תאוות הממון העבירה את עפרון על נימוסיו

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וגו' (כג, טו)

הסבא מקלעם זצ"ל היה מתמה ושואל, מה גרם לעפרון לשנות את דעתו מהקצה אל הקצה?! בתחילה אמר עפרון לאברהם 'השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה', ומכאן רואים שהיה איש צנוע וותרן ומעביר על מדותיו, שלא רצה ליקח ממון כלל, ואילו אחר כך דיבר גבוהה ואמר 'ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא', לרמז לאברהם אבינו שרוצה לקבל מאתו סכום גדול כזה, ומיד 'וישקול אברהם לעפרון' וגו', מה גרם לו להפוך דעתו?!

ותירץ על פי המסופר על הרמב"ם ז"ל [ויש המספרים זאת על הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע] שהתווכח עם חכמי המדע, שהם אמרו שיכולים ללמד את החתול דרך ארץ ונימוס, להפוך את טבעו להתנהג כבני אדם, והרמב"ם אמר כי אי אפשר להפוך את טבעו, החכמים קיבלו על עצמם עד זמן מסוים ללמד את החתול מנהג דרך ארץ, כאשר בא היום המיועד התאספו אנשים הרבה לראות הפלא הגדול, ולרוב תדהמתם ראו בעיניהם איך שהחתול מסדר את השולחנות ומניח עליהם מפות, וכל אחד שנכנס לבית, מיד ניגש אליו החתול והשתחווה לפניו, וקיבל את כל אחד בכבוד והושיבו במקומו.

ואחר כך הלך החתול להביא לפני הקהל טס עם כוסות יין כדי לכבדם, וכאשר רצה לעלות על השולחן כשבידיו הטס עם כוסות היין, פתח הרמב"ם קופסא וקפץ משם עכבר קטן, כיון שהחתול ראה את העכבר, זרק מידיו את הטס עם היין, הכוסות נשברו והיין נשפך על הארץ, והתחיל לרדוף אחר העכבר להשיגו, ואז הודו כולם לדברי הרמב"ם שאי אפשר ללמד את החתול לשנות את טבעו.

וכך היה גם עם עפרון, כל זמן שלא ראה את הכסף לפני עיניו, היה איש רחום וטוב לב ומוכתר בנימוסים, אבל כיון שאברהם לקח את הכסף והחזיק בידו, כמו שמצינו שאברהם אמר לו 'נתתי כסף השדה קח ממני', שאברהם אבינו החזיק המעות בידו ורצה למוסרם לו, וכיון שעפרון שמע את קול צלצול הכסף, מיד נתהפך לאיש אחר, ואז שכח מכל הנימוסין, ורדף אחרי הכסף כמו שהחתול רודף אחר העכבר, מפני שהיה נבהל להון.