לבן לבש קנאת אחותו

וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן: (כד, כט-ל)

ולרבקה אח ושמו לבן וגו'. לדבריהם ז"ל (במדב"ר י ה; ועוד) שאמרו 'כי הצדיקים שמם קודם להם, דכתיב (רות ב א) וּשְׁמוֹ בֹּעַז, וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ (שם א ב), אבל הרשעים הם קודמים לשמם, דכתיב (ש"א כה כה) נָבָל שְׁמוֹ וגו''. אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע. ולתת טעם לדבר יש להעיר בכתוב אומרו וירץ למה רץ, ורבותינו ז"ל (ילקוט רמז קט) אמרו 'לפי שראה הנזם וכו' נתן עיניו בממון'. ועדיין קשה אם כן היה לו להקדים לומר ויהי כראות וגו' וירץ וגו'. גם בזה לא היה צריך לכתוב שתי פעמים אל האיש החוצה, אל העין:

אכן הכוונה היא, כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש, ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת, והוא איש נכרי, הרי זה מגיד כי דברים בגו, ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו, ולצד בחינת מעשה זה ייחס ה' אותו ייחוסין של צדיקים, ואמר ושמו לבן, כי מעשה צדיקים עשה בזה, ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה (פסחים קיח.). ואומרו ויהי כראות וגו' יגיד כי מה שקדם, היה קודם כראות הצמידים וקודם שמעו דברי אחותו סדרן של מעשים, חשדו לאליעזר בדבר מכוער, אבל כראות הנזם וגו' וכשמעו וגו' ככה דבר אלי האיש, שב אפו. ואף על פי כן מודיע הכתוב שיצא לקראת האיש לא להרע, אלא אדרבה להאכסינו ולהחזיק לו טובה, ובזה נתיישבו: