדרס. רש"י. וכתבו התוס' (ד"ה ומטהרת) שמשמע שפשוטי כלי עץ כגון מיטה שהיא ראויה למדרס, טמאים, ויש להם טהרה במקוה. ומה שאמרו שמפץ אין לו טהרה, היינו בשל שיפא או גמי.
וכתבו התוס' (ד"ה בארוכה) שסוגיין כרבי נחמיה, ודווקא כשכל המיטה קיימת וכולה של אדם אחד, ומקבלת טומאה כיון דעתיד לחזור ולחברה, אבל בנאבדה מקצתה או בשל ב' בני אדם אינה מקבלת טומאה. ולרבנן ארוכה ושתי כרעים בכל גוונא אינה מקבלת טומאה.
ולר"א אין מיטה נטמאת וכן אינה מיטהרת אלא כשהיא שלימה, ואם נתפרקה וחזר וחיברה, ממתני' כלים משמע שחוזרת לטומאתה שנטמאה. ובתוספתא משמע שהנדון הוא לענין חיבור לטומאה במיטה שנשברה ואחת מכרעיה מחוברת, שלר"א הוי חיבור לטומאה וכן יכול להטבילה כך, ולרבנן אם נטמא הכרע לא נטמאה הקורה, אין להטבילה כך משום חציצה.
בדין סיכוך במחצלת קנים עיין י"ט: .
החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, ואם היה שם כבר חלל טפח במשך ז' טפחים, כשרה, כיון שמתחילה היה שם סכך על הגדיש, וכשהגביה את החלל לגובה י"ט לא תיקן אלא את הדפנות שאין בהם פסול "תעשה" ולא מן העשוי. והתוס' (ד"ה אבל) מסתפקים אם טפח היינו למ"ד שסוכה ע"ג סוכה היינו טפח, או שזה גם למ"ד ששם השיעור הוא ד"ט, שהרי למ"ד שסוכה ע"ג סוכה היינו י"ט, הכא לא שייך חוטט, שהרי יש כבר י"ט.
