וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק (כד, יד)
גמילות חסדים היא אחת מג' המידות המאפיינות את העם היהודי מאז ומעולם (יבמות עט:). כי כשהאבות והאימהות של כלל ישראל מושלמים במידה זו, אין פלא שזה נשאר בַגֵנִים של האומה.
* * *
אחד מ'בעלי הבתים' בדורות שעברו שזכה לחתנים רבנן וגאוני הדור, היה ר' שרגא פייביל פראנק. חתניו היו הגאונים רבי משה מרדכי אפשטיין, רבי איסר זלמן מלצר, רבי ברוך יהושע הורביץ, ורבי שפטיל קרמר. מרן רבי איסר זלמן בהקדמת ספרו 'אבן האזל' מזכיר את חותנו ומכתירו בתור - "הרב המצוין בתורתו וצדקת פזרונו". בביתו נהגו להתארח גאוני התורה, כמו רבי ישראל סלנטר, רבי יצחק בלזר, ה'חפץ חיים', רבי אלכסנדר משה לפידות, הסבא מנובהרדוק והסבא מסלבודקה.
גדולי הדור אמרו עליו: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאוהב רבי שרגא פייביל את התורה - בוז יבוזו לו". על מעשה צדקותו מסופר רבות. הוא היה זה ששיקם את חצי מבתי העיר סלבודקה לאחר השריפה הגדולה, והיה משתדל ככל יכולתו להצניע ולהסתיר את מעשי הצדקה הרבים אשר עשה.
כאשר סיפרו לו על תלמידי חכמים הנמצאים במצוקה ואין להם במה לפרנס את בני ביתם, היה ממלא עגלתו שקים ובהם שמן, אורז, קמח, תפוחי אדמה ועוד דברי מאכל, ולאחר חצות הלילה, בשעה שכולם ישנים, היה נכנס בשקט לביתם של הנצרכים ומכניס לדירתם את שקי המזון מבלי שאיש יראה ויידע מי הנותן.
לעתים היה רבי שרגא פייבל בא אל תלמידי חכמים עניים אשר ידע כי לא ירצו לקבל ממנו כסף במתנה, ואף הלוואה לא יהיו מוכנים לקחת, והיה אומר להם: "אנא עשו נא עמדי חסד, יש לי כרגע סכום גדול של כסף מזומן בביתי והנני חושש להחזיקו אצלי. קחו בבקשה חלק מהכסף והחזיקוהו אצלכם, הרי בביתכם אין חשש מפני גניבה. תוכלו אף להשתמש בו לצרכיכם, ואם ביום שאצטרך לכסף לא יהיה בידכם להשיבו אין בכך כל רע, תחזירוהו לי בשעה שיהיה הדבר באפשרותכם".
כאשר היה עובר זמן רב ורבי שרגא פייבל לא בא לבקש את כספו, היו באים לביתו אותם אנשים כדי להחזיר לו את הפיקדון, ואז היה אומר להם: "עדיין איני זקוק לכסף זה ואין לי היכן להחביאו, הכל יודעים שאני עשיר, ולכן בביתי הכסף פחות בטוח מפני גנבים ושודדים, ואילו לביתכם לא יפרצו".
בדרך זו עזר הנדיב הגדול לתלמידי חכמים ולנצרכים, בצורה שנראתה להם כאילו הם אשר עשו לו טובה ולא הוא להם.
סיפרה בתו של הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל מעשה שהיתה עדה לו בבית אביה בנעוריה. כידוע, הגרי"ח מסודר ודייקן היה. יום אחד התאחר מלחזור הביתה מתפילת שחרית, וכיון שידעו בני הבית את השעה שהוא נוהג לשוב מביהכ"נ מדי יום ביומו, נשלחה ע"י אּמּה לעלות לביהכ"נ שמעל דירתם לברר פשר הדבר. והנה היא יוצאת מפתח ביתה, עולה במדרגות הפונות לחצר הגדולה, ורואה את אביה עומד ודולה מים מהבאר וממלא את הדליים שליד הבאר, כשלידו עומדים שני זאטוטים, כבני שש או שבע, המעבירים חצאי או רבעי דליים הביתה, מריקים אותם וחוזרים חלילה. "אבא, כלום 'שואב המים' של השכונה נהיית?", פונה היא אליו בשובבות של ילדות. "אל נא בתי", עונה לה אביה, "חוזר הייתי מבית הכנסת ורואה ילדים פעוטים של ת"ח עני עומדים ושואבים מים מהבור תוך התכופפות מסוכנת, ושאלתים: "למה ניסים, שואב המים, אינו דולה לכם?." והשיבו שאין להם במה לשלם לו. - "ואיה אבא ואמא?" - ''האבא חולה בשפעת חזקה. ואמא יולדת היא, ואין לנו טיפת מים בקנקן'.' כששמעתי כך חלצתי תפילין, פשטתי טליתי והוצאתי מידם החבל והדלי, ואני שואב להם, כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא אותם ואחריש מן הצד כלא רואה?!". "ומה יאמרו הבריות", שאלתי לאבא, "שנהיית שואב מים? כלום זה לפי כבודך?". "ומה יאמרו בשמים", ענה אבא ז"ל, "יושב לו הלה וסועד פת שחרית במנוחה, וילדי ישראל בני עניים מסכנים נפשם להביא טיפת מים לאביהם החולה ואמם היולדת?!".
מרן רבי חיים עוזר זצוק"ל היה גאון בחסד. סיפר רבי גבריאל סמוטני שבזמן המלחמה ברח לווילנה ולא היו לו מכרים. נכנס לבית מדרש והתיישב ללמוד בלי אוכל ושתייה וללא מקום לינה. בלילה ניגש אליו יהודי ואומר לו: "שלום עליכם", ושואלו האם הוא מסודר באוכל ובשינה. הוא ענה לו: "אין לי כלום".
הוציא אותו יהודי סכום כסף גדול, נתן לו ואמר: "זה בינתיים להוצאות שאתם צריכים לכמה שבועות. אני שלוחו של ר' חיים עוזר...." הוא שלח אנשים לכל חלקי העיר ללכת אל בתי המדרש לראות אם יש יהודי שאין לו לאכול ושאין לו מקום לישון ונתן להם כסף לצורך זה.
[מתוך הספר 'אוצר הידיעות השלם']
