סיכוך וקבלת טומאה במחצלאות
כפי שנתבאר לעיל (י"א) אף דבר שגידולו מן הארץ, אם הוא מקבל טומאה אין מסככים בו, ועל כן מחצלת קנים העשויה לשכיבה, אף שקנים גידולם מן הארץ אין מסככים בה. ולהלן יבואר מה הדין במחצלת העשויה בסתמא או לסיכוך.
שיטת רבא שמחצלת קנים גדולה סתמה לסיכוך מפני שהיא קשה ואינה נוחה למשכב וכשרה, ואינה מקבלת טומאה, דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. (תוד"ה לסיכוך). אמנם אם עשאה לשכיבה הוי יחוד לכלי, והיא מקבלת טומאה, ואין מסככים בה. ומחצלת קטנה, לת"ק סתמה לשכיבה, ולר"א אף קטנה סתמה לסיכוך, ומסככים בה ואינה מקבלת טומאה.
כ. אביי מקשה מלשון המשנה "אחת גדולה ואחת קטנה" דרגילות לשנות את הפשוט בהתחלה.
רש"י. והביא שי"ג בגמ' איפכא, ודחה דבריהם. והתוס' (ד"ה אחת) כתבו דדווקא כשהתנא השני בא להוסיף על התנא הראשון רגילות לשנות את הפשוט בהתחלה, אבל בסתמא לפעמים נוקטים את המחודש בהתחלה. וכן הקשה אביי דאיתא בברייתא שנחלקו במחצלת גדולה.
שיטת רב פפא שמחצלת קטנה לכו"ע סתמה לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככים בה, ובגדולה לת"ק סתמה לסיכוך, ולר"א סתמה לשכיבה.
מחצלת של שיפה ושל גמי שהם רכים, גדולה כשרה לסיכוך בין בקלועה שהיא עבה ואינה חלקה, בין בארוגה שהיא חלקה, וקטנה פסולה מפני שהיא מיועדת לשכיבה.
מחצלת של קנים ושל חילת שהם קשים, קלועה מסככים בה אפי' אם היא קטנה, דכיון שהיא עבה ואינה חלקה והעץ קשה אינה נוחה לשכיבה, אבל ארוגה אין מסככים בה מפני שאין רגילים לאורגה אלא לשכיבה כדי שתהיה חלקה ונוחה. ולרבי יוסי ורבי דוסא אף ארוגה מסככים בה, אמנם במחצלת שיש לה שפה שעשויה לתת על גבה פירות מודה רבי דוסא שאין מסככים בה, ומה שרבי דוסא מטמא להלן מחצלאות, היינו במחצלת שיש לה שפה.
טומאת חוצלות-
לרבי דוסא חוצלות אין בהם אלא טומאת מת וה"ה שאר טומאות, אלא שרק בטומאת מת נעשו אב הטומאה, (ובעדויות איתא דאיירי ביש להם בית קיבול, ואף שפשוטי כלי עץ שהם רחבים מקבלים טומאה מדרבנן, כאן היכא שאין להם בית קיבול הם עשויות לסיכוך. תוד"ה תנן). ואינם מקבלות טומאת מדרס כיון שאין טומאת מדרס אלא בדבר המיוחד לשכיבה, ולחכמים טמאים טומאת מדרס כיון שהם עשויות לשכיבה, ונעשות אב הטומאה, וכ"ש טומאת מת, דכל הנטמא במדרס, נטמא גם בטומאת מת ובשאר טומאות כגון נוגע בשרץ ונבילה, ופשוטי כלי עץ שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה אא"כ הם עשויים לשכיבה.
מהם חוצלות- לרב אבדימי בר המדורי חוצלות היינו מרזובלי שהם מזבלי –תרמיל שהרועה עשוי להניח תחת ראשו לשכב עליו. ולר"ל הכונה למחצלאות ממש, וס"ל שמחצלאות של אושא שהם מיוחדות לשכיבה ולא לדבר אחר טמאות לכו"ע אף בטומאת מדרס, ושל טבריה שהם קשות ואין שוכבים עליהם כלל, טהורות לכו"ע, ונחלקו בשאר מקומות שאין יושבים עליהם ומייחדים אותם לישיבה אלא לפעמים.
כשנשתכחה תורה מישראל (-אין הכונה שכולה נשתכחה, אלא נשתכחו כמה הלכות), עלה עזרא ויסדה, וחזרה ונשתכחה ועלה הלל הבבלי ויסדה, דמיום שגלה יכניה עם החרש והמסגר היתה ישיבה מצויה בבבל, (והלל למד משמעיה ואבטליון. תוד"ה עלה). חזרה ונשתכחה עלה רבי חייא ובניו ויסדוה.
כ: חוצלות של שעם או של גמי או של שק או של ספירא, לרבי דוסא מקבלים טומאת מת ולא מדרס כיון שאינם מיוחדים לישיבה, ולחכמים מקבלים אף טומאת מדרס. למ"ד שחוצלות היינו מרזובלי, של שעם וגמי ראויות לכלי של פירות גדולים שאינם יוצאים אף שיש בהם נקבים קטנים, ושל שק וספירא ראוים לעשות מהם שק לקטניות ופירות קטנים. ולמ"ד שחוצלות היינו מחצלאות, של שק וספירא ראויות לוילון ולנפה, ושל שעם וגמי ראויות לנזייתא, לרש"י הכונה לכסות גיגית שיכר, והק' התוס' ששעם וגמי מקבלים טומאה מתורת כלי עץ, וכלי עץ העשוי לחיפוי אינו מקבל טומאה, ובהכרח הם עשויות לקבל איזה דבר.
בודיא שאין לה שפה מסככים בה, דבסתמא היא עשויה לסיכוך ואינה כלי לתשמיש. וכתבו התוס' (ד"ה מסככין) שבודיא שיש לה שפה היא עשויה לקבל תמרים, וא"כ היא מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין, ואין מסככים בה, והכא איירי באין לה שפה.
